כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו״, רֹאשׁוֹ – וְלֹא רֹאשׁוֹ בִּכְלָל, רַגְלָיו – וְלֹא רַגְלָיו בִּכְלָל?

כענין שנאמר לגבי מצורע: ״וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן... כלו הפך לבן טהור הוא״ (ויקרא יג, יב), וידוע לנו (כמבואר להלן) כי ״מ ראשו״ — ולא ראשו עצמו בכלל זה, וכן ״ועד רגליו״ — ולא רגליו עצמם בכלל זה, ושמא גם באיסור חמץ כך?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״. רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, ״רִאשׁוֹן״ – וְרִאשׁוֹן בִּכְלָל, ״שְׁבִיעִי״ – וּשְׁבִיעִי בִּכְלָל!

תלמוד לומר: ״עד יום האחד ועשרים לחדש בערב״ (שמות יב, יח), כלומר, עד סוף היום השביעי, הרי שיום זה בכלל, והוא הדין ליום הראשון שנזכר יחד עמו בפסוק. רבי אומר: אינו צריך ללמוד זאת משם, אלא כשהתורה אומרת ״מיום הראשון״ כוונתה — ו״יום הראשון״ עצמו בכלל, וכן ״יום השביעי״ — ו יום השביעי בכלל. ואם כן, לשיטת רבי לא הוצרכנו לגזירה שווה ששנינו במשנתנו, ללמד ש״עד בן עשרים שנה״ כולל את שנת העשרים עצמה!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, שַׁקּוֹלֵי מְשַׁקְּלִי קְרָאֵי, מִכְּדֵי כְּתִיב: ״מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים״, תּוּ ״מִבֶּן חָמֵשׁ וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים״ לָמָּה לִי? הִילְכָּךְ אִישְׁתַּקַּלּוּ לְהוּ.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא שיטת רבי, הוצרכנו לגזירה שווה זו, מפני שלשיטתו שקולי משקלי קראי [שקולים הם המקראות], איזו מסקנה יש להסיק מהם. שכן מכדי כתיב [הואיל ונאמר]: ״מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים״ (ויקרא כז, ו), ואתה מניח כי שנת החמש עצמה בכלל זה, אם כן מה שנאמר תו [עוד]: ״ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים״ (שם ה) למה לי? כלומר, משמע מכאן להיפך, שמי שהוא בשנת החמש נכלל בקבוצה הבוגרת יותר! הילכך אישתקלו להו [על כן נעשו שני הלימודים שקולים] ולא ניתן ללמוד מהם, ויש צורך ללמוד מן הכתוב ״ואם מבן ששים שנה ומעלה״ (שם ז) ששנת חמש ושנת עשרים נחשבות כלמטה מהן.

אָמַר מָר: רֹאשׁוֹ – וְלֹא רֹאשׁוֹ בִּכְלָל, רַגְלָיו – וְלֹא רַגְלָיו בִּכְלָל. מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי סִימָנִים דְּגוּפוֹ מִסִּימָנִים דְּרֹאשׁוֹ; אִיבָּעֵית אֵימָא: ״לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״.

ודנים במה שאמר מר [החכם] לעיל בענין המצורע: ״ראשו״ — ולא ראשו בכלל, ״רגליו״ — ולא רגליו בכלל. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דברים אלה? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] מסברה: שאני [שונים] סימנים של צרעת שבגופו מסימנים שבראשו, וכגון צבע השיער המטמא, שבגוף הוא לבן, ובראש — צהוב. איבעית אימא [אם תרצה אמור] מהמקרא, שנאמר שם: ״מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן״, ואין הכהן יכול לראות את הנגע שבראשו מפני השיער, ולא את הנגעים שבין אצבעות רגליו.

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהוּ יְתֵירוֹת עַל הַשָּׁנִים חוֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְמַעְלָה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חֹדֶשׁ וָמַעְלָה״, מַה לְּהַלָּן מִבֶּן חוֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד – אַף כָּאן מִבֶּן חוֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד.

נאמר במשנה, ר׳ אליעזר אומר: שנת החמש ושנת העשרים ושנת הששים נידונות לענין ערכין כלמטה מהן, עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. ובטעם הדבר, תניא [שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: נאמר כאן בערכין ״למעלה״ (״ומעלה״, ויקרא כז, ז), ונאמר להלן במנין הלויים במדבר: ״מבן חדש ומעלה תפקדם״ (במדבר ג, טו), מה להלן מדובר במי שהוא מבן חודש ויום אחד, אף כאן בערכין, כשנאמר ״מבן חמש״, ״מבן עשרים״, ״מבן ששים״, הכוונה היא: מבן חודש ויום אחד.

וְאֵימָא: כִּי הָתָם, מַה הָתָם חַד יוֹמָא – אַף כָּאן חַד יוֹמָא! אִם כֵּן, גְּזֵירָה שָׁוָה מַאי אַהֲנֵי.

ושואלים: ואימא כי התם [ואמור שיהיה כמו שם], מה התם חד יומא [מה שם יום אחד] לאחר התקופה שמדובר עליה (מבן חודש) — אף כאן חד יומא [יום אחד] בלבד הוא שנכנס בשנה הבאה! ומשיבים: אם כן אתה אומר, גזירה שוה זו מאי אהני [מה הועילה]? והרי גם בלעדיה היינו יודעים שהכוונה היא למחרת היום בו נשלמת השנה!

תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים, שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה, וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי, וְכֵן שֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת – כּוּלָּן מֵעֵת לְעֵת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שנה האמורה בקדשים (קרבנות) כגון: ״כבשים בני שנה״ (במדבר כח, ג), שנה האמורה בבתי ערי חומה, שהמוכר ביתו יכול לגואלו רק בתוך שנה (ויקרא כה, כט), שתי שנים ש נאמרו בשדה אחוזה (נחלת אבות), שהמוכרה אינו יכול לגאול אותה לפני שתי שנים (שם טו), ושש שנים שבעבד עברי (שמות כא, ב), וכן השנים שבבן ושבבת (כפי שיבואר בהמשך) כולן מחושבות מעת לעת (מיום ליום) עד לאותו תאריך ואותה שעה בשנה הבאה, ולא עד סוף אותה שנה למנין העולם.

שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים, מְנָלַן? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, אָמַר קְרָא: ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״ – שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם.

ושואלים: שנה האמורה בקדשים, מנלן [מנין לנו] שהיא מעת לעת? אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא [המקרא]: ״כבש בן שנתו״ (ויקרא יב, ו), ולא ״בן שנה״, לדייק: שנתו שלו (של הכבש) ולא שנה של מנין עולם.

שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה – דִּכְתִיב: ״עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ״, מִמְכָּרוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם.

שנה האמורה בבתי ערי חומה — דכתיב [שנאמר]: ״והיתה גאולתו עד תם שנת ממכרו״ (שם כה, כט), שנה מזמן ממכרו שלו, כלומר, מיום שנמכר, ולא שנה למנין עולם.

שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה – דִּכְתִיב: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ״, פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים.

שתי שנים שבשדה אחוזה הן מעת לעת — דכתיב [שנאמר]: ״במספר שני תבואת ימכר לך״ (שם טו), ולא ״במספר שנים״, ומכאן אתה למד שמספר השנים לחוד (ומיעוט שנים — שתיים) וכמות התבואות לחוד, וכך פעמים שאדם שקונה שדה אוכל ממנה שלש תבואות ב משך שתי שנים, ודבר זה ייתכן רק אם קנאה מלאה תבואה בסוף השנה, וקצרה, ועמדה ברשותו עוד כשנתיים, והספיק לקצור תבואה פעמיים נוספות קודם שחזר הבעלים וקנאה ממנו. אבל אם מונים שנתיים למנין העולם — נשלמת השנה הראשונה בתשרי הקרוב, ועד תשרי השני אין אלא תבואה אחת נוספת.

שֵׁשׁ שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי – דִּכְתִיב: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית״, זִימְנִין דְּבַשְּׁבִיעִית נַמִי יַעֲבוֹד.

שש שנים שבעבד עברי מעת לעת — דכתיב [שנאמר]: ״שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חינם״ (שמות כא, ב), וו׳ החיבור של ״ובשביעית״ מחבר אותה ל״שש שנים יעבוד״, ללמדנו שמנין שש שנים הוא מעת לעת, וכך יוצא שזימנין [פעמים] שב שנה השביעית לשנות מנין העולם נמי יעבוד [גם כן הוא עובד].

וְשֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת כּוּלָּן מֵעֵת לָעֵת, לְמַאי הִילְכְתָא? אֲמַר רַב גִּידֵּל אֲמַר רַב: לַעֲרָכִין. רַב יוֹסֵף אֲמַר: לְפִרְקִין דְּ״יוֹצֵא דּוֹפֶן״.

שנינו בברייתא: ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב גידל אמר רב: לערכין, כלומר, שמנין השנים לגיל הערכין נחשב מעת לעת לפי תאריך הלידה של הנערך או הנערכת, ולא למנין שנות העולם. רב יוסף אמר: ל ענין ההלכות של פרקין [פרק] של ״יוצא דופן״, הפרק החמישי של מסכת נדה, ששנינו בו הלכות הנוגעות לגילים שונים של בן ובת.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי פָּלְגִיתוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, אָנָא אֲמַרִי חֲדָא, וְהוּא אֲמַר חֲדָא. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ פְּלִיגִי, מַאן דְּאָמַר לַעֲרָכִין לָא אָמַר לְ״יוֹצֵא דּוֹפֶן״? וְהָאָמַר רַב: הִילְכְתָא בְּכוּלָּהּ פִּירְקָא מֵעֵת לָעֵת!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי פלגיתו [האם חלוקים אתם] אתה ורב גידל לענין הדין? אמר ליה [לו]: לא, אנא אמרי חדא [אני אמרתי דבר אחד], והוא אמר חדא [דבר אחד]. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דאי סלקא דעתך פליגי [שאם עולה על דעתך שהם חלוקים], האם מאן דאמר [מי שאומר] שהכוונה היא לערכין לא אמר [אינו אומר] שמונים מעת לעת ל ענין ההלכות של פרק ״יוצא דופן״? והאמר [והרי אמר] רב כשלימד פרק ״יוצא דופן״: הילכתא בכולה פירקא [הלכה בכל הפרק שלנו], שהשנים המנויות בו מחושבות מעת לעת.

וְאֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לַעֲרָכִין, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר לְ״יוֹצֵא דּוֹפֶן״? דּוּמְיָא דְּהָנָךְ, מַה הָנָךְ דִּכְתִיבָא, אַף הָנָךְ דִּכְתִיבָא.

ושואלים: ואלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכוונת הברייתא לערכין, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שהכוונה היא ל הלכות שבפרק ״יוצא דופן״? ומשיבים: מפני שלדעתו יש לפרש את ״שבבן ושבבת״ דומיא דהנך [בדומה לאלה האחרים] שמוזכרים לבברייתא, שנה של קדשים, בתי ערי חומה וכו׳, מה הנך דכתיבא [מה אלה מתייחסים לשנה שכתובה בתורה], אף הנך [אלה] ״ושבבן ושבבת״ לענין הלכה דכתיבא [שכתובה] בתורה, והיא שנה הכתובה בערכין. אבל ההלכות שבפרק ״יוצא דופן״ אינן כתובות בתורה.

וְאִידָךְ? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיבָא, הַאי ״שֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת״,

ואידך [והאחר רב יוסף] מה הוא סבור? אי סלקא דעתך דכתיבא [אם עולה על דעתך שהכוונה בברייתא היא לשנה של ערכין שכתובה בתורה], האי [לשון זו] ״שבבן ושבבת״ שהזכירה הברייתא אינה מתאימה, אלא