חזור
ערכין
דף כד:וְרַב סָבַר: סוֹף סוֹף לַבְּעָלִים מִי קָהָדְרָא? לַכֹּהֲנִים הוּא דְּנָפְקָא, וְכֹהֲנִים מִשּׁוּלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ!
ו לעומתו רב סבר [סבור]: גם אם נעמיד ברייתא זו כשיטת ר׳ שמעון, אין כאן קל וחומר, שכן סוף סוף לבעלים מי קהדרא [האם היא חוזרת] בשנת היובל, שתלמד מכאן כי אם הקדישה ביובל אינה מקודשת? והרי לכהנים הוא דנפקא [שהיא יוצאת], ויש להבין כי השדה נשארה ביד ההקדש, וכהנים משולחן גבוה קא זכו [הם זוכים]!
רש"י
גמ׳ ורמינהו מקדישין בין לפני היובל דמשמע אפילו פחות מב׳ שנים:
תוספות
סוף סוף לבעלים מי קא הדרא וא״ת למה ליה לתרוצי הכי לימא דלית ליה ק״ו דשמואל וי״ל משום דלקמן (ערכין דף כט:) גבי פלוגתא דרב ושמואל דמוכר שדהו בשנת היובל עצמה קאמר מאי טעמא דשמואל ק״ו ומה מכורה כבר כו׳ ופריך התם ולרב לא אמר ק״ו כה״ג והתניא יכול ימכור בתו כשהיא נערה אמרת קל וחומר כו׳ ומשני התם לא הדרא ומזבנא הכא הדרא ומזבנא אלמא אית להו אי לאו פירושו הוי צריך רב נמי למילף ק״ו כדילפינן ליה במוכר בתו נערה לפיכך הוצרך הכא לרב לסתור הק״ו וה״פ סוף סוף לבעלים מי קא הדר וכיון דלא הדר תו לבעלים תו לא מקדישין כדין שדה אחוזה:
מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״ – וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל בִּכְלָל.
ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור לדבריו] של רב, שהמקדיש שדהו ביובל הריהי קדושה, ופודה בחמישים שקלים לכל בית זרע חומר שעורים? ומשיבים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: ״ואם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום״ (ויקרא כז, יז), כלומר, בערך המלא, של חמישים שקל לכל בית זרע חומר שעורים, האמור בפסוק הקודם, ו לשון ״משנת היובל״ משמעה ששנת היובל עצמה בכלל, כאילו נאמר: ״ואם בשנת היובל יקדיש״.
רש"י
רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין לגאול בגירוע פחות מב׳ שנים המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגואלה נותן בבית כור נ׳ סלעים כדכתיב זרע חומר שעורים ואם הקדישה עשר שנים או עשרים לאחר היובל מחשבין השנים הנותרות עד היובל הבא ונותן סלע ופונדיון לכל שנה כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו׳ ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים סלעים והמקדיש שתי שנים לפני היובל פודה אותה בשני סלעים ושני פונדיונין כדכתיב על פי השנים הנותרות. וכן עולה החשבון של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמשים שקל כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו׳ משנת ולא שנת יובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים צא לתשעה ומ׳ שנים הבאים עד יובל הבא תשע וארבעים סלעים נמצא סלע יותר על סלע לכל שנה חלקיהו לפונדיונין דבסלע יש מ״ח פונדיונין הרי לכל שנה סלע ופונדיון פחות פונדיון הילכך המקדיש שדהו לאחר היובל שתים או שלש שנים נותן לכל שנה עד היובל סלע ופונדיון. ואף על פי שכשתחשוב סלע ופונדיון למ״ט שנים תמצא חמשים סלע ופונדיון כגון מ״ט סלעים ומ״ט פונדיונין והסלע אינו אלא מ״ח פונדיונין הא פרכינן ליה בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נ.) פונדיון זה מה טיבו קולבון לפרוטרוט. וקאמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן נ׳ סלעים דגבי גירוע כתיב (ויקרא כ״ז:י״ח) על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמשמע לן מתני׳ שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ״ח סלעים:
תוספות
מאי טעמא דרב אמר קרא ואם משנת היובל כו׳ וא״ת אמאי הוצרך לפרש טעמא דרב כיון דסתר ק״ו דשמואל דהא שמואל עיקר טעמיה מכח ק״ו הוא וי״ל דע״כ הוצרך לרב לומר דקרא דאם משנת היובל רוצה לומר דשנת היובל בכלל כרבי בריש פ׳ השג יד (לעיל ערכין דף יח: ושם) דאמר ראשון וראשון בכלל דאי אמרת משנת היובל שנה שאחר היובל כמו שמואל א״כ שנת היובל עצמה מאחר שלא דבר בה הכתוב היה לנו לומר שאם הקדש בא שיגאול בשויה ולא כסדר שאר השנים שגואלין לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף כך פי׳ בתוספ׳ אבל קצת קשה לקמן על זה ומ״ו הרמ״ר פירש דכיון שלא דבר הכתוב בשנת עצמה של יובל היה לנו לומר אינה קדושה כמו שאומר שמואל ולפיכך הוצרך לפרש דרב כרבי סבירא ליה דמשנת היובל ושנת היובל בכלל קאמר ואם תאמר כיון דרב סבירא ליה דקרא דמשנת היובל ושנת היובל בכלל קאמר אם כן למה הוצרך לסתור הקל וחומר דהא קרא בהדיא כתיב דשנת היובל עצמה בכלל וי״ל דאם הק״ו טוב אפי׳ רבי לא היה אומר דמשנת היובל ושנת היובל בכלל קאמר אלא הייתי אומר אפי׳ לרבי מכח הק״ו דמשנת היובל שנת שאחר היובל קאמר כמו שמואל ומש״ה ניחא נמי דמצינו למימר דאפי׳ שמואל לרבי נמי קאמר דאינה קדושה דכח הק״ו מוציא דלא אמר הכא משנת היובל ושנת היובל עצמו ומש״ה הוצרך רב יוסף לפרש טעמא דשמואל מכח הק״ו דא״א דקאי פלוגתא דרב ושמואל כפלוגתא דתנאי זה לא יתכן אלא ודאי אליבא דרבי פליגי כדפי׳ טעמייהו אבל לרבנן אפי׳ רב מודה דמקדיש בשנת היובל עצמה אינה קדושה והכי איתא לקמן בשמעתין:
וּשְׁמוּאֵל: מִי כְּתִיב ״וְאִם בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל״? ״מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״ כְּתִיב – מִשְּׁנַת שֶׁאַחַר הַיּוֹבֵל.
ושואלים: ושמואל, מה הוא משיב לכך? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] ״ואם בשנת היובל״? והרי ״משנת היובל״ כתיב [נאמר] — משנת (מהשנה) שאחר היובל.
בִּשְׁלָמָא לְרַב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אִם מִשְּׁנַת הַיּוֹבֵל״ ״וְאִם אַחַר הַיּוֹבֵל״, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל מַאי ״אַחַר הַיּוֹבֵל״? אַחַר אַחַר.
ושואלים: בשלמא [נניח] ל שיטת רב, היינו דכתיב [זהו שנאמר] שם: ״אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום״ — בשנת היובל עצמה, ובכתוב שלאחריו (שם יח) נאמר: ״ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחישב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות ונגרע מערכך״ — בשנה שלאחר היובל. אלא לשמואל, המפרש כי ״משנת היובל״ היא השנה שלאחר היובל, מאי [מה פירוש] מה שנאמר לאחר מכן ״ואם אחר היובל״? ומשיבים: אחר השנה שאחר היובל.
רש"י
בשלמא לענין מוכר שדהו בשנת היובל עצמה פליג שמואל עליה דרב לקמן בפרק המוכר (ערכין דף כט:) משום דאיכא למימר ק״ו:
מֵיתִיבֵי: מַקְדִּישִׁין בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל, וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יַקְדִּישׁ, וְאִם הִקְדִּישׁ – אֵינָהּ קְדוֹשָׁה! אָמַר לָךְ רַב: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה בְּגֵירוּעַ, אֲבָל קָדוֹשׁ וְנוֹתְנִין חֲמִשִּׁים.
מיתיבי [מקשים] על דעת רב, ממה ששנינו בברייתא: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש — אינה קדושה! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: הכוונה היא שאינה קדושה להיגאל בגירוע (בהפחתה), אבל קדוש ונותנין חמשים שקל לבית זרע חומר שעורים.
רש"י
מי איכא למימר ק״ו הרי אותן הקדושות כבר אין יוצאין מיד הקדש ביובל בלא פדיון דהא תנן (לקמן ערכין דף כה:) הגיע יובל ולא נגאלה כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש בדק הבית:
מִכְּלָל דְּלִפְנֵי הַיּוֹבֵל קְדוֹשָׁה לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ; וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין מַקְדִּישִׁין לִיגָּאֵל בְּגֵירוּעַ פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים!
ומתקשים: מכלל הסבר זה אתה צריך לומר, כי לדעת רב, מה שאמרה הברייתא שלפני היובל מקדישים, כוונתה באותו אופן — שהשדה קדושה אז ליגאל בגירוע; והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים לפני היובל, אלא צריך לשלם את מלוא הערך!
רש"י
כר״ש ס״ל הילכך איכא למימר ק״ו קדושה כבר יוצאה עכשיו אינה קדושה אינו דין שלא תקדש:
אָמַר לָךְ רַב: הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא, וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבִּי, דְּאָמַר: ״רִאשׁוֹן״ – וְרִאשׁוֹן בִּכְלָל, ״שְׁבִיעִי״ – וּשְׁבִיעִי בִּכְלָל; הָכָא נַמִי, ״בִּשְׁנַת״ – וּשְׁנַת הַיּוֹבֵל בִּכְלָל.
אלא צריך ליישב את הדברים באופן אחר, אמר לך [יכול לומר לך] רב: הא מני [ברייתא זו, הסבורה שאין מקדישים שדה אחוזה ביובל, כשיטת מי היא]? כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסבורים כי כשהכתוב משתמש בביטוי ״מיום פלוני״ — אין אותו יום בכלל, ואף כאן כשנאמר ״משנת היובל יקדיש״ אין שנת היובל בכלל, ואנא דאמרי [ואילו אני שאמרתי] שאפשר להקדיש ביובל, סבור כ שיטת רבי, שאמר: כשאמר הכתוב ״כי כל אוכל חמץ... מיום הראשון עד יום השביעי״ (שמות יב, טו), ״מיום הראשון״ — ו היום הראשון עצמו אף הוא בכלל, וכשאמר הכתוב ״עד יום השביעי״ — ושביעי בכלל; הכא נמי [כאן גם כן] ״שנת היובל יקדיש״ — ושנת היובל עצמה בכלל. ושואלים: והרי שנינו במשנה בלא חולק, כי הפודה שדה אחוזה צריך לתת עבור כל שנה שנותרה עד היובל סלע ופונדיון (אחד מארבעים ושמונה בסלע) לבית זרע חומר שעורים, והוא ערך הפדיון המלא (חמישים סלע) כשהוא מתחלק לארבעים ותשע שנים.
רש"י
ורב אמר לך לרבי שמעון לאו יציאה היא דסוף סוף לבעלים מי הדרא:
תוספות
אמר לך רב הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כרבי לפירוש התו׳ דמפרשים לעיל דכיון דלא דבר הכתוב בשנת היובל עצמו היה לנו לומר דאם הקדיש בה הרי היא קדושה ליגאל בשויה א״כ היאך קאמרי רבנן בשנת היובל עצמה לא מקדיש ואם הקדיש אינה קדושה היה לנו לומר דאם הקדיש בה הרי היא קדושה ליגאל בשויה אבל לפי׳ מורי הרמ״ר ניחא:
אִי כְּרַבִּי, פּוּנְדְּיוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?
ואי [אם] רב סבור כ הבנתו בשיטת רבי, שניתן להקדיש גם בשנת היובל עצמה, פונדיון מאי עבידתיה [מה מעשיו], כלומר, מדוע צריך להוסיפו? והרי יש לחלק את חמישים הסלעים בחמישים השנים שבהן ניתן להקדיש, ומגיע לכל שנה סלע במדוייק!
תוספות
אי כרבי פונדיון מאי עבידתיה וא״ת למה לו למיפרך משום דסבירא ליה כרבי הוה ליה למיפרך בהדיא לרב מהא דתנן (לקמן ערכין דף כה.) הקדישה שתי שנים או שלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה [ואי] דשנת היובל עצמה קדושה כסדר שאר שני היובל פונדיון מאי עבידתיה ויש לומר דמזה הוה מצי לשנויי ההיא [רבנן היא] כדמשני לעיל אבל מרבי פריך שפיר דרבי אומר כמו שמפרש הש״ס:
וְכִי תֵּימָא לֵית לֵיהּ, וְהָתְנַן: הִקְדִּישׁ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל – רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי: נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן! רַבִּי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: שְׁנַת חֲמִשִּׁים עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן.
וכי תימא לית ליה [ואם תאמר שאין לו] שרבי אינו סבור שצריך להוסיף פונדיון — והתנן [והרי שנינו]: הקדיש שדה אחוזה שתים ושלש שנים לפני היובל, רבי אומר, אומר אני: נותן סלע ופונדיון לכל שנה! ומשיבים: לשיטת רב, רבי כר׳ יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, שהיא נחשבת גם כשנה הראשונה ליובל הבא, ונמצא שיש למעשה ארבעים ותשע שנים ביובל, ולכן פדיון כל שנה הוא סלע ופונדיון.
לִשְׁמוּאֵל, לֵימָא רַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ? דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, סֶלַע וּשְׁתֵּי פּוּנְדְּיוֹנוֹת מִיבָּעֵי לֵיהּ! עַל כָּרְחָךְ, לִשְׁמוּאֵל, רַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ.
ושואלים: ל שיטת שמואל, שרבי מודה שאי אפשר להקדיש בשנת היובל עצמה, אלא רק בשנה שלאחריה, לימא [האם נאמר] שרבי, שאמר שנותן סלע ופונדיון לשנה, כרבנן [כחכמים החולקים על ר׳ יהודה] סבירא ליה [סבור הוא], ששנת החמישים אינה נחשבת כתחילת היובל הבא? דאי [שהרי אם] הוא סבור כ שיטת ר׳ יהודה, שיש ארבעים ותשע שנה ביובל, וניתן להקדיש רק בשנה שלאחר היובל, כלומר ארבעים ושמונה שנים לכל היותר, הלא סלע ושתי פונדיונות מיבעי ליה [צריך היה לו לתת] כשהוא פודה בשנה זו — חמישים שקלים, שהוא ערך הפדיון המלא, כשהוא מחולק לארבעים ושמונה! ומשיבים: אמנם כן, על כרחך ל שיטת שמואל, רבי — כרבנן [כחכמים] סבירא ליה [סבור הוא].
רש"י
בשלמא לרב היינו דכתיב אם משנת היובל חמשים סלעים אם לאחר היובל גירוע:
אלא לשמואל מאי אחר היובל הא קרא קמא דבעי חמשים נמי לאחר היובל קאי:
אחר אחר כגון שתים ושלש שנים אחר היובל איכא גירוע אבל אקדשה בשתא דבתר יובל ליכא גירוע:
תָּא שְׁמַע: וְלֹא גּוֹאֲלִין אַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה; בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל, לֹא גּוֹאֲלִין לְאַחַר יוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה, אֶלָּא לְרַב מַאי ״אַחַר יוֹבֵל שָׁנָה״?
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה למחלוקת רב ושמואל ממה ששנינו במשנתנו: ולא גואלין אחר היובל פחות משנה. בשלמא [נניח] ל שיטת שמואל הסבור כי אין מקדישים בשנת היובל עצמה, מובן מה שנאמר שלא גואלין לאחר היובל פחות משנה, אבל לא בשנת היובל עצמה — מפני שלא ניתן אז להקדיש, וממילא גם אין צורך לגאול. אלא לרב מאי [מה פירוש] לא גואלין אחר היובל פחות משנה? והלא ניתן להקדיש ולגאול בשנת היובל עצמה!
רש"י
אינה קדושה ליגאל בגירוע שהרי יש כאן יובל שלם:
מִי סָבְרַתְּ אַחַר יוֹבֵל מַמָּשׁ? מַאי ״אַחַר יוֹבֵל״
ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שהכוונה היא אחר היובל ממש? מאי [מה פירוש] אחר יובל —
רש"י
מכלל דהא דקתני בההיא מקדישין לפני היובל ליגאל בגירוע קאמר והא רב ושמואל כו׳: