גּוֹי וַחֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקִי, אִיַּיתְרִי לְהוּ תְּרֵי: חַד – ״קָרְבָּנוֹ״ וְלֹא קָרְבַּן אָבִיו, וְאִידָךְ – לְרַבּוֹת כָּל בַּעֲלֵי חוֹבְרִין לִסְמִיכָה.

הדין שאין סומכים על קרבן גוי, ו הדין שאין סומכים על קרבן חבירו, מחד קרא [מכתוב אחד] של ״קרבנו״ נפקי [יוצאים, נלמדים], ואם כן אייתרי להו תרי [נתייתרו לו שני] ״קרבנו״, חד [אחד מהם] בא למעט: ״קרבנו״ — ולא קרבן אביו, שיורש אינו סומך, ואידך [והאחר] — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שכל בעלי הקרבן חייבים לסמוך.

וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״הָמֵר יָמִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה; דְּתַנְיָא: לְפִי שֶׁכָּל הָעִנְיָן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּלְשׁוֹן זָכָר, מַה סּוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״.

ושואלים: ור׳ יהודה, האי [כתוב זה] ״המר ימיר״ (ויקרא כז, י), משם למדו חכמים כי יורש ממיר קרבן של אביו, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] לרבות את האשה, שאם המירה קרבן שלה בבהמת חולין — הרי זו תמורה. דתניא [ששנויה ברייתא]: לפי שכל הענין של תמורה האמור בכתוב אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו כלומר, כיצד אנו מגיעים לבסוף לרבות את האשה? תלמוד לומר בלשון כפולה: ״ואם המר ימיר״, לרבות את האשה.

וְרַבָּנַן? מִ״וְאִם״. וְרַבִּי יְהוּדָה, ״וְאִם״ לָא דָּרֵישׁ.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מהיכן הם דורשים דין זה? ומשיבים: מ הו׳ היתירה שבמילה ״ואם״. ו אילו ר׳ יהודה, את תוספת הו׳ במילה ״ואם״ לא דריש [אינו דורש].

״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּסוּכָּה״ לְאִיתוּיֵי מַאי? לְאִיתוּיֵי קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, דִּתְנַן: קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ – חַיָּיב בְּסוּכָּה.

ושואלים עוד: ״הכל חייבין בסוכה״ ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שאינו צריך לאמו כשמתעורר בלילה משנתו, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן שאינו צריך לאמו — חייב בסוכה.

״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּלוּלָב״ לְאִיתוּיֵי מַאי? לְאִיתוּיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ, דִּתְנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ – חַיָּיב בְּלוּלָב.

ושואלים: ״הכל חייבין בלולב״ ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא, לרבות] קטן היודע לנענע בלולב, דתנן [ששנינו במשנה]: קטן היודע לנענע — חייב בלולב.

״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״ לְאִיתוּיֵי מַאי? לְאִיתוּיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף, דְּתַנְיָא: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף – חַיָּיב בְּצִיצִית.

ושואלים: ״הכל חייבין בציצית״ ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע להתעטף בטלית, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע להתעטף — חייב בציצית.

״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְפִילִּין״ לְאִיתוּיֵי מַאי? לְאִיתוּיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר תְּפִלִּין, דְּתַנְיָא: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר תְּפִלִּין – אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין.

ושואלים: ״הכל חייבין בתפילין״ ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן היודע לשמור תפלין כהלכה, דתניא [ששנויה ברייתא]: קטן היודע לשמור תפלין — אביו לוקח (קונה) לו תפלין.

״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה״ לְאִיתוּיֵי מַאי? לְאִיתוּיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין.

ושואלים, מה ששנינו במשנה: ״הכל חייבין בראייה״ כלומר, להיראות לפני ה׳ במקדש ברגל, ולהביא עולת ראיה, לאיתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] הוא בא? ומשיבים: לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד כנעני של שני שותפים ששיחרר אותו אחד מהם.

וּלְרָבִינָא דְּאָמַר: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה – לְאִיתוּיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.

ול דעת רבינא שאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, הרי זה בא לאיתויי [להביא] מי שהיה חיגר (פצוע ברגלו) ביום ראשון של החג, והיה פטור באותה שעה מן הראיה, ונתפשט (נתיישר, נתרפא) ביום שני של החג, ללמד שהוא חייב בראיה.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן, לְאִיתוּיֵי מַאי?

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם תשלומין זה לזה, להביא את קרבנות החג, ולא רק תשלומים ליום הראשון, ולדעתו ייתכן שגם מי שהיה פטור ביום הראשון — יהיה חייב בשני. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: כולן, כל ימי החג, הם רק תשלומין לראשון, ולפיכך, מי שהיה חיגר ביום הראשון ונפטר מן הראיה שוב אינו מתחייב בקרבן, אם כן הריבוי ״הכל חייבין בראיה״ לאיתויי מאי [להביא את מה] הוא בא?

לְאִיתוּיֵי סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו; וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא,

ומשיבים: לאיתויי [להביא] סומא באחת מעיניו, שאף הוא חייב לעלות לרגל, שלא כדין סומא בשתי עיניו. ומעירים: ו דבר זה הוא שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה],

דְּתַנְיָא, יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו – פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״, כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת – כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת, מַה לִּרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו – אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.

דתניא [ששנויה ברייתא], יוחנן בן דהבאי אומר משום (משמו של) ר׳ יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: ״שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה׳ " (שמות כג, יז), ולפי הכתיב ניתן לקרוא: ״יראה״, אבל הקריאה היא: ״יראה״, וכך דורשים: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות, אדם רואה בשתי עיניו — אף מה שציותה התורה ליראות לפני ה׳ הרי זה בשתי עיניו. זאת דרך אחת להסביר את הריבוי ״הכל חייבין בראיה״ לשיטת רבינא.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לְאִיתוּיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ דְּרָבִינָא – לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן בְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם בא הריבוי לאיתויי [להביא] מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] מדברי רבינא, שפוטר עבד כזה מן הראיה — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מדובר במשנה ראשונה, כאן מדובר במשנה אחרונה.

דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

דתנן [שכך שנינו במשנה]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד, שהרי חציו עבד, ואת עצמו יום אחד, שהרי חציו בן חורין, אלו דברי בית הלל.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: תִּיקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּיקַּנְתֶּם! לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל; יִבָּטֵל? וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״!

אמרו להם בית שמאי: תיקנתם בדרך זו את רבו, שהוא מקבל את המגיע לו בעבד זה, אבל את עצמו לא תיקנתם כראוי, שהרי לישא שפחה אינו יכול, משום שהוא חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה, וגם לישא בת חורין אינו יכול, משום שהוא חציו עבד שאסור בבת חורין, האם יבטל מלשאת אשה? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: ״כי כה אמר ה׳... יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיהו מה, יח)!

אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו, וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

אלא, מפני תיקון העולם, כדי שיוכל העבד לעסוק ביישובו של עולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, ו הואיל ואין לעבד ממון כדי לפדות עצמו כותב העבד שטר חוב על חצי דמיו, ונותן לאדון, ובמשך הזמן פורע את חובו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי שחובה לשחרר עבד כזה. ומשנתנו, המחייבת עבד כזה בראיה, הולכת לשיטה זאת המחייבת את רבו לשחררו. ומה שפטר רבינא עבד זה מן הראיה, הוא לפי משנה ראשונה ששנו בית הלל, שאין כופים את רבו לשחררו.

״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר״ לְאִיתוּיֵי מַאי? לְאִיתוּיֵי קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ, דִּתְנַן: אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַקָּטָן מִלִּתְקוֹעַ בְּיוֹם טוֹב.

ושואלים: ״הכל חייבין בתקיעת שופר״ ששנינו בברייתא, לאיתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאיתויי [להביא] קטן שהגיע לחינוך, ועל קטן כזה הוא דתנן [ששנינו]: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב.

״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּמִקְרָא מְגִילָּה״, ״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה״ – לְאִיתוּיֵי

ושואלים: ״הכל חייבין במקרא מגילה״ ששנינו בברייתא, ו״הכל כשרין לקרות את המגילה״ ששנינו במשנה, לאיתויי [להביא]