הַמְבוּקָּרִים בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה, וּמַנִּי? בֶּן בַּג בַּג הִיא; דְּתַנְיָא, בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: מִנַּיִן לַתָּמִיד שֶׁטָּעוּן בִּיקּוּר אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה?

המבוקרים בלשכת הטלאים, כל אחד מהם מבוקר ארבעה ימים קודם שחיטה, וכשנוטלים שני טלאים בכל יום, ומביאים שניים חדשים ומבקרים אותם — יש תמיד ששה טלאים בלשכה, כמספר התמידים של שלושה ימים. ומני [וכשיטת מי היא המשנה]? כשיטת בן בג בג היא, דתניא [ששנויה ברייתא], בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור ממומים ארבעה ימים קודם שחיטה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ״ הָרִאשׁוֹן, מַה לְּהַלָּן טָעוּן בִּיקּוּר אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה – אַף כָּאן טָעוּן בִּיקּוּר אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה.

תלמוד לומר: ״את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו״ (במדבר כח, ב), ולהלן, בקרבן הפסח, הוא אומר: ״בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הראשון״ (שמות יב, ג—ו), מה להלן הפסח טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, מעשור לחודש עד ארבעה עשר בחודש, יום שחיטתו, אף כאן התמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: ״כְּדַי לְשַׁבָּת״ וְלֹא קָתָנֵי: ״לְשַׁבָּת״, שְׁמַע מִינָּהּ.

ואומרים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], שאין מדובר במשנה בקרבנות של שבת וראש השנה, אלא בסימן בלבד, דקתני [שהרי הוא שונה]: ״כדי (די הצורך) לשבת ולימים טובים של ראש השנה״, ולא קתני [ואינו שונה] ״לשבת ולימים טובים של ראש השנה״, שמשמעו — לצורך אותם ימים, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

״מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת וּמוֹסִיפִין״ וכו׳. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב זַבְדִּי אָמַר רַב הוּנָא: עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצוֹצְרוֹת״.

נאמר במשנה שאין פוחתים משתי חצוצרות ומוסיפין עד עולם. ושואלים: ועד כמה חצוצרות מוסיפים? אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש ד׳דאומרים] שאמר רב זבדי אמר רב הונא: עד מאה ועשרים, שנאמר: ״ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות״ (דברי הימים ב ה, יב).

״מִתִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת וכו׳ וְצִלְצָל לְבָד״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַסִי, דְּאָמַר קְרָא: ״וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַשְׁמִיעַ״. מְצִלְתַּיִם תְּרֵי הָווּ! כֵּיוָן דַּחֲדָא עֲבִידְתָּא עָבְדִי, וְחַד גַּבְרָא עָבֵיד בְּהוּ – קָרֵי לְהוּ חַד.

שנינו במשנה שאין פוחתים מתשעה כנורות ומוסיפים עד עולם, וצלצל (מצלתיים) לבד (יחידי). ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאין מנגנים אלא בצלצל אחד? אמר רב אסי, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: ״ואסף במצלתים להשמיע״ (דברי הימים א טז, ה), כלומר, לוי אחד. ושואלים: והלא מצלתים תרי הוו [שנים הם], ומדוע נאמר במשנה ״צלצל״? ומשיבים: כיון דחדא עבידתא עבדי [שמעשה אחד הם עושים] כשמכים זה בזה, וחד גברא עביד בהו [ואדם אחד עושה, מנגן בהם], קרי להו חד [קורא להם כלי אחד].

מתני׳ אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם. אֵין הַקָּטָן נִכְנָס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּשִּׁיר. וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וּבְכִנּוֹר אֶלָּא בַּפֶּה, כְּדֵי לִיתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה.

אין פוחתין משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן הסמוך למזבח ושרים, ומוסיפין עד עולם (כמה שירצו). אין הלוי הקטן נכנס לעזרה שבמקדש לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, כדי ללוותם בשירתם. ולא היו הקטנים אומרים (מנגנים) בנבל ובכנור, אלא בפה, כדי ליתן תבל (תבלין, טעם טוב) בנעימה (במנגינה) על ידי קולותיהם הדקים והצלולים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן וְאֵין עוֹלִין לַדּוּכָן, אֶלָּא בָּאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין וְרָאשֵׁיהֶן בֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין.

ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אין הקטנים עולין למנין של שנים עשר העומדים על הדוכן, ואין עולין לדוכן, אלא בארץ היו עומדין וראשיהן נראים בין רגלי הלוים, וצערי הלוים היו נקראין.

גמ׳ הָנֵי כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַב פַּפָּא: כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת [וּשְׁנֵי] נְבָלִים וְצִלְצָל אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוּא וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר״.

שנינו במשנה כי אין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן לשיר. ושואלים: הני [שנים עשר אלה] כנגד מי הם? אמר רב פפא: מספר השרים הוא כנגד מספר המנגנים שאין פוחתים מהם, שהם תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד, כפי שנאמר במשניות הקודמות. וכן מצאנו שם שמספר השרים היה שנים עשר, שנאמר: ״מלומדי שיר לה׳... הוא ובניו ואחיו שנים עשר״ (דברי הימים א כה, ז—ט).

״אֵין הַקָּטָן נִכְנָס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם״ כו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱלֹהִים״ וגו׳.

שנינו במשנה: אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר׳ יוחנן, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: ״ויעמד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה ה׳ עבודת בית ה׳ בבית האלהים״ (ראה עזרא ג, ט), כלומר, האבות עם הבנים, גדולים וקטנים כאחד, היו מלווים את העבודה בשיר.

״לֹא הָיוּ אוֹמְרִים לֹא בְּנֵבֶל וְלֹא בְּכִנּוֹר אֶלָּא בַּפֶּה״ כו׳. לְמֵימְרָא, דְּנֵבֶל לְחוּד וְכִנּוֹר לְחוּד; לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כִּנּוֹר שֶׁל מִקְדָּשׁ – שֶׁל שִׁבְעַת נִימִין הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֹׂבַע שְׂמָחוֹת פָּנֶיךָ״, אַל תִּיקְרֵי ״שׂוֹבַע״ אֶלָּא: ״שֶׁבַע״;

שנינו במשנה שאותם לויים קטנים לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור, אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה. ומעירים: למימרא [יש לומר, ללמוד] מלשון המשנה שנבל הוא כלי לחוד, וכנור כלי לחוד הוא. ושואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כ שיטת ר׳ יהודה היא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: כנור של מקדש של שבעת נימין (מיתרים) היה, שנאמר: ״שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח״ (תהלים טז, יא), אל תיקרי ״שובע״ אלא: ״שבע״, ויש ללמוד משם שהנעימות של הכינור (שנאמר: ״כנור נעים״, שם פא, ג) שהיו מנגנים בו לפני ה׳, היו בכינור של שבעה מיתרים.

וְשֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ – שְׁמוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית״, עַל נִימָא שְׁמִינִית;

ו כינור של ימות המשיח יהיה של שמונה נימים, שנאמר: ״למנצח על השמינית מזמור לדוד״ (תהילים יב, א), ויש ללמוד משם שאת הזמירות שינגנו בימות משיח בן דוד, ינגנו על נימא שמינית שיוסיפו לכינור.

שֶׁל עוֹלָם הַבָּא – עֶשֶׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר״,

והכינור של עולם הבא יהיה של עשר נימים, שנאמר: ״מזמור שיר ליום השבת... עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור״ (תהילים צב, א—ד), שבשבת שלעתיד לבוא, שהיא העולם הבא, ינגנו ב״עשור״, שהוא הנבל והוא הכנור.

וְאוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳ בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ״!

ו כן הוא אומר: ״הודו לה׳ בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש״ (תהילים לג, ב—ג), שבכנור שהוא נבל עשור ישירו את השיר החדש שלעולם הבא. הרי שר׳ יהודה סבור שכנור ונבל הוא אותו הכלי!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה; לָעוֹלָם הַבָּא, אַיְּידֵי דִּנְפִישִׁי נִימִין דִּידֵיהּ נָפֵישׁ קָלֵיהּ כִּי נֵבֶל, קָרֵי לֵיהּ נֵבֶל.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר׳ יהודה, יש להסביר כי לעולם הבא, איידי דנפישי נימין דידיה [כיון שמרובים הנימים שלו, של הכנור], נפיש קליה [מרובה קולו] כי [כמו] נבל, לכן קרי ליה [קורא לו] לזה של עתיד לבוא נבל, אבל באמת שני כלים הם, כפי ששנינו במשנתנו.

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין עוֹלִין מִן הַמִּנְיָן״ כו׳. תָּנָא: וְסוֹעֲדֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין. וְתַנָּא דִּידָן? כֵּיוָן דְּהָנֵי קַטִּין קָלַיְיהוּ וְהָנֵי עָב קָלַיְיהוּ, הָנֵי מְקַטְטִי וְהָנֵי לָא מְקַטְטִי, קָרֵי לְהוּ ״צֹעֲרֵי״. הדרן עלך אין נערכין

שנינו במשנה, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין הלויים הקטנים מן המנין כו׳ וצערי הלוים היו נקראין. ומעירים, תנא [שנה החכם בברייתא]: וסועדי (עוזרי) הלוים היו נקראין, כלומר, שהיו מסייעים ללויים בקולם. ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע אינו קורא להם כך? ומשיבים: כיון דהני קטין קלייהו [שאלה, הקטנים, דק קולם] והני עב קלייהו [ואלה, המבוגרים, עבה קולם], הני מקטטי והני לא מקטטי [אלה, הקטנים, מקטינים את קולם, עושים את קולם דק ויפה, ואלה המבוגרים אינם יכולים להקטין את קולם], לכן קרי להו [קורא להם] צערי הלויים, על שהיו מצערים אותם.

מתני׳ יֵשׁ בַּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, וּבִשְׂדֵה אֲחוּזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, וּבְשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, בְּאוֹנֵס וּבִמְפַתֶּה וּבְמוֹצִיא שֵׁם רַע לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר.

יֵשׁ בַּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, כֵּיצַד? אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַנָּאֶה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע, וְאִם אָמַר ״הֲרֵי דָּמָיו עָלַי״ – נוֹתֵן אֶת שָׁוְויוֹ.

יש בערכין צדדים להקל ולהחמיר, וב מקדיש שדה אחוזה (נחלת אבות) בארץ ישראל, יש צדדים להקל ולהחמיר, ובשור המועד שהמית העבד יש צדדים להקל ולהחמיר, וכן באונס ובמפתה ובמוציא שם רע יש צדדים להקל ולהחמיר, כפי שיבואר במשניות בהמשך הפרק.

גמ׳ ״יֵשׁ בַּעֲרָכִין לְהָקֵל וכו׳ וּלְהַחְמִיר, כֵּיצַד? אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ״ כו׳. בְּיִשְׂרָאֵל – אִין, בַּגּוֹיִם – לָא;

ומפרטים: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהעריך, כלומר, שאמר על מי שהוא בן עשרים ועד ששים שנה: ״ערך פלוני עלי״, בין את הנאה שבישראל, ששוויו רב אילו היה נמכר כעבד, ו בין את הכעור שבישראל, ששוויו מועט — נותן את הערך הקצוב בתורה, חמשים סלע (ויקרא כז, ג), ו אולם אם אמר: ״הרי דמיו עלי״ — נותן את שוויו, כאילו היה נמכר כעבד בשוק.

לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דִּתְנַן: גּוֹי – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ?

שנינו במשנה: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמישים סלע. ומדייקים מלשון המשנה: בישראל — אין [כן], בגוים — לא, ושואלים:

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ גּוֹי נַמִי, אֶלָּא

לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] היא שלא כ שיטת ר׳ מאיר, הסבור שמעריכים את הגוי, דתנן [ששנינו במשנה]: גוי, ר׳ מאיר אומר: נערך על ידי ישראל, אבל לא מעריך?