תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ״, שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שְׂדֵה אֲחוּזָּה, יָצְתָה זוֹ שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲחוּזָּה;

תלמוד לומר: ״ו אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש לה׳ "(ויקרא כז, כב), ללמד כי מדובר בשדה שאינה שדה אחוזה בשעה שהקדישה, יצתה שדה זו שהקדישה לאחר מות אביו, שהיא שדה אחוזה בשעה שהקדישה.

אִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲפִילּוּ הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָב – שְׂדֵה אֲחוּזָּה הָוְיָא, מַאי טַעְמָא? אִי מִשּׁוּם קְרָא – קְרָא לְכִדְרַבִּי מֵאִיר הוּא דְּאָתָא!

ואילו ל דעת ר׳ יהודה ול דעת ר׳ שמעון, שנינו כי אפילו הקדישה ואחר כך מת אב, מכיוון שבשעה שבא הבן לפדותה כבר מת האב — שדה אחוזה הויא [היא]. ויש לשאול: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אי [אם] משום קרא [המקרא] — שמא קרא [המקרא] ל למד את המקרה שדיבר עליו ר׳ מאיר הוא דאתא [שבא]!

אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָזֵיל בָּתַר פִּדְיוֹן!

אלא לאו [האם לא] סבור כן ר׳ שמעון (ור׳ יהודה) משום דאזיל בתר [שהוא הולך באופן עקרוני אחר] שעת הפדיון? והואיל ובשעת הפדיון כבר מת אביו — הרי שדה זו נחשבת שדה אחוזה. ולדרך זו, המקדיש אילנות ואחר כך קרקע, צריך לפדותם יחדיו, שהרי בשעת הפדיון עומדים שניהם לפדייה, ולא כפי שנאמר בברייתא, שפודה כל אחד בפני עצמו. ואם כן, לא ניתן להעמיד ברייתא זו לשיטת ר׳ שמעון, כפי שהציע רב הונא!

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ.

אמר רב נחמן בר יצחק: אין להקשות מכאן על רב הונא, שכן טעמו של ר׳ שמעון אינו משום שהוא הולך אחר שעת הפדיון, אלא ר׳ יהודה ור׳ שמעון קרא אשכחו ודרוש [מקרא זה מצאו ודרשו] ממנו את דינם, ש

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״אִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא אֲחֻזָּתוֹ״, מַאי ״מִשְּׂדֵה״? שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה.

אם כן, כדברי ר׳ מאיר, שרק שדה שהקדישה קודם מות אביו אינה בכלל שדה מקנה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: ״אם את שדה מקנתו אשר לא אחזתו״, מאי [מה טעם] נאמר ״אשר לא משדה אחוזתו״? לומר שרק שדה שאינה ראויה כלל להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה — הריהי שדה מקנה ונפדית בשוויה, אבל אם הקדיש שדה שהוא עומד לירש אותה — נפדית מההקדש כשדה אחוזה.

אָמַר רַב פַּפָּא: הִקְדִּישׁ טְרָשִׁין – פּוֹדָן בְּשָׁוְויָן, מַאי טַעְמָא? בֵּית זֶרַע אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָנֵי לָאו בְּנֵי זְרִיעָה נִינְהוּ;

אמר רב פפא: הקדיש מאחוזתו טרשין, קרקעות קשות ומסולעות — פודן בשווין, ולא כדין שדה אחוזה (לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל כסף), מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בית זרע אמר רחמנא [אמרה התורה], ״והיה ערכך לפי זרעו״ (ויקרא כז, טז), והני לאו [ואלה לא] בני זריעה נינהו [הם].

לֹא גְּאָלָן יוֹצְאִין בַּיּוֹבֵל, מַאי טַעְמָא? ״שָׂדֶה״ אָמַר רַחֲמָנָא, כָּל דְּהוּ.

אך מצד אחר, אם המקדיש לא גאלן — יוצאין ביובל לכהנים, כדין שדה אחוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ״שדה״ אמר רחמנא [אמרה התורה], ״ואם לא יגאל את השדה... והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו״ (שם כ—כא), שדה כל דהו [כל שהוא], ואפילו שדה טרשים.

מָכַר טְרָשִׁין – נִגְאָלִין פָּחוּת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים, מַאי טַעְמָא? ״מִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו בְּנֵי תְּבוּאָה נִינְהוּ; לֹא גְּאָלָן – חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל, מַאי טַעְמָא? ״וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי נַמִי אֲחוּזָּה הִיא.

מכר מאחוזתו טרשין — נגאלין מהקונה אפילו עברו פחות משתי שנים מאז שנמכרו, שלא כדין שדה אחוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ״ב מספר שני תבואות ימכור לך״ (שם כה, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשם למדו חכמים שאין גואלים לפני שתי שנים, והאי לאו [ואלה, טרשים, לא] בני תבואה נינהו [הם]. אך מצד אחר, אם לא גאלן (פדאם) הבעלים מיד הקונה — חוזרת לבעלים ביובל, כדין שדה אחוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ״ויצא ביובל ושב לאחזתו״ (שם כה, כח) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי נמי [וזו גם כן] אחוזה היא.

הִקְדִּישׁ אִילָנוֹת – פּוֹדֶה בְּשָׁוְויֵהֶן, מַאי טַעְמָא? בֵּית זֶרַע אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא אִילָנוֹת; לֹא גְּאָלָן – אֵין יוֹצְאִין לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, ״וְהָיָה הַשָּׂדֶה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא אִילָנוֹת.

ועוד הוסיף רב פפא: הקדיש מאחוזתו אילנות בלבד — פודה אותם בשוויהן, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בית זרע אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא אילנות. ואם המקדיש לא גאלן מיד ההקדש, ומכרן הגזבר — אין האילנות יוצאין לכהנים ביובל, מפני ש״והיה השדה בצאתו ביובל״ (ויקרא כז, כא) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא אילנות.

מָכַר אִילָנוֹת – אֵין נִגְאָלִין פָּחוֹת מִשְׁתֵּי שָׁנִים, מַאי טַעְמָא? ״שְׁנֵי תְבוּאוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָנֵי בְּנֵי תְבוּאוֹת נִינְהוּ; לֹא גְּאָלָן – אֵין חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל, מַאי טַעְמָא? ״וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא אִילָנוֹת.

מכר מאחוזתו אילנות בלבד — אין נגאלין מהקונה לפני פחות משתי שנים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ״שני תבואות ימכור לך״ (שם כה, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשם למדו חכמים שאין גואלים בפחות משתי שנים, והני [ואלה] האילנות בני תבואות נינהו [הם]. ואם המוכר לא גאלן מהקונה — אין המכירה חוזרת לבעלים ביובל, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ״ושב לאחזתו״ (שם כז) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא לאילנות שאינם קיימים לעולם.

אָמַר מָר: הִקְדִּישׁ אִילָנוֹת – פּוֹדֶה בְּשָׁוְויָן. אַמַּאי? וְלִיקְדְּשׁוּ אַגַּב אַרְעַיְיהוּ וְלִיפַּרְקוּה אַגַּב אַרְעַיְיהוּ!

ודנים במה שאמר מר [החכם, רב פפא]: הקדיש מאחוזתו אילנות בלבד — פודה בשווין. ושואלים: אמאי [מדוע]? וליקדשו אגב ארעייהו וליפרקוה אגב ארעייהו [ושיתקדשו אגב הקרקע שלהם, שהיא שדה אחוזה, וייפדו אגב הקרקע שלהם], לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל כסף!

וְכִי תֵּימָא: אִילָנוֹת אַקְדֵּישׁ, אַרְעָא לָא אַקְדֵּישׁ – וְהָאָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: מַאן דִּמְזַבֵּן לֵיהּ דִּקְלָא לַחַבְרֵיהּ, קָנֵי לֵיהּ מִשִּׁיפּוּלָא וְעַד תְּהוֹמָא! לָאו מִי אִיתְמַר עֲלָהּ: בְּבָא מֵחֲמַת טַעֲנָה!

וכי תימא [ואם תאמר]: אילנות אקדיש [הקדיש], ארעא לא אקדיש [את הקרקע שתחתם לא הקדיש] — והאמרי נהרדעי [והרי אמרו חכמי נהרדעא]: מאן דמזבן ליה דקלא לחבריה [מי שמוכר לו דקל לחבירו], קני ליה משיפולא ועד תהומא [קונה לו גם קרקע מתחתית הדקל ועד התהום]! ומשיבים: לאו מי איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] שמדובר שם בבא מחמת טענה, שהקונה טוען שקנה במפורש גם את הקרקע שתחת האילן? אבל אם לא הזכירו במפורש את הקרקע שתחת האילן — אין דעת המוכר (ולענייננו, המקדיש) לתת אותה.

״שְׂדֵה מִקְנָה נוֹתֵן שָׁוְויוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּמִכְסַת״ – מַה בָּא לִלְמוֹד? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף״, יָכוֹל אַף שְׂדֵה מִקְנָה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִכְסַת״.

שנינו במשנה כי לדעת חכמים המקדיש שדה מקנה ופודה — נותן שוויו, ואילו ר׳ אליעזר סבור שדין שדה מקנה כדין שדה אחוזה לענין זה, שנפדית לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל. אלא ההבדל ביניהם הוא, שאם הקדיש שדה אחוזה, כשהוא עצמו פודה אותה — מוסיף חומש, והמקדיש שדה מקנה ופודה אותה — אינו מוסיף חומש. ובביאור טעמיהם של ר׳ אליעזר וחכמים תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בפדיון שדה מקנה ״במכסת״ (״וחישב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל״, ויקרא כז, כג) מה בא ללמוד? לפי שנאמר בשדה אחוזה: ״והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף״ (שם טז), יכול אף שדה מקנה כן? תלמוד לומר: ״מכסת״, שמשמעו סכום דמיו, שוויו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״וְחִשַּׁב״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְחִשַּׁב״, מַה לְּהַלָּן דָּבָר קָצוּב – אַף כָּאן דָּבָר קָצוּב.

ר׳ אליעזר אומר: נאמר כאן בשדה מקנה: ״וחשב״, ונאמר להלן בשדה אחוזה: ״וחשב״ (שם יח), מה להלן בשדה אחוזה דבר קצוב, בית זרע שעורים בחמישים שקל, אף כאן בשדה מקנה — דבר קצוב שנאמר לגבי שדה אחוזה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבָּנַן אִית לְהוּ גְּזֵירָה שָׁוָה וּמַפְּקִין לֵיהּ לְחוֹמֶשׁ, אוֹ דִּלְמָא לֵית לְהוּ גְּזֵירָה שָׁוָה וְלֵית לְהוּ לְחוֹמֶשׁ?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: האם רבנן אית להו [חכמים יש להם] גזירה שוה זו, שהשתמש בה ר׳ אליעזר, ומפקין ליה [והם מוציאים אותו, משתמשים בו] ל ענין חומש, שכשם שהמקדיש שדה אחוזה ופודהו בעצמו מוסיף חומש (שם יט) — גם הפודה שדה מקנה בעצמו מוסיף חומש, ושלא כדעת ר׳ אליעזר. או דלמא לית להו [שמא אין להם] גזירה שוה זו, ולית להו [ואין להם] דין חומש במקדיש שדה מקנה?

אֲמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא לֵית לְהוּ גְּזֵירָה שָׁוָה; מִדְּגַלֵּי רַחֲמָנָא חוֹמֶשׁ גַּבֵּי שְׂדֵה אֲחוּזָּה וְגַבֵּי מַקְדִּישׁ בֵּיתוֹ – הָווּ לֵיהּ שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

אמר רבא: מסתברא לית להו [מסתבר לומר שאין להם] גזירה שוה זו; וטעם הדבר, מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] שצריך הפודה בעצמו להוסיף חומש גבי [אצל] שדה אחוזה, וגבי [וגם אצל] מקדיש ביתו (שם טו), הוו ליה [הרי הם] שני כתובין הבאין כאחד, שנאמר בהם אותו דין, אף שיכול היה להאמר רק באחד מהם, ו כלל הוא: כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין למקום אחר, מפני שרואים אותם כיוצאים מן הכלל.

וּלְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מִדְּגַלֵּי רַחֲמָנָא חוֹמֶשׁ בְּמַעֲשֵׂר בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה וּבִבְהֵמָה טְמֵאָה, הֲוָה לֵיהּ טוּבָא וְאֵין מְלַמְּדִין.

ומוסיפים: ולמאן דאמר [וגם לדעת מי שאומר] ששני כתובים מלמדין למקום אחר, מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] שהפודה בעצמו מוסיף חומש גם ב פודה מעשר שני (שם לא), וגם ב פודה בהמה טהורה שהקדישה ונפל בה מום (שם יג), ו גם ב פודה בהמה טמאה שהקדישה לבדק הבית (שם כז) — הוה ליה טובא [הרי הם כתובים רבים] הבאים כאחד, ואין מלמדין לכל הדעות.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, וְלָא מִטַּעְמֵיהּ; תַּנְיָא: ״בְּמִכְסַת הָעֶרְכְּךָ״ – הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לַעֲרָכִין, מַה עֲרָכִין אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אַף שְׂדֵה מִקְנָה אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא להלכה, ולא מטעמיה [מטעמו], וכך תניא [היא שנויה]: במה שאמרה התורה לגבי פדיון שדה מקנה ״במכסת הערכך״ (שם כז, כג) הקישו הכתוב לערכין, שנאמר בהם ״ערכך״ (שם ב), מה ערכין אין מוסיף חומש, אף שדה מקנה אין הפודה בעצמו מוסיף חומש.

מתני׳ בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, כֵּיצַד? אֶחָד שֶׁהֵמִית אֶת הַנָּאֶה שֶׁבַּעֲבָדִים וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבַּעֲבָדִים – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים סֶלַע. הֵמִית בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן שָׁוְויוֹ. חָבַל בָּזֶה וּבָזֶה – נוֹתֵן נֵזֶק שָׁלֵם.

מה ששנינו בתחילת פרק זה שיש בשור המועד שהמית את העבד צדדים להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שור שהמית את הנאה שבעבדים, ששוויו מרובה, ו אחד שור שהמית את הכעור שבעבדים, ששוויו מועט — נותן שלשים סלע (שקל) האמורים בתורה (שמות כא, לב), ואולם אם המית השור בן חורין — נותן בעליו את שוויו ליורשיו. חבל השור (הזיק) בזה ובזה בבן חורין ובעבד — נותן בעליו נזק שלם.

גמ׳ בְּמוּעָד אִין, בְּתָם לָא; לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דִּתְנַן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם – מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֵזֶק שָׁלֵם?

נאמר במשנה ששור שחבל באדם משלם נזק שלם, ומדייקים: ב שור מועד, עליו דיברה המשנה מתחילה — אין [כן] שייך דין זה, ב שור תם — לא, שור תם שחבל באדם משלם חצי נזק, כדין שור תם שנגח שור. ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כ שיטת ר׳ עקיבא, הסבור שדינו לשלם נזק שלם? ומניין שכך הוא סבור — דתנן [ששנינו במשנה] לגבי שור ואדם שחבלו זה בזה, ר׳ עקיבא אומר: אף שור תם שחבל באדם, והזיק לו יותר ממה שהזיק לו האדם — משלם בעליו של השור במותר (בהפרש) שבין החבלות נזק שלם כלומר, את מלוא ההפרש, ולא כדין שור תם שנגח שור, שמשלם את מחצית המותר!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ תָּם נַמִי, וְאַיְידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִתְנָא סֵיפָא: הֵמִית עֶבֶד הֵמִית בֶּן חוֹרִין, דִּבְמוּעָד הוּא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ, בְּתָם לָא מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ – מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי מוּעָד.

ומשיבים: יש לפרש את משנתנו אפילו תימא [תאמר] כשיטת ר׳ עקיבא, והוא הדין שאפילו תם שחבל באדם נמי [גם כן] משלם נזק שלם. ואיידי דקא בעי למתנא סיפא [ורק מתוך שהוא רוצה לשנות בסוף] שאם המית עבד נותן שלשים ואם המית בן חורין נותן שוויו, שבמועד הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה] את ההבדל הזה, בתם לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה], מפני ששור תם שהמית בין עבד ובין בן חורין בעליו פטורים — משום הכי קתני [משום כך הוא שונה] בתחילת המשנה שור מועד.

מתני׳ בְּאוֹנֵס וּבִמְפַתֶּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, כֵּיצַד? אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִיתָּה אֶת גְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהוּנָּה וְאֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סְלָעִים, וְהַבּוֹשֶׁת וְהַפְּגָם – הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ.

בפירוט מה ששנינו בתחילת פרק זה שיש באונס ובמפתה נערה בתולה, צדדים להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שאנס או פיתה את הגדולה (החשובה) שבכהונה או את הקטנה (הפשוטה) שבישראל — נותן חמשים סלעים בתשלום הקנס האמור בתורה (דברים כב, כט), והבושת והפגם שצריך לשלם מלבד הקנס — אין להם קיצבה, אלא הכל לפי המבייש והמתבייש.

גמ׳ אַמַּאי? אֵימָא: חֲמִשִּׁים סְלָעִים אָמַר רַחֲמָנָא מִכָּל מִילֵּי!

ושואלים: אמאי [מדוע] צריך להוסיף תשלום עבור הבושת והפגם? אימא [אמור]: חמשים סלעים אמר רחמנא [אמרה התורה] מכל מילי [מכל הדברים]!

אָמַר רַב זְעֵירָא, יֹאמְרוּ: בָּעַל בַּת מְלָכִים חֲמִשִּׁים, בָּעַל בַּת הֶדְיוֹטוֹת חֲמִשִּׁים?

אמר רב זעירא, לא ניתן לומר כך, כי יאמרו אנשים: אם בעל בת מלכים שבושתה מרובה נותן חמשים, ואם בעל בת הדיוטות נותן גם כן חמשים? אלא בוודאי יש להוסיף תשלום נפרד עבור הבושת והפגם.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי הָכִי, גַּבֵּי עֶבֶד נַמִי יֹאמְרוּ: עֶבֶד נוֹקֵב מַרְגָּלִית שְׁלֹשִׁים, עֶבֶד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה מַחַט שְׁלֹשִׁים! אֶלָּא אָמַר רַב זְעֵירָא:

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] לפי סברה זו, גבי [אצל] שור שהמית עבד נמי [גם כן], ששנינו שעל כל עבד אינו נותן אלא שלושים סלעים, יאמרו בתמיהה: אם המית השור עבד נוקב מרגלית, שערכו רב, נותן לבעליו שלשים שקל, ואם המית עבד שעושה מעשה מחט שהיא מלאכה פשוטה, נותן גם כן שלשים? אלא בהכרח סכום קצוב וכולל הוא! אלא אמר רב זעירא: