קַבְּלָן הֲוָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נְכָסִים לַלֹּוֶה – מִשְׁתַּעְבֵּד, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִית לֵיהּ – מִשְׁתַּעְבֵּד, לֵית לֵיהּ – לָא מִשְׁתַּעְבֵּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומשיבים: לא סתם ערב, אלא ערב קבלן הוה [היה], שקיבל על עצמו את תשלום החוב, והוא אכן משתעבד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר]: ערב קבלן, אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללוה בשעת ההלוואה — בכל זאת משתעבד, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אית ליה [אם יש לו] נכסים ללווה — משתעבד ערב זה, לית ליה [אם אין לו] נכסים — לא גומר הערב בלבו ומשתעבד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד ניתן היה לגבות ממשה בר עצרי? והרי לא היו כלל נכסים לרב הונא בנו!

אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ וְאִישְׁתַּדּוּף. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שַׁעְבְּדָה מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ.

ומתרצים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: רב הונא הוה ליה ואישתדוף [היו לו נכסים בשעה שקיבל אביו את הערבות על עצמו, והשתדפו] ופחת ערכם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אבא לגביה בריה שעבדה משעבד נפשיה [האב לגבי בנו משעבד עצמו], למרות שאין לבנו נכסים.

דְּאִיתְּמַר: עָרֵב דִּכְתוּבָּה – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבֵּד. קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב – דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבֵּד. עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה – פְּלִיגִי, אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִית לֵיהּ נִכְסֵי לַלֹּוֶה – מִשְׁתַּעְבֵּד, לֵית לֵיהּ – לָא מִשְׁתַּעְבֵּד, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ – מִשְׁתַּעְבֵּד.

דאיתמר [שנאמר] בענין זה: מי שהוא ערב לכתובה — דברי הכל לא גומר בלבו להיות משתעבד, מי שהוא ערב קבלן לבעל חוב — דברי הכל משתעבד, אבל במי שהוא ערב סתם לבעל חוב, ו כן במי שהוא ערב קבלן לכתובה — פליגי [נחלקו] חכמים, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: אית ליה נכסי [אם יש לו נכסים] ללוה או לבעל — משתעבד, לית ליה [אם אין לו] נכסים ללווה או לבעל — לא משתעבד; ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] נכסים ללווה או לבעל — משתעבד הערב.

וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ: אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ – נַמִי מִשְׁתַּעְבֵּד, לְבַר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה, דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ – לָא מִשְׁתַּעְבֵּד, מַאי טַעְמָא? מִצְוָה קָעָבֵיד וְלָא מִידֵי חַסְּרֵיהּ.

ומסכמים: והלכתא בכולהו [והלכה היא בכולם, בכל המקרים]: אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] למתחייב נכסים משל עצמו — נמי [גם כן] משתעבד הערב, לבר [חוץ] מערב סתם לכתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] לבעל באותה שעה נכסים — לא גומר הערב בלבו להיות משתעבד, מאי טעמא [ומה טעם הדבר]? מצוה קעביד [הוא עושה] שעזר לה להחליט להינשא, ולכך נתכוון, ולא להשתעבד. ו כן לא מידי חסריה [לא חיסר דבר] מהאשה שישתעבד בגללו, שהרי לא הלוותה כסף לבעל על סמך הערבות.

הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְקָא גָּרְשָׁהּ לִדְבֵיתְהוּ, שְׁלַחָהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא: עָרֵב תְּנַן, הֶקְדֵּשׁ תְּנַן, לוֹקֵחַ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: תַּנָּא כִּי רוּכְלָא נִיחֲשִׁיב וְנֵיזִיל?

ושבים לעיקר דין משנתנו, שהבא לגרש את אשתו, אם הקדיש נכסיו, או שהיה אדם אחר ערב לכתובתה, והיא באה לגבות כתובתה מן ההקדש או מן הערב לכתובה — צריך לידור הנאה ממנה, מחשש לקינוניא. מסופר: ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וקא גרשה לדביתהו [מעשה באיש אחד שמכר את נכסיו ואחר כך גירש את אשתו], ולא היה לבעל במה לפרוע את כתובתה, ובאה האשה לגבות את כתובתה מן הלקוחות, שקנו נכסים מן הבעל לאחר שנשאה. שלחה [שלח שאלה זו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא לקמיה [לפני] רב פפא: כשהכתובה עומדת לגבייה מן הערב תנן [שנינו במשנה] שהבעל נודר הנאה מגרושתו, כדי למנוע אפשרות לקינוניא, וכן כשהיא עומדת לגבייה מן ההקדש תנן [שנינו] שכך הדין, אבל כשהכתובה עומדת להיגבות מלוקח מהו הדין? אמר ליה [לו]: תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל [וכי התנא כרוכל המציע את מרכולתו ילך וימנה] את כל האפשרויות? בוודאי שגם בגבייה מלקוחות צריך הבעל לידור הנאה מאשתו, מחשש לקינוניא.

נְהַרְדְּעֵי אָמְרִי: דִּתְנַן תְּנַן, דְּלָא תְּנַן לָא תְּנַן. אֲמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: מַאי טַעְמָא דִּנְהַרְדְּעֵי? בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ – מִשּׁוּם רֶיוַח דְּהֶקְדֵּשׁ, עָרֵב נַמִי מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד וְלָאו מִידֵי חַסְּרֵיהּ.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: דתנן תנן [מה ששנינו במשנה שנינו], דלא תנן לא תנן [מה שלא שנינו לא שנינו], ולדעתם, כשהכתובה נגבית מלקוחות אין הבעל צריך לידור הנאה. אמר רב משרשיא: מאי טעמא דנהרדעי [מה טעמם של חכמי נהרדעא]? בשלמא [נניח] הקדש — משום ריוח של הקדש הצריכו לידור הנאה, וכן לגבי ערב לכתובה נמי [גם כן] הצריכו לידור הנאה — מפני שמצוה הוא דעבד [שעשה], שסייע בידם להחליט להינשא, ולאו מידי חסריה [ולא קיבל ממנה דבר], ולמרות זאת השתעבד (באותם מקרים שאמרו חכמים שהוא משתעבד), ויש מקום להדיר את הבעל, כדי שלא יימנעו אנשים מלעשות מצוה.

אֶלָּא לוֹקֵחַ, מִכְּדֵי מֵידַע יָדַע דְּכָל חַד וְחַד אִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבָּה, אַמַּאי נֵיזִיל וְנֵיזְבוּן? אִיהוּ הוּא דְּאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁיהּ!

אלא לוקח (קונה) השדה מן הבעל, מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה [הואיל וידוע הדבר שכל אחד ואחד שנשוי יש עליו כתובה], אמאי ניזיל וניזבון [מדוע שילך ויקנה] שדה כשיש עליה חשש של שיעבוד לכתובה? איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו], ואין מקום לגזור על הבעל שלא יוכל להחזיר את אשתו לעולם רק משום חשש טובת הלוקח.

מתני׳ הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב – אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה – מוֹסִיף עוֹד דִּינָר, וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.

המקדיש כל נכסיו ו כבר היתה עליו התחייבות לפרעון כתובת אשתו ו לבעל חוב. ואין לו ממה לפורעם, והם רוצים להוציא את הנכסים המשועבדים להם מיד ההקדש — אין האשה יכולה לגבות כתובתה ישירות מן הנכסים שביד ההקדש, ולא בעל חוב את חובו, אלא צריך לפדות תחילה את הנכסים מיד ההקדש, והפודה כלומר, הבעל או הלווה, פודה אותם בזול, במחיר שאדם מוכן לפדות נכסים על מנת ליתן אותם לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו. ואם הקדיש תשעים מנה, שכך היה שווי נכסיו, והיה חובו מאה מנה, ונמצא שאין לו במה לפדות — מוסיף המלוה ללווה עוד דינר, ו הלה פודה את הנכסים האלו בזול, על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

גמ׳ לָמָּה לִי לְמֵימַר ״הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה״? מִשּׁוּם דְּרַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן.

ושואלים, למה לי למימר [לומר]: ״הפודה פודה״? כלומר, מדוע לא יתנוהו ישירות לבעל החוב? ומשיבים: משום הסברו של ר׳ אבהו, שאמר ר׳ אבהו: כדי שלא יאמרו אנשים: הקדש יוצא לחולין בלא פדיון.

מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל; דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם הָיָה חוֹבוֹ כְּנֶגֶד הֶקְדֵּשׁוֹ – פּוֹדֶה,

על מה ששנינו: היה חובו מאה מנה והקדיש תשעים מנה — מוסיף עוד דינר ופודה וכו׳, מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כ שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה חובו כנגד הקדשו — פודה הלווה באופן זה, שנותן סכום קטן בפדיון הנכסים, והמלוה (או האשה) מקבל את שלו,

וְאִם לָאו – אֵינוֹ פּוֹדֶה. וְרַבָּנַן, עַד כַּמָּה? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּלְגָּא.

ואם לאו [לא], שאין בנכסים שביד ההקדש כדי לכסות החוב — אינו פודה את הנכסים אלא בשוויים. ושואלים: ו* לדעת רבנן [חכמים] עד כמה ניתן לפדות באופן זה? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: כשהנכסים שביד ההקדש שווים עד פלגא [מחצית] מהחוב. אבל אם הם שווים פחות ממחצית החוב — לא יפדה אותם אלא בשוויים.

מתני׳ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִטָּה מוּצַּעַת וְסַנְדָּלָיו וּתְפִלָּיו; לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו.

אף על פי שאמרו במשנה לעיל (כא,א) חייבי ערכין ממשכנין אותו, שנכנסים הגזברים לביתו של הנודר ונוטלים מה שיש לו לצורך תשלום הנדר, נותנין (משאירים) לו מעות כדי מזון שלשים יום, וכסות המספיקה לשנים עשר חדש, ומטה מוצעת (עם מצעים) וסנדליו ותפליו. ומשאירים לו, אבל לא לאשתו ולבניו.

אִם הָיָה אוּמָּן – נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין, חָרָשׁ – נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַצְעָדִין וּשְׁנֵי מְגֵירוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִיכָּר – נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ, חַמָּר – נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ.

אם היה החייב אומן — נותן לו הגזבר גם שני כלי אומנות מכל מין ומין של מלאכתו, וכגון חרש (נגר) — נותנין לו שני מצעדין (מעצדים, מקצועות) ושני מגירות (משורים). ר׳ אליעזר אומר: אם היה איכר — נותן לו צמדו, צמד הבקר שחורש בו, אם היה חמר, מוביל משאות על חמורו — נותן לו חמורו.

הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרוּבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט – אֵין אוֹמֵר לִמְכּוֹר אֶת הַמְּרוּבֶּה וְלִיקַּח מִן הַמּוּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְּרוּבֶּה וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו – מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו.

היה לו מין אחד של כלי אומנות מרובה ממה שהתירו חכמים להשאיר בידו, ומין אחד מועט, כגון שלושה מעצדים ומגירה אחת — אין אומר לגזבר למכור את המרובה (מעצד אחד) וליקח (לקנות) מן המועט (מגירה אחת), אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. ומעירים: מה שנאמר שמשאירים לו תפילין, הוא במי שממשכנים אותו, אבל המקדיש כל נכסיו — מעלין (נוטלים) לו תפיליו, מפני שהם בכלל כל נכסיו.

גמ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], שמשאירים למעריך העני את כל מה שמנינו במשנתנו? ומשיבים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: