תְּנַן: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי – מִי צָאֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא, בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל;

ובענין המחלוקת מדוע אין נזקקים לנכסי יתומים, מביאים ראיה, שכך תנן [שנינו במשנתנו]: שום היתומים, כשמוכרים נכסי יתומים — שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב. ומבררים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] במשנה זו, שנזקקים לנכסי היתומים? אילימא [אם תאמר] בבעל חוב גוי, שאינו מוכן להמתין עד שיגדלו, מי צאית [האם הוא מציית] לבית דין של ישראל להמתין שיכריזו שלושים יום? אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמדובר בבעל חוב ישראל.

בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ – מוֹקֵי לָהּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אֶלָּא לְרַב פַּפָּא קַשְׁיָא!

ומעתה, בשלמא [נניח] ל שיטת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שאין נזקקים לנכסי יתומים מחשש צרורות שהניח אביהם לבעל החוב — מוקי לה [מעמיד הוא אותה] את משנתנו ב מקרה שחייב (אבי היתומים) מודה בשעת מיתתו שלא פרע, ולכן אין צורך להמתין שיגדלו. אלא ל שיטת רב פפא, שאמר כי הטעם הוא מפני שיתומים קטנים אינם מצווים בפריעת בעל חוב, קשיא [קשה], במה יעמיד את משנתנו?

אָמַר לָךְ רַב פַּפָּא, אִי בָּעֵית אֵימָא: כְּתוּבָּה מִשּׁוּם חִינָּא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּבַעַל חוֹב גּוֹי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל.

ומשיבים: אמר לך [יכול לומר לך] רב פפא, אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: מדובר במכירה לצורך פריעת חוב כתובה, ודוקא שם תיקנו חכמים משום חינא [חן], כדי שיהא לאשה רכוש שתינשא בו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: מדובר בבעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך הוא מסכים להמתין שלושים יום של ההכרזה.

אִי קִיבֵּל עָלָיו, לִינְטַר לְהוּ עַד דְּגָדְלִי! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לְזוֹ וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לְזוֹ.

ומקשים: אי [אם] קיבל עליו, לינטר להו עד דגדלי [שיחכה להם עד שיגדלו], כנהוג בגביית חוב! ומשיבים: שקיבל עליו לזו, להמתין שלושים יום, ולא קיבל עליו לזו, להמתין עד שיגדלו.

תָּא שְׁמַע: עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבַעַל חוֹב גּוֹי – מִי צָיֵית? אֶלָּא פְּשִׁיטָא, בְּבַעַל חוֹב יִשְׂרָאֵל;

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: כשמכריזים על נכסי יתומים, מודיעים כי הם נמכרים על מנת ליתן לאשה כתובתה או לבעל חוב חובו. ויש לברר: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בבעל חוב גוי, שאינו מוכן להמתין עד שיגדלו — מי ציית [האם הוא מציית] לבית דין של ישראל להמתין שיכריזו שלושים יום? אלא פשיטא [פשוט הדבר], שמדובר בבעל חוב ישראל.

בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ – מוֹקֵי לָהּ בְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אֶלָּא לְרַב פַּפָּא, בִּשְׁלָמָא כְּתוּבָּה – מִשּׁוּם חִינָּא, אֶלָּא בַּעַל חוֹב קַשְׁיָא!

ומעתה, בשלמא [נניח] ל דעת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, הסבור כי אין נזקקים לנכסי יתומים מחשש צרורות — הריהו מוקי לה [מעמיד אותה] בשחייב מודה בשעת מיתתו שלא פרע את חובו. אלא ל דעת רב פפא, הסבור כי טעם הדבר הוא משום שיתומים קטנים אינם מצווים על פריעת החוב, בשלמא [נניח, מובן הדבר] שגובים לאשה את הכתובה — משום חינא [חן], אלא לבעל חוב קשיא [קשה], מדוע מגבים לו?

לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב גּוֹי, וּכְגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי קִיבֵּל עָלָיו, לִינְטַר לְהוּ עַד דְּגָדְלִי! שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לְזוֹ וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לְזוֹ.

ומשיבים: לעולם מדובר בבעל חוב גוי, וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך הוא מסכים להמתין שלושים יום של ההכרזה. ומקשים: אי [אם] קיבל עליו, לינטר להו עד דגדלי [שיחכה להם עד שיגדלו]! ומשיבים: שקיבל עליו לזו, להמתין שלושים יום, ולא קיבל עליו לזו, להמתין עד שיגדלו.

רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם שׁוֹבֵר. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וּמִי חָיְישִׁינַן לְשׁוֹבֵר? וְהָתְנַן: הַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה;

רבא אמר: אין גובים מנכסי יתומים קטנים משום חשש לשובר, שמא החייב כבר פרע את חובו וכתב לו בעל חובו שובר (מסמך המאשר את הפרעון), ואין היתומים הקטנים יודעים עליו. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] לשובר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנפרעת את כתובתה מנכסי בעלה שלא בפניו, וכגון שנסע למדינת הים — לא תפרע אלא בשבועה, שעדיין לא קיבלה כתובתה.

וְאָמַר רַבִּי אַחָא שַׂר הַבִּירָה: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא לְאַנְטוֹכְיָא, וְאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִשּׁוּם חִינָּא, אֲבָל בַּעַל חוֹב – לֹא, וְרַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ בַּעַל חוֹב נַמִי;

ואמר רב אחא שר הבירה: מעשה בא לפני ר׳ יצחק נפחא ל עיר אנטוכיא, ואמר: לא שנו היתר זה, לגבות שלא בפניו, אלא לכתובת אשה משום חינא [חן], אבל בעל חוב — לא יכול לגבות חובו שלא בפני הלווה. ורבה אמר בשם רב נחמן: אפילו בעל חוב נמי [גם כן] גובה באופן זה.

וְאִי חָיְישַׁתְּ לְשׁוֹבֵר, הָתָם נַמִי נֵיחוּשׁ! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם כִּדְאָמְרִינַן טַעְמָא – שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד נוֹטֵל מְעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ וְהוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב לוֹ בִּמְדִינַת הַיָּם.

ואי חיישת [ואם אתה חושש] לשובר, התם נמי ניחוש [שם גם כן נחשוש] שלחייב הנמצא במדינת הים יש שובר על חוב זה! אמר ליה [לו] רבא: התם [שם] אין חוששים לדבר כדאמרינן טעמא [כמו שאמרנו את הטעם] — כדי שלא יהא כל אחד נוטל (לווה) מעותיו של חבירו, והולך ויושב לו במדינת הים בידיעה שלא יוכלו לגבות מנכסיו.

אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֵין נִזְקָקִין לְנִכְסֵי יְתוֹמִין, וְאִם אָמַר: ״תְּנוּ״ – נִזְקָקִין; ״שָׂדֶה זוֹ״ וּ״מָנֶה זוֹ״ – נִזְקָקִין וְאֵין מַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שָׂדֶה סְתָם וּמָנֶה סְתָם – נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.

אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: אין נזקקין בית הדין לנכסי יתומין קטנים, כדי לפרוע חובות אביהם. ואם אמר אביהם קודם מיתתו: ״תנו לפלוני בחובו״ — נזקקין לנכסיהם. ואולם יש להבחין, אם אמר: ״תנו שדה זו לפלוני בחובו״, או שאמר: ״תנו מנה זו לפלוני״ — נזקקין לגבות מנכסיהם, ואין הדיינים מעמידין ליתומים הקטנים אפוטרופוס לדון עם המלוה. אבל אם אמר: ״תנו שדה לפלוני בחובו״ סתם, ולא הגדיר איזו שדה, או שאמר: ״תנו מנה לפלוני״ סתם — נזקקין לגבות מנכסיהם, ו אולם מעמידין אפוטרופוס, שיפעל לטובתם, להשאיר בידם את הקרקעות הטובות.

אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: בְּכוּלְּהוּ נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לְבַד מִנִּמְצֵאת שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, דְּאַחֲזוּקֵי סָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן.

לעומת זאת אמרי נהרדעי [אומרים חכמי נהרדעא]: בכולהו [בכל] המקרים שהאב אומר ״תנו״ נזקקין בית הדין לנכסי יתומים, ומעמידין אפוטרופוס שיפעל לטובתם, וגם כשאמר ״שדה זו״ או ״מנה זו״, לבד מ מקרה שנמצאת בידם שדה שיש עדים המעידים שאינה שלו, אלא גזולה בידו, מפני דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן [שלהחזיק את העדים כשקרנים אין אנו מחזיקים].

אָמַר רַב אַשִׁי: הִלְכָּךְ אִזְדַּקּוּקֵי לָא מִזְדַּקְּקִינַן, דְּהָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא אֵין נִזְקָקִין, וְאִי מִזְדַּקְּקִינַן – מוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, דְּאָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: בְּכוּלְּהוּ נִזְקָקִין וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לְבַד מִנִּמְצֵאת שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, דְּאַחֲזוּקֵי סָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן.

אמר רב אשי: הלכך [על כן], בחוב רגיל אזדקוקי לא מזדקקינן [להזדקק אין אנו מזדקקים] לנכסי יתומים קטנים, דהא [שהרי] אמר רבא: הלכתא [הלכה] אין נזקקין לנכסי יתומים. ואי מזדקקינן [ואם מזדקקים אנו], וכגון במקרה שאמר ״תנו״ — מוקמינן [מעמידים] אפוטרופוס, דאמרי נהרדעי [שהרי אומרים חכמי נהרדעא]: בכולהו [בכולם] נזקקין ומעמידין אפוטרופוס ליתומים הקטנים, לבד (חוץ) מנמצאת שדה שאינה שלו, שאין הדיינים מעמידים אז אפוטרופוס, משום דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן [שלהחזיק את העדים כשקרנים אין אנו מחזיקים].