הָא – בְּפַרְהֶסְיָא.

הא [זה] — שדיבר בפרהסיא, ואז מכפר עליו המעיל, שפעמוניו מצלצלים.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב חֲתָנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לָהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״? הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ וגו׳.

בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ שמואל בר נדב מר׳ חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] שר׳ שמואל בר נדב חתניה [חתנו] של ר׳ חנינא שאל זאת מר׳ חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] ששאל זאת מר׳ יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע משאר הטמאים, שאמרה תורה בדינו: ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ (ויקרא יג, מו)? והשיב לו: הוא הבדיל בלשון הרע שלו בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך בא עליו נגע הצרעת, ואמרה תורה: ״בדד ישב״ וגו׳.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: יָבִיא שְׁתֵּי צִיפֳּרִים לְטָהֳרָתוֹ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה פָּטִיט, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה: יָבִיא קָרְבָּן פָּטִיט.

אמר ר׳ יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע משאר הטמאים, שאמרה תורה בדינו שיביא שתי ציפרים לטהרתו? אמר הקדוש ברוך הוא: הוא עושה מעשה פטיט (פטפוט), שדיבר לשון הרע, לפיכך אמרה תורה: יביא לטהרתו קרבן פטיט, כלומר, ציפור, שכל הזמן מפטפטת.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ – יָכוֹל לֹא יַכֶּנּוּ, לֹא יִסְטְרֶנּוּ, וְלֹא יְקַלְקְלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּלְבָבֶךָ״ – שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בתורה: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ (ויקרא יט, יז), ומדוע נאמר ״בלבבך״? שאם היה כתוב רק ״לא תשנא את אחיך״, יכול אתה לומר שכוונת המקרא היא שלא יכנו, ולא יסטרנו, ולא יקל(ק)לנו— מתוך שנאתו — תלמוד לומר: ״בלבבך״, לומר שבשנאה שבלב הכתוב מדבר.

מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ דָּבָר מְגוּנֶּה שֶׁחַיָּיב לְהוֹכִיחוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״; הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מִנַּיִן שֶׁיַּחֲזוֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹכִיחַ״, מִכָּל מָקוֹם; יָכוֹל אֲפִילּוּ מִשְׁתַּנִּים פָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״.

מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב הרואה להוכיחו? שנאמר: ״לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״ (שם), הוכיחו על מה שעשה ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: ״תוכיח״, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו, כלומר, שמתבייש מאד מחמת התוכחה? תלמוד לומר שם: ״ו לא תשא עליו חטא״, כלומר, שלא יחטא המוכיח עצמו כשמוכיח את חבירו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תְּמֵיהַנִי אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכָחָה, אִם אָמַר לוֹ: ״טוֹל קֵיסָם מִבֵּין עֵינֶיךָ״ – אָמַר לוֹ: ״טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תְּמֵיהַנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, מדוע? אם אמר לו המוכיח לחבירו: ״טול קיסם מבין עיניך״ כלומר, חזור בך מחטא קטן שנמצא אצלך, אמר לו החבר: ״טול אתה קורה מבין עיניך״, כלומר, תקן את עצמך, שאתה חוטא גדול יותר ממני. אמר ר׳ אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כראוי, בלא הלבנת פנים, ודבריו מתקבלים.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים לָקָה עֲקִיבָא עַל יָדִי, שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בְּרִיבִּי, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסַפְתִּי בּוֹ אַהֲבָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ״.

ואמר ר׳ יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה (נענש) ר׳ עקיבא על ידי, מדוע? שהייתי קובל (מתלונן) עליו לפני רבן שמעון ברבי (הגדול), רבן שמעון בן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה כלפי, לקיים מה שנאמר: ״אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך״ (משלי ט, ח), שהחכם רוצה לתקן עצמו ואוהב כל מי שמסייע לו בכך.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: תּוֹכָחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיפָא? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא מוֹדֵית דַּעֲנָוָה לִשְׁמָהּ עֲדִיפָא, דְּאָמַר מָר: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּם? שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נַמִי עֲדִיפָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.

בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ יהודה בריה [בנו] של ר׳ שמעון את אביו: תוכחה לשמה, שנעשית לשם שמים, וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא [איזו מהם עדיפה]? אמר ליה [לו] אביו: ולא מודית [ואין אתה מודה] שענוה לשמה עדיפא, דאמר מר— [שאמר החכם]: ענוה גדולה מ כל המידות הטובות כולם? אם כן, גם כאשר אדם נוהג בענוה שלא לשמה נמי [גם כן] עדיפא, שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכן לענין הענוה.

הֵיכִי דָּמֵי תּוֹכָחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ? כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּיא בַּר רַב הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב: חֲזֵי מָר דְּקָא מְצַעֵר לִי! קַבֵּיל עֲלֵיהּ דְּתוּ לָא מְצַעֵר לֵיהּ. בָּתַר דְּנָפֵיק, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי וְהָכִי קָא עָבֵיד. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ בְּאַנְפֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: חַס לִי דְּלִיכְסוֹף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יְדַאי.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה? ומביאים דוגמא לדבר: כי הא [כמו מעשה זה] שרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] שמואל, אמר ליה [לו] חייא בר רב לשמואל: חזי מר, דקא מצער לי [יראה אדוני, שמצער אותי רב הונא]! קביל עליה [קיבל עליו] רב הונא דתו לא מצער ליה [שיותר לא יצער אותו]. בתר דנפיק [אחרי שיצא] חייא בר רב, אמר ליה [לו] רב הונא לשמואל: הכי והכי קא עביד [כך וכך הוא עושה], ומשום כך בדין ציערתיו. אמר ליה [לו] שמואל: אמאי לא אמרת ליה באנפיה [מדוע לא אמרת לו דבר זה בפניו], כשישבתם שניכם לפני? אמר ליה [לו] רב הונא לשמואל: חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי [אוי לי שיתבייש זרעו של רב על ידי]! הרי תוכחה לשמה — שהוכיח רב הונא את חייא בר רב שלא בפני שמואל, וענוה שלא לשמה — כשנמנע מלהוכיחו בפני שמואל רק כדי שלא לביישו.

עַד הֵיכָן תּוֹכָחָה? רַב אָמַר: עַד הַכָּאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד קְלָלָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עַד נְזִיפָה. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד הַכָּאָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד קְלָלָה, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַד נְזִיפָה.

ומבררים: עד היכן תוכחה, כלומר, עד היכן צריך המוכיח לחזור ולהוכיח? רב אמר: עד הכאה, כלומר, עד שיכה המוכח את מי שמוכיחו, ושמואל אמר: עד קללה, כלומר, עד שיקלל את המוכיח, ור׳ יוחנן אמר: עד נזיפה, כלומר, עד שינזוף במוכיח. ואומרים: מחלוקתם היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו כבר בדבר, ר׳ אליעזר אומר: עד הכאה, ר׳ יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת״, וּכְתִיב: ״וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכּוֹתוֹ״;

אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו, כשהוכיח יהונתן את שאול על יחסו לדוד: ״ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות— הלוא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבושתך ולבושת ערות אמך״ (שמואל א כ, ל), וכתיב [ונאמר] בהמשך: ״ויטל שאול את החנית עליו להכותו״ (שם לג).

לְמַאן דְּאָמַר עַד הַכָּאָה – דִּכְתִיב: ״לְהַכּוֹתוֹ״, וּלְמַאן דְּאָמַר עַד קְלָלָה – דִּכְתִיב: ״לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ״, וּלְמַאן דְּאָמַר עַד נְזִיפָה – דִּכְתִיב: ״וַיִּחַר אַף שָׁאוּל״.

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] עד הכאה הראיה היא ממה דכתיב [שנאמר]: ״להכותו״, ומשם ואילך חדל יהונתן להוכיח, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] עד קללה — ממה דכתיב [שנאמר]: ״לבשתך ולבשת ערות אמך״ (שם), ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] עד נזיפה — ממה דכתיב [שנאמר]: ״ויחר אף שאול״ (שם).

וּלְמַאן דְּאָמַר נְזִיפָה, הָכְתִיב הַכָּאָה וּקְלָלָה! שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲגַב חֲבִיבוּתָא יְתֵירָא דַּהֲוָה בֵּיהּ לִיהוֹנָתָן בְּדָוִד, מְסַר נַפְשֵׁיהּ טְפֵי.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שרק עד נזיפה צריך להוכיחו, הכתיב [הרי נאמר] שם גם הכאה וקללה! ואומרים: אין ללמוד משם, כי שאני התם [שונה שם], דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה [שמתוך חיבה יתירה שהיתה בו] ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי [מסר את נפשו יותר ממה שהיה מחוייב], אבל סתם אדם אינו מחוייב להגיע לכך מצד מצות התוכחה.

עַד הֵיכָן לֹא יְשַׁנֶּה אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ? רַב אָמַר: עַד הַכָּאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד שֶׁיִּפְשְׁלוּ לוֹ כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו.

עד היכן יסבול אדם ולא ישנה אדם באכסניא שלו, לעבור למארח אחר? רב אמר: עד הכאה, כלומר, שאם היכו המארחים את האורחים אזי יעברו למארחים אחרים, ושמואל אמר: עד שיפשלו לו כליו לאחוריו, כלומר שהמארחים ארזו את כלי האורחים ושמו על צוואריהם וגרשום.

בְּהַכָּאָה דִּידֵיהּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, בְּהַפְשָׁלַת כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו – כּוּלֵּי עָלְמָא נַמִי לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בְּהַכָּאָה דִּדְבֵיתְהוּ, מָר סָבַר: כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ לָא מְצַעֵר לֵיהּ, מַאי נַפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ? וּמָר סָבַר: אָתֵי לְאִיטְרוּדֵי.

ואומרים: בהכאה דידיה [שלו], שהיכו את האורח עצמו — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שישנה באכסניא, וכן בהפשלת כליו לאחוריו — כולי עלמא נמי לא פליגי [הכל גם כן אינם חולקים] שישנה, כי פליגי [כאשר חלוקים הם] הרי זה בהכאה דדביתהו [של אשתו], כלומר שהמארחים היכו את אשתו של האורח, מר סבר [חכם זה, שמואל, סבור]: כיון דלדידיה לא מצער ליה מאי נפקא ליה מינה [כיון שאותו עצמו אין מצערים מה יוצא לו מזה], ולכן לא ישנה מאכסניא זו. ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: לא ישתהה שם, שמא אתי לאיטרודי [יבואו להתקוטט] בגלל דבר זה.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? דְּאָמַר מָר: אַכְסְנַאי פּוֹגֵם וְנִפְגָּם.

ואומרים: וכל כך למה לא ישנה מאכסניא? דאמר מר [מפני שאמר החכם]: אכסנאי העוזב את מארחו פוגם ונפגם, מפני שאומרים האנשים: כמה קשים מארח זה ואורח זה שלא יכלו לסבול זה את זה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה״.

אמר רב יהודה אמר רב: מנין למדים שלא ישנה אדם באכסניא שלו מן התורה? שנאמר בחזרת אברהם ממצרים לארץ: ״וילך למסעיו מנגב ועד בית אל אל— המקום אשר היה שם אהלו בתחלה״ (בראשית יג, ג).

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַכְסְנַאי דְּאַקְרַאי.

ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר, מהכא [מכאן] מתחילת המקרא למדים זאת, שנאמר שם: ״וילך למסעיו״, כלומר, באותם מקומות שבהם נסע לפני כן. ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם] שנחלקו מהיכן נלמד ענין זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי אכסנאי של אקראי—, שלדעת ר׳ יוסי בר׳ חנינא שהזכיר ״מסעיו״, גם אורח אקראי צריך לחזור למארחו הקודם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מֵאוּמָּנוּתוֹ וּמֵאוּמָּנוּת אֲבוֹתָיו? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר, בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחוֹשֶׁת״,

ועוד בענין דומה, אמר ר׳ יוחנן: מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו? שנאמר: ״וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת״ (מלכים א ז, יג—יד),

וְאָמַר מָר: אִימֵּיהּ מִבֵּית דָּן, וּכְתִיב: ״וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן״.

ואמר מר [החכם]: אימיה [אימו] של חירם היתה מבית דן, שהרי נאמר לגביו ״בן אשה מן בנות דן (דברי הימים ב ב, יג), וכתיב [ונאמר] בעושי המלאכה במשכן: ״ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש״ (שמות לח, כג), משמע שחירם החזיק במקצוע חרשות הנחושת גם ממשפחת אביו משבט נפתלי וגם ממשפחת אמו משבט דן.

עַד הֵיכָן תַּכְלִית יִסּוּרִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל שֶׁאָרְגוּ לוֹ בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ וְאֵין מִתְקַבֵּל עָלָיו. מַתְקִיף לָהּ רָבָא זְעֵירָא, וְאִיתֵימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ, אֲפִילּוּ נִתְכַּוְּונוּ לִמְזוֹג בְּחַמִּין וּמָזְגוּ לוֹ בְּצוֹנֵן, בְּצוֹנֵן וּמָזְגוּ לוֹ בְּחַמִּין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי?

ושואלים: עד היכן תכלית (קצה) יסורין? כלומר, מה עדיין נכלל בגדר יסורים? אמר ר׳ אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין הבגד מתקבל עליו, כלומר, שאינו מתאים לו בדיוק. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא זעירא [הקטן], ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר׳ שמואל בר נחמני, הלוא גדולה מזו אמרו: אפילו נתכוונו למזוג לו כוס יין ב מים חמין ומזגו לו בטעות בצונן, או שנתכוונו למזוג לו בצונן ומזגו לו בחמין הרי זה נקרא יסורים, ואת אמרת כולי האי [ואתה אומר כל זה], שבגד שארגו לו אינו מתקבל עליו?

מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ. רָבָא, וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵימָא רַבִּי יִצְחָק, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֲפִילּוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לַכִּיס לִיטּוֹל שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם.

מר בריה [בנו] של רבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו כשלבשו, והוא צריך לחזור להופכו, הרי אלו יסורים. רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה זאת]: עד היכן תכלית יסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש מטבעות ועלו בידו שתים — הרי אלו יסורים.

דַּוְוקָא שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל שְׁתַּיִם וְעָלוּ בְּיָדוֹ שָׁלֹשׁ – לָא, דְּלֵיכָּא טִירְחָא לְמִישְׁדַיְיהוּ.

ומוסיפים: ודווקא אם הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים אלו יסורים, שצריך להחזיר ידו לכיסו ולהוציא מטבע נוסף. אבל אם הושיט ידו לכיס ליטול שתים ועלו בידו שלש — לא, שאין זה נקרא יסורים, דליכא טירחא למישדייהו [מפני שאין זו טירחה לזרוק את המטבע היתרה].

וְכָל כָּךְ לָמָּה? דְּתַנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין – קִיבֵּל עוֹלָמוֹ. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי:

ושואלים: וכל כך למה? לשם מה צריך לדון מה עדיין נכלל בגדר יסורים? ומשיבים, דתניא דבי [ששנויה ברייתא מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו, כלומר, זכה לקבל את שכרו כבר בעולם הזה. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים]: מי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורים