רוֹחְבּוֹ, מַהוּ? יְשִׁיבָתוֹ, מַהוּ? עוֹבְיוֹ, מַהוּ? הֶיקֵּיפוֹ, מַהוּ? תֵּיקוּ.

״רוחבו של פלוני עלי״, מהו? ״ישיבתו״, מהו? ״עוביו״, מהו? ״היקיפו״, מהו? מה התכוון לתת בכל אחד מאלה? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״מִשְׁקַל יָדִי עָלַי״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִשְׁקַל יָדִי״ וּ״מִשְׁקַל רַגְלִי עָלַי״ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא חָבִית וּמְמַלֵּא מַיִם וּמַכְנִיס בַּיָּד עַד הָאַצִּיל, וּבָרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָה,

שנינו במשנה מחלוקת בענין האומר: ״משקל ידי עלי״, כיצד אומדים את משקל היד. ומחלוקת זו מובאת בהרחבה בברייתא, שכך תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר ״משקל ידי או משקל רגלי עלי״, ר׳ יהודה אומר: מביא חבית וממלא מים, ומכניס ביד עד האציל (המרפק), וברגל עד הארכובה (הברך),

וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״.

ושוקל בשר חמור גידים ועצמות בכמות היחסית שיש בידו של אדם, ונותן לתוכה עד שתתמלא בשנית. ואף על פי שאין ראיה לדבר שבשר חמור שוקל כבשר אדם — זכר לדבר, שנאמר: ״אשר בשר חמורים בשרם״ (יחזקאל כג, כ).

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאָךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר, גִּידִים כְּנֶגֶד גִּידִים, עֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אוֹמְדִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: עַד שֶׁאוֹמְדִין, יָמוֹדוּ אֶת הַיָּד. וְרַבִּי יְהוּדָה? כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר עָבְדִינַן.

אמר לו ר׳ יוסי: היאך אפשר לכוין בדיוק כמות של בשר החמור כנגד בשר שביד, וגידים של חמור כנגד הגידים שביד, ועצמות החמור כנגד העצמות שביד? אמר לו ר׳ יהודה: אומדין (משערים) דברים אלו. אמר לו ר׳ יוסי: עד שאומדין באופן זה, ימודו (יאמדו) ישירות את משקל היד. עד כאן הדיון שבברייתא. ומוסיפים: ור׳ יהודה מה הוא עונה לכך? הוא סבור כי כמה שאפשר לדייק עבדינן [עושים אנו].

״בַּיָּד עַד הָאַצִּיל״. וּרְמִינְהוּ: קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ עַד הַפֶּרֶק!

נאמר בברייתא שכשאמר ״משקל ידי ורגלי עלי״, ביד מודדים עד האציל (המרפק), ומכאן עולה כי זו היא הגדרת ״יד״. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא אחרת: קידוש ידים ורגלים במקדש (שציותה עליו התורה: ״ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם״, שמות ל, יט) — עד הפרק, מקום חיבור הכף והזרוע!

דְּאוֹרַיְיתָא עַד הַפֶּרֶק, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וּדְאוֹרַיְיתָא עַד הַפֶּרֶק? וְהָא גַּבֵּי תְּפִילִּין דִּכְתִיב: ״יָדְךָ״, וְתָנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: ״יָדְךָ״ – זוֹ קִיבּוֹרִית!

ומשיבים: דאורייתא [בלשון של תורה] משמעות ״יד״ היא עד הפרק, אבל בנדרים (״משקל ידי עלי״) — הלך אחר לשון בני אדם, ושם המשמעות היא עד האציל. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] משמעות ״יד״ עד הפרק בלבד? והא גבי [והרי אצל] תפילין אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: ״והיה לך לאות על ידך״ (שם יג, ט), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: ״ידך״ — זו קיבורית (הבשר התפוח שבין המרפק לכתף)!

דְּאוֹרַיְיתָא קִיבּוֹרִית כּוּלָּהּ, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ הִילְכְתָא גְּמִירִי לָהּ.

אלא: דאורייתא [בלשון של תורה] קיבורית כולה נכללת גם היא בשם ״יד״, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשונם ״יד״ היא עד המרפק, וקידוש ידים ורגלים במקדש — הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני לומדים אותה] שמצוה לקדש עד הפרק בלבד.

״בָּרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָה״? וּרְמִינְהוּ: ״רְגָלִים״ – פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבַּיִן!

ועוד שנינו בברייתא כי ברגל, כשאומר ״משקל רגלי עלי״ — מודדים עד הארכובה (הברך), ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: מה שנאמר בתורה בחובת עליה לרגל ״שלש רגלים תחג לי בשנה״ (שם כג, יד), ולא ״שלש פעמים״, בא ללמדנו — פרט לבעלי קבין, כלומר, מי שנקטעה כף רגלו ונותן את הגדם בתוך קב (תותב), שהוא פטור מלעלות לרגל, מפני שאין לו רגל. והלא לפי הברייתא, מי שלא נקטעה רגלו עד הברך עדיין יש לו רגל!

בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וּדְאוֹרַיְיתָא פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבַּיִן?

ומשיבים: אף שמן התורה ״רגל״ היא כף הרגל עד הקרסול, בנדרים (״משקל רגלי עלי״) הלך אחר לשון בני אדם, והם קוראים ״רגל״ עד הברך. ושואלים: ודאורייתא [ובלשון של תורה] ״רגל״ משמעה פרט לבעלי קבין ולא עד הברך?

וְהָא גַּבֵּי חֲלִיצָה דִּכְתִיב: ״רַגְלוֹ״, וְתָנָא: חָלְצָה מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה – חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה!

והא גבי [והרי אצל] חליצה אין אומרים כן, דכתיב [שנאמר]: ״ונגשה יבמתו... וחלצה נעלו מעל רגלו״ (דברים כה, ט), ותנא [ושנה החכם בברייתא]: יבם גידם, אם חלצה נעלו מן הארכובה (הברך) ולמטה — חליצתה כשרה!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי, לְמַעְלָה מֵהָאַרְכּוּבָה נַמִי! ״מֵעַל״, וְלֹא מֵעַל דְּמֵעַל.

ומשיבים: ״רגל״ שבתורה היא אמנם רק עד הקרסול, ואולם שאני התם [שונה שם] לענין חליצה, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: ״מעל רגלו״ (ולא ״מרגלו״), ולשון זו מכשירה גם מה שלמעלה מ״רגלו״. ושואלים: אי הכי [אם כך], אם חלצה למעלה מהארכובה (מהברך) נמי [גם כן] תהא חליצתה כשרה! ומשיבים: נאמר ״מעל״, כלומר, מה שמעל כף הרגל, ולא מעל של מעל.

אֲמַר רַב פַּפָּא, שְׁמַע מִינָּהּ: הַאי אִיסְתַּוֵּירָא עַד אַרְעָא נָחֵית, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִיפְסַק פָּסֵיק, הֲוָה לֵיהּ אִיסְתַּוֵּירָא מֵעַל, וְשָׁקָא – מֵעַל דְּמֵעַל. רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִיפְסַק פָּסֵיק, כָּל דְּבַהֲדֵי כַּרְעָא כְּכַרְעָא דָּמֵי.

אמר רב פפא, שמע מינה [למד מכאן]: האי איסתוירא [עצם הקרסול] עד ארעא נחית [עד הארץ הוא יורד], ואינו מופסק לעצמו מכף הרגל, דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק [שאם עולה על דעתך שהוא מופסק] מכף הרגל, הוה ליה איסתוירא [נמצא הקרסול] מעל הרגל, ושקא [והשוק], החלק שמעל הקרסול, היא מעל של מעל, ולא היו מכשירים חליצה משם. רב אשי אמר: אפילו תימא מיפסק פסיק [אפילו תאמר שהקרסול נפרד] מכף הרגל לא היו קוראים לו ״מעל הרגל״, מפני שכל דבהדי כרעא ככרעא דמי [כל שסמוך לכף הרגל ככף רגל הוא נחשב].

מתני׳ ״דְּמֵי יָדִי עָלַי״ – שָׁמִין אוֹתוֹ כַּמָה הוּא שָׁוֶה בְּיַד וּבְלֹא יַד; זֶה חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין.

האומר: ״דמי ידי עלי״ — שמין (אומדים) אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד, ויתן את ההפרש. זה חומר בנדרים מבערכין, שאילו אמר: ״ערך ידי עלי״ — פטור.

גמ׳ הֵיכִי שָׁיְימִינַן לֵיהּ? אֲמַר רָבָא: אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֶׁל נְזָקִין.

ושואלים: היכי שיימינן ליה [כיצד אומדים אותו]? אמר רבא: אומדין אותו אומד של תשלומי נזקין, כפי ששמים אדם שנקטעה ידו, כמה היה שווה מתחילה כעבד, וכמה עכשיו, והמזיק משלם את ההפרש.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם גַּבְרָא זִילָא הוּא, הָכָא גַּבְרָא שְׁבִיחַ הוּא!

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם [שם, בנזיקין] כיון שנקטעה ידו גברא זילא [אדם מזולזל] הוא, והשומה של הנזק גדולה יותר מאשר חוסר האפשרות לעבוד ביד זו. הכא גברא שביח [כאן, שאמר ״דמי ידי עלי״, אדם משובח] הוא, ואם נאמוד אותו אומד של נזיקין נמצא חייב להקדש יותר ממה שנדר!

אֲמַר אַבַּיֵי: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּעֶבֶד הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ אַחַת לַעוֹשֶׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו. יָדוֹ אַחַת מַאי נִיהוּ, וְאִידָךְ פְּסִיקָא? הַיְינוּ הָךְ! אֶלָּא יָדוֹ מוּכְתֶּבֶת לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן.

אלא אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה רק בידו אחת ל בין עבד העושה בשתי ידיו. ושואלים: בידו אחת מאי ניהו [מה היא] מציאות זו, ואידך פסיקא [והאחרת חתוכה]? היינו הך [הרי זה אותו דבר] כמו שאמר רבא! אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בעבד שידו מוכתבת לרבו ראשון, כלומר, שנכתב בשטר מכירתו שביד זו יעשה מלאכה רק לרבו הקודם.

בָּעֵי רָבָא: אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד שֶׁל נְזָקִין וְאָמַר ״דָּמַי עָלַי״, מַהוּ? מִי אָמַר: הָא אֲמָדוּהוּ חֲדָא זִימְנָא, אוֹ דִּילְמָא: שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עֲשָׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְּלָתָא?

ודנים בשאלות עקרוניות הנוגעות לאומדן של מי שנדר דמיו להקדש, ושנינו במשנה (סנהדרין ב,א) כי אומדן זה נעשה על פי עשרה אנשים ואחד מהם כהן. וכך בעי [שאל] רבא: אמדוהו אומד של נזקין, כגון שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה הוא שווה כעת, ואמר: ״דמי עלי״, מהו דינו? מי אמר: הא אמדוהו חדא זימנא [האם נאמר: הרי כבר אמדנו אותו פעם אחת], ויתן סכום זה, או דילמא שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שמא שונה אומדן של עשרה שנעשה להקדשות, מאומדן של שלושה, שנעשה לצורך נזקים]?

אִם תִּמְצָא לוֹמַר: שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עֲשָׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְּלָתָא, אָמַר: ״דָּמַי עָלַי״ וַאֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דָּמַי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אֲמָדוּהוּ בֵּי עֲשָׂרָה, אוֹ דִּילְמָא שְׁבַח בֵּינֵי וּבֵינֵי?

אם תמצא לומר: שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא [שונה אומדן של עשרה מאומדן של שלושה], וצריך לחזור ולאמוד אותו בעשרה, אם אמר: ״דמי עלי״ ואמדוהו, וחזר ואמר בשנית: ״דמי עלי״, מהו? האם נאמר כי הכא [כאן] ודאי כבר אמדוהו בי עשרה [עשרה אנשים], ואינו צריך אומדן נוסף. או יש לחשוש דילמא שבח ביני וביני [שמא השביח ועלה ערכו בינתיים]?

אָמַר: ״דָּמַי עָלַי״ וְלֹא אֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דָּמַי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי

ואם תאמר שצריך לחזור ולאמוד אותו, אמר: ״דמי עלי״ ולא אמדוהו, וחזר ואמר: ״דמי עלי״, מהו דינו? הכא [כאן], האם נאמר כי ודאי