חֲדָא אַמְּצוֹרָע עָנִי וּמַדִּירוֹ עָנִי, וַחֲדָא לְמַעוּטֵי מְצוֹרָע עָשִׁיר וּמַדִּירוֹ עָנִי;

ומשיבים, שני אופנים של נודר קרבנות למצורע נאמרו במשנתנו: חדא [האחד] מצורע עני ומדירו עני, שהוא מביא קרבן עני, בדומה לערכין, וחדא [והאופן האחד], עליו נאמר ״אבל בקרבנות אינו כן״, ובא התנא למעוטי [למעט] מצורע עשיר ומדירו עני, שמביא הנודר העני קרבנות של מצורע עשיר.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבּוּ אִיתְרַבּוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ואף שפשוט הדבר לכאורה, שכן קיבל עליו העני לספק את הקרבנות שהעשיר נתחייב בהם, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו [והתרבו] מן הכתוב עני שקיבל על עצמו לספק קרבן מצורע עני, ללמד שמביא קרבן עני, אם כן יש לומר כי איתרבו [התרבו] בכל אופן, וגם במקרה שקיבל על עצמו לספק קרבן מצורע עשיר יביא קרבן עני, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאין אומרים כן.

לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בָּעֲרָכִין עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֶרֶךְ עָנִי, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם דַּל הוּא״.

וכן שנינו בברייתא: לפי שמצינו בערכין, עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן, כלומר, אף עני שנדר לספק קרבנותיו של מצורע עשיר, יספק קרבנות עני? תלמוד לומר לגבי קרבנות מצורע: ״ו אם דל הוא״ (שם יד, כא) להדגיש: דווקא אם המצורע עני הדין כן, אבל אם המצורע עשיר — צריך הנודר להביא קרבנות עשיר.

וּלְרַבִּי דְּאָמַר: אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן, אַלְמָא אָמַר: בָּתַר חִיּוּבָא דְּגַבְרָא אָזְלִינַן, וְהָא לָא צְרִיכָא קְרָא לְמַעוּטֵי, ״הוּא״ לְמַעוּטֵי מַאי?

ושואלים, ול דעת רבי שאמר במשנתנו: אומר אני אף בערכין כן, שעשיר שאמר: ״ערכי עלי״, ושמע העני ואמר: ״מה שאמר זה עלי״ — נותן ערך עשיר, אלמא אמר [מכאן שרבי אומר]: בתר חיובא דגברא אזלינן [אחר חיובו המקורי של האיש שנודרים עבורו אנו הולכים] גם בערכין, והא לא צריכא קרא למעוטי [ולפי זה, הרי לא צריך מקרא למעט] שגם עני שנדר לספק קרבנותיו של מצורע עשיר יביא בעשירות, אם כן מה שנאמר: ״ואם דל הוא״ למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא?

לְמַעוּטֵי מְצוֹרָע עָנִי וּמַדִּירוֹ עָשִׁיר; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי בָּתַר חִיּוּבָא דְּגַבְרָא אָזְלִינַן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: למעוטי [למעט] מצורע עני ומדירו עשיר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר רבי: בתר חיובא דגברא אזלינן [אחר חיובו של האיש שנודרים עבורו אנו הולכים], ומכיוון שהמצורע הוא עני יביא מדירו קרבן עני, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] המיעוט שיתן מדירו קרבנות עשיר.

מתני׳ הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, עָשִׁיר וְהֶעֱנִי – נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי – נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר.

היה עני כשנדר נדר ערכין, והעשיר אחר כך, או עשיר כשהעריך, והעני אחר כך — נותן ערך עשיר, כלומר, את מלוא הערך. ר׳ יהודה אומר: לא רק כשהיה עשיר בשעת הנדר או בשעת הנתינה, אלא אפילו היה עני כשנדר והעשיר וחזר והעני — גם הוא נותן ערך עשיר.

אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵּן. אֲפִילּוּ מֵת אָבִיו וְהִנִּיחַ לוֹ רִיבּוֹא, אוֹ סְפִינָתוֹ בַּיָּם וּבָאָה לוֹ בְּרִבּוֹאוֹת – אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהּ כְּלוּם.

אבל בקרבנות של מצורע, שיש בהם הבדל בין עני לעשיר, אינו כן, שאם היה המצורע עני והעשיר, או להיפך, בכל מקרה הוא נידון אחר שעת הבאת הקרבנות. אפילו ידוע שמת אביו והניח לו ריבוא (עשרת אלפים דינר), או שידוע שספינתו בים ובאה לו בתוכה סחורה ברבואות — אין להקדש בה כלום, ונידון לפי מה שבידו כעת.

גמ׳ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר – ״אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר״, עָשִׁיר וְהֶעֱנִי – ״עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג״.

ומביאים מקור לדין המשנה. מה ששנינו: נדר כשהוא עני והעשיר נותן ערך עשיר, נלמד ממה שנאמר: ״אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן״ (ויקרא כז, ח), ומכיוון שכעת ידו משגת יתן כעשיר. ומה ששנינו: נדר כשהוא עשיר והעני נותן ערך עשיר — ממה שנאמר בתחילת הפסוק שם: ״והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג״, ו״על פי״ מלמד שנידון לפי השעה שהוציא בפיו את הנדר.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי – נוֹתֵן עֶרֶךְ עָשִׁיר״. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״, עַד שֶׁיְּהֵא בְּמָכוּתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ.

ועוד שנינו, ר׳ יהודה אומר: אפילו נדר כשהוא עני והעשיר וחזר והעני — נותן ערך עשיר. ומבארים, מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ יהודה? אמר קרא [הכתוב]: ״ואם מך הוא מערכך״ (שם), והמילה ״הוא״ מלמדת: עד שיהא במכותו (בעניותו) מתחלתו ועד סופו.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְאִם דַּל הוּא״, הָכִי נַמִי עַד שֶׁיְּהֵא בְּדַּלּוּתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ!

ושואלים: אלא מעתה, מה שנאמר בקרבנות מצורע ״ואם דל הוא״ (ויקרא יד, כא), הכי נמי [כך גם כן] נפרש לשיטת ר׳ יהודה: עד שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו, משעה שנתחייב בקרבנותיו ועד שמביאם, אבל אם היה עשיר, למרות שהוא עכשיו עני — לא יביא קרבנות עני!

וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָתְנַן: מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, עָשִׁיר וְהֶעֱנִי – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן;

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר, כך הוא גם כן] — והתנן [והרי שנינו במשנה]: מצורע שהביא קרבנותיו, היה עני והעשיר, או עשיר והעני — הכל הולך אחר חטאת, כלומר, לפי מצבו בזמן הבאת קרבן חטאת. שאם הביא חטאתו מן הבהמה — יביא גם עולתו מן הבהמה, למרות שהעני בינתיים. ואם הביא חטאתו מן העוף, כעני — יביא גם עולתו מן העוף, למרות שהעשיר בינתיים, אלו דברי ר׳ שמעון.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר אָשָׁם; וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר צִפֳּרִים!

ר׳ יהודה אומר: הכל הולך אחר מצבו בזמן הבאת האשם, ואם היה עני באותה שעה יביא חטאת ועולה מן העוף, למרות שנעשה עשיר. ותניא [ושנויה ברייתא], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר מצבו בזמן הבאת הצפרים לטהרתו, שבעה ימים קודם לכן. ומבואר שכל התנאים, ובכללם רבי יהודה, אינם מצריכים שיהא עני מתחילה ועד סוף!

הָא אִתְּמַר עֲלָהּ: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וּשְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ״, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: דָּבָר הַמְכַפֵּר, מַאי נִיהוּ – חַטָּאת;

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה]: אמר רב יהודה אמר רב, ושלשתן מקרא אחד דרשו, כלומר גזירת הכתוב היא, שנאמר לגבי מצורע עני: ״זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו״ (שם יד, לב), ר׳ שמעון סבר [סבור]: דינו של מי שלא השיגה ידו תלוי בדבר המכפר ומטהר מן החטא, מאי ניהו [מה הוא] — חטאת, ולכן שעת הבאת חטאת קובעת.

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דָּבָר הַמַּכְשִׁיר, וּמַאי נִיהוּ – אָשָׁם; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: הַגּוֹרֵם לוֹ טָהֳרָה, וּמַאי נִיהוּ – צִיפֳּרִים.

ור׳ יהודה סבר [סבור]: ממה שנאמר ״אשר לא תשיג ידו בטהרתו״ יש ללמוד כי עיקר דינו נקבע בדבר ה מטהר ומכשיר אותו להיכנס למקדש ולאכול מן הקדשים, ומאי ניהו [ומה הוא] — אשם, שלאחר שהוזה עליו מדם האשם הוכשר לכך. ואילו ר׳ אליעזר בן יעקב סבר [סבור] שהכוונה היא לדבר הגורם לו טהרה, ומאי ניהו [ומה הוא] — ציפרים, שלאחר שנטהר על ידן באופן חלקי הריהו ראוי להביא קרבנותיו למקדש ולהשלים טהרתו.

וְאֶלָּא ״הוּא״ לָמָּה לִי? לְרַבִּי כִּדְאִית לֵיהּ, וּלְרַבָּנַן כִּדְאִית לְהוּ.

ושואלים: ואלא המיעוט ״ואם דל הוא״, אם אין למדים ממנו שצריך שיהא דל מתחילתו ועד סופו, למה לי? ומשיבים: לרבי כדאית ליה [כמו שיש לו, לשיטתו] בתחילת עמוד זה — למעט מצורע עני ומדירו עשיר, ללמד שיביא קרבן עשיר, ולרבנן כדאית להו [כמו שיש להם], למעט מצורע עשיר ומדירו עני, שמביא קרבן עשיר.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וְהוּא עֵד״ – עַד שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ!

וחוזרים ושואלים: אלא מעתה, שר׳ יהודה למד מ״ואם מך הוא״ שיהא במכותו מתחילה ועד סוף, מה שנאמר בדיני עדות: ״והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו״ (ויקרא ה, א), גם שם יש לדרוש כן: עד שיהא העד כשר מתחלתו ועד סופו, ואם אינו כזה עדותו פסולה!

וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָא תַּנְיָא: הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ, פָּתוּחַ וְנִסְתַּמֵּא, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה – הֲרֵי זֶה פָּסוּל; אֲבָל הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ,

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] — והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: היה העד יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ו אחר כך נעשה חתנו, ופסול להעיד לו, או שהיה מתחילה פקח (שומע) ונתחרש, או שהיה פתוח בעיניו ונסתמא (נהיה עיור), או היה שפוי בדעתו ונשתטה — הרי זה פסול לעדות. אבל היה העד יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה אחר כך חתנו,