מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּלָא אֲמָדוּהוּ לָא אִישְׁתַּעְבּוּד נִכְסֵי, קָא מַשְׁמַע לָן: כֵּיוָן דַּעֲמַד בַּדִּין אִישְׁתַּעְבּוּדֵי אִישְׁתַּעְבּוּד נִכְסֵי, וְאוּמְדָנָא – גִּלּוּיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא.

מהו דתימא [שתאמר]: למרות שהנודר עמד בדין וחייבוהו, מכל מקום כיון שלא אמדוהו את הנידר — לא אישתעבוד נכסי [לא השתעבדו הנכסים לנדר], ואין היורשים חייבים לשלם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כי כיון שעמד הנודר בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי [השתעבדו כבר הנכסים] בחייו, ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא [והאומדן של הנידר גילוי דברים בלבד הוא], והוא יכול להיעשות אחר מותו.

מתני׳ ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״ וּ״בַיִת זֶה קָרְבָּן״, וּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״ וּ״בַיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן״, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

האומר: ״שור זה עולה״, ו כן האומר: ״בית זה קרבן״, ומת השור, או נפל הבית — פטור מלשלם. אבל האומר: ״שור זה עלי עולה״, ו כן האומר ״בית זה עלי קרבן״, אם מת השור או נפל הבית — חייב לשלם את דמיו.

גמ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, אֲבָל אָמַר: ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, כֵּיוָן דְּאָמַר ״זֶה״ וּמֵת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, עָלַי לְהָבִיאוֹ קָאָמַר.

על הדין השני במשנה ״שור זה עלי עולה״ וכו׳ — חייב לשלם, אמר ר׳ חייא בר רב: לא שנו שחייב לשלם אלא כשאמר: ״דמי שור זה עלי עולה״, שנתחייב לשלם את מחירו, אבל אם אמר: ״שור זה עלי עולה״, כיון שאמר: ״שור זה״ ומת השור — אינו חייב באחריותו, שהרי לא התחייב אלא לשור זה. ומה שאמר ״עלי״ לא היתה כוונתו לקבל על עצמו אחריות, אלא עלי להביאו ולהקריבו קאמר [הוא אומר], ואם אינו יכול להקריבו פטור לגמרי.

מֵיתִיבֵי: ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״ – הַשּׁוֹר הֶקְדֵּשׁ וּמוֹעֲלִין בּוֹ, מֵת אוֹ נִגְנַב – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ; ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״ – הַשּׁוֹר הֶקְדֵּשׁ וּמוֹעֲלִין בּוֹ, מֵת אוֹ נִגְנַב – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ!

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אמר ״שור זה עולה״ — השור שייך להקדש ומועלין בו, וכן אם מת או נגנב השור — אינו חייב באחריותו. אבל אמר: ״שור זה עלי עולה״ — אמנם השור הקדש ומועלין בו, ואולם הואיל ואמר ״עלי״, אם מת או נגנב — חייב באחריותו. ודין זה נאמר בברייתא למרות שלא אמר ״דמי״!

מִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין דְּאוֹקִימְנָא דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״? הָכָא נַמִי דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״.

ודוחים: מי אלימא ממתניתין [האם חזקה הברייתא יותר ממשנתנו] דאוקימנא דקאמר [שהעמדנו אותה שהוא אומר] ״דמי״? הכא נמי דקאמר [כאן גם כן מדובר שאומר] ״דמי שור זה עלי עולה״.

וְהָא מִדְּסֵיפָא דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״, רֵישָׁא דְּלָא קָאָמַר ״דְּמֵי״! דְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״דְּמֵי שׁוֹר עוֹלָה״ – הַשּׁוֹר חוּלִּין וְאֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, מֵת אוֹ נִגְנַב – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֲבָל חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּת דָּמָיו!

ומקשים: והא מדסיפא דקאמר [והרי ממה שבסוף ברייתא זו מדובר שאומר] ״דמי״, משמע שברישא דלא קאמר [שבתחילה מדובר שלא אומר] ״דמי״! דקתני סיפא [שכך הוא שונה בסופה] של הברייתא: אמר ״דמי שור זה עלי עולה״ — השור חולין ואין מועלין בו, מת או נגנב — אינו חייב באחריותו, אבל אם מכרו וקיבל דמים — חייב באחריות דמיו, מפני שעל דמיו התחייב!

רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״, רֵישָׁא – דְּאָמַר: ״יַקְדִּישׁ הַשּׁוֹר לְדָמָיו״, וְסֵיפָא – דְּקָאָמַר: ״לִכְשֶׁיָּבֹאוּ דָּמָיו יִקְדְּשׁוּ״.

ומשיבים: רישא וסיפא דקאמר [בתחילה ובסוף של הברייתא מדובר כשאומר] ״דמי״, ואולם מדובר באופנים שונים: רישא דאמר [בתחילת הברייתא מדובר כשאומר]: ״יקדיש (יקדש) השור עלי לדמיו״, וניסוח זה משמעו שגם השור עצמו קדוש, וגם יהיה אחראי על דמיו. וסיפא דקאמר [ובסוף הברייתא מדובר כשהוא אומר] ״שור זה לכשיבאו דמיו (אחר המכירה) יקדשו לעולה״.

וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.

ומקשים: כיצד להעמיד את סוף הברייתא באופן זה? והא [והרי] אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואיך יקדשו מעות המכירה שטרם קיבל! אמר רב יהודה אמר רב: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי, וְאָמְרִי לָהּ רָמִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: כְּמַאן, כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא כְּמַאן?

איכא דאמרי [יש שאומרים] דבר זה בלשון אחרת, אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רמי בר חמא לרב חסדא: כמאן [כדעת מי] ברייתא זו, כ דעת ר׳ מאיר, שאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? אמר ליה [לו]: ואלא כמאן [כדעת מי]? ודאי שהיא כר׳ מאיר!

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַהָא: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְנִתְנַגַּע, אַף עַל פִּי שֶׁחֲלָטוֹ כֹּהֵן – אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״, נִתְּצוֹ – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת.

ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים סוגיה זו על זו], ששנינו: המשכיר בית לחברו ונתנגע הבית בצרעת, אף על פי שחלטו כהן, שקבע שהוא טמא, וצריך לנתוץ את הבית — כל זמן שהבית קיים אומר לו בעל הבית: ״הרי שלך לפניך״, ואולם אם נתצו הכהן כפי הדין — חייב בעל הבית להעמיד לו (לשוכר) בית חדש,