גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן:

שנינו במשנתנו, כי המקדיש שדה אחוזתו, ולא גאלה מיד ההקדש, אם גאלה הוא או בנו — הריהי של האב ביובל, ואם גאלה אחר — יוצאה לכהנים ביובל. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: ״ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר...

״אִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה״ – בְּעָלִים; ״וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה״ – גִּיזְבָּר;

והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה׳ כשדה החרם — לכהן תהיה אחוזתו״ (ויקרא כז, כ—כא), ״ו אם לא יגאל את השדה״ — מדבר בבעלים שלא גאלה, ״ואם מכר את השדה״ — מדבר בגיזבר של ההקדש שמכרה לאיש אחר, ללמד שבשני מקרים אלה יוצאת השדה לידי הכהנים.

״לְאִישׁ אַחֵר״ – לְאַחֵר וְלֹא לְבֵן. אַתָּה אוֹמֵר: לְאַחֵר וְלֹא לְבֵן? אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחֵר וְלֹא לְאָח! כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ״ – הֲרֵי אָח אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַחֵר״ – וְלֹא לְבֵן.

ומה שנאמר ״לאיש אחר״ בא ללמדנו — דוקא לאחר, ולא לבן של המקדיש, שאם מכרה הגזבר לבן — יוצאת השדה לאביו ביובל ולא לכהנים. ושואלים, אתה אומר: לאחר כוונתו — ולא לבן, או אינו כך, אלא: לאחר — ולא לאח של המקדיש! ודוחים: כשהוא אומר ״ל איש״ — הרי אח אמור, שהוא כלול ב״איש״, הא מה אני מקיים ״אחר״ — ולא לבן.

וּמַה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַבֵּן וּלְהוֹצִיא אֶת הָאָח? מְרַבֶּה אֲנִי הַבֵּן, שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִידָה וּלְעֶבֶד עִבְרִי.

ושואלים: ומה ראית לרבות את הבן שדינו כדין האב, ולהוציא את האח? ומשיבים: מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעידה, שהקונה אמה עבריה מאביה יכול לקדשה לאשה, לעצמו או לבנו, אבל אינו יכול ליעדה לאחר, ולעבד עברי, שכאשר הבן יורש את אביו — חייב העבד העברי לעבוד אותו, ואינו משתחרר במות הבעלים, מה שאין כן כשהיורש הוא האח.

אַדְּרַבָּה, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָאָח, שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָחִיו לְיִיבּוּם! כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן, הָא יֵשׁ בֵּן אֵין יִבּוּם.

ואומרים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מרבה אני את האח, שכן קם תחת אחיו לייבום, שאם מת אחיו בלא בנים עליו לייבם את אשתו! ודוחים: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן לאחיו שמת, הא אם יש לו בן — אין יבום, ומכאן שהבן קם תחת אביו יותר מן האח!

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּהָכָא תַּרְתֵּי וְהָכָא חֲדָא!

ושואלים: לשם מה צריך לפרוך באופן זה? ותיפוק ליה [ותצא לו הוכחה] שהבן עדיף על האח, משום דהכא תרתי [שכאן, בבן, יש שני טעמים], יעידה ועבד עברי, והכא חדא [וכאן, באח רק טעם אחד], יבום!

מִשּׁוּם דְּעֶבֶד עִבְרִי מֵהַאי פִּירְכָא נַמִי הוּא דְּנָפְקָא לֵיהּ: כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן!

ומשיבים: משום שהדין שהבן ולא האח משתעבד בעבד עברי לא נכתב במפורש בתורה, אלא מהאי פירכא נמי הוא דנפקא ליה [מאותה פירכה עצמה גם כן הוא שיוצא לו הדין]: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, ונמצא שזהו הבסיס העיקרי לדין זה.

בָּעֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בַּת מַהוּ שֶׁתַּעֲמִיד שָׂדֶה לְאָבִיהָ? כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן יִבּוּם בֵּן וּבַת כִּי הֲדָדֵי פָּטְרִי – מוֹקְמָה, אוֹ דִּילְמָא כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן נַחֲלָה בַּת בִּמְקוֹם בֵּן כִּי אַחֵר דָּמְיָא – לָא מוֹקְמָה?

בעי [שאל] רבה בר אבוה: בת שגאלה מן ההקדש שדה אחוזה שהקדיש אביה, מהו שתעמיד את השדה לאביה ביובל? וצדדי השאלה: כיון שלענין מצות יבום, אם נותר למת בן או בת כי הדדי פטרי [זו כמו זה פוטרים] את אשת האב מיבום, לפיכך מוקמה [מעמידה] כאן הבת את השדה לאביה. או דילמא [שמא] כיון שלענין נחלה בת במקום שיש בן כי [כמו] אחר דמיא [נחשבת] ואינה יורשת, לפיכך אף כאן לא מוקמה [אינה מעמידה] את השדה לאביה?

תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שֶׁהוּא אַחֵר בִּמְקוֹם בֵּן, וְהָא נַמִי בִּמְקוֹם בֵּן כִּי אַחֵר דָּמְיָא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: כל מי שהוא נחשב אחר במקום שיש בן — אינו מעמיד את השדה ביד האב, והא נמי [וזו גם כן, הבת] במקום בן כי [כמו] אחר דמיא [נחשבת], ולכן אינה מעמידה.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: אִשָּׁה מִי מַעֲמִיד לָהּ שָׂדֶה? בַּעַל מוֹקִים לָהּ – שֶׁכֵּן יוֹרְשָׁהּ, אוֹ דִּילְמָא בֵּן מוֹקִים לָהּ – שֶׁכֵּן נוֹטֵל בָּרָאוּי כְּבַמּוּחְזָק? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] ר׳ זירא: אשה שהקדישה שדה אחוזה שלה, מי מיורשיה מעמיד לה את השדה ביובל, אם פודה אותה מיד ההקדש? האם הבעל מוקים [מעמיד] לה, שכן הוא זה שיורשה אם מתה בחייו, ולא בנה. או דילמא [שמא] הבן הוא מוקים [מעמיד] לה שדה שהקדישה, שכן כאשר הבן יורשה הריהו נוטל ב נכס שראוי היה ליפול לידיה (כגון בירושה) כ פי שהוא יורש ב נכס שכבר מוחזק בידה? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָמִי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: הִקְדִּישָׁהּ פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, מַהוּ שֶׁתֵּצֵא לַכֹּהֲנִים?

ועוד בעניינים אלה, בעא מיניה [שאל אותו] רמי בר חמא מרב חסדא: הקדישה את שדה אחוזתו פחות משתי שנים לפני היובל, ולא גאלה, מהו שתצא לכהנים?

אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתֵּיךְ? ״וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ…וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַּיּוֹבֵל״, דְּבַת גֵּירָעוֹן – אִין, דְּלָאו בַּת גֵּירָעוֹן – לָא?

אמר ליה [לו] רב חסדא: מאי דעתיך [מה דעתך], מדוע אתה סבור שתחזור אליו? שהרי לאחר שנאמר: ״ונגרע מערכך״ (ויקרא כז, יח), ללמד שהשדה נגאלת בגרעון כסף לפי השנים הנותרות עד היובל, אומר הכתוב: ״והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳... לכהן תהיה אחוזתו״ (שם, כא), ומכאן אתה למד ששדה שהיא בת גירעון — אין [כן], יוצאת ביובל לכהנים, אבל שדה דלאו [שאינה] בת גירעון, וכגון שהקדישוה בתוך שנתיים לפני היובל, ואפשר לפדותה רק במחיר מלא של חמישים שקל לבית זרע כור שעורים (ראה לעיל כד,א) — לא תצא ביובל לכהנים, אלא תחזור לבעליה.

אַדְּרַבָּה, ״אִם לֹא יִגְאַל הַשָּׂדֶה…וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַּיּוֹבֵל״, וְהַאי נַמִי בַּת גְּאוּלָּה הִיא.

על כך יש להשיב: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], כאשר הכתוב מגדיר מתי יוצאת השדה לכהנים, נאמר: ״ו אם לא יגאל השדה וכו׳ והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳... לכהן תהיה אחוזתו״ (שם כ—כא), ומכאן אתה למד שכל שדה שניתן לגואלה בכלל זה, והאי נמי [וזו גם כן], השדה שהקדישוה בתוך שנתיים לפני היובל — בת גאולה היא, ולפיכך תצא ביובל לכהנים.

״גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?

שנינו במשנה: גאלה אחד מן הכהנים, והרי היא תחת ידו, לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל, והרי היא תחת ידי — הרי היא שלי, אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים. ומביאים בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר במקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה: ״והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳... לכהן תהיה אחזתו״ (ויקרא כז, כא), מה תלמוד לומר? והרי די לומר ״לכהן תהיה״!

מִנַּיִן לְשָׂדֶה שֶׁיּוֹצֵא לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וּגְאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצְאָה לַכֹּהֵן, הֲרֵי תַּחַת יָדִי וּתְהֵא שֶׁלִּי? וְדִין הוּא, בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

אלא דבר זה למדנו מכאן: מנין לשדה שיוצא לכהנים ביובל, וגאלה לפני כן אחד מן הכהנים, מנין שלא יאמר: ״הואיל ו דין שדה זו שיוצאה לכהן, והרי היא כבר תחת ידי, ו לפיכך תהא שלי? ו הרי דין (קל וחומר) הוא: אם ב שדה של אחרים, שקנו מן ההקדש ולא גאלו — אני זוכה ביובל, בשל עצמי, שקניתי מן ההקדש — לא כל שכן שאזכה ביובל?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲחֻזָּתוֹ״ – אֲחוּזָּה שֶׁלּוֹ, וְאֵין זֶה שֶׁלּוֹ, הָא כֵּיצַד? יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ וּמִתְחַלֶּקֶת לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

תלמוד לומר: ״אחזתו״, לדייק: דווקא שדה אחוזה שירש מאבותיו, היא שלו, ואין שדה זה שלא גאלה בעליה שלו. הא כיצד יהא דין השדה? יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים.

מתני׳ הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִין אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין.

המקדיש שדה אחוזתו, והגיע יובל ולא נגאלה השדה מיד ההקדש, לא על ידי המקדיש ולא על ידי אדם אחר, הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה להקדש, אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ שמעון אומר: נכנסין לתוכה ולא נותנין את דמיה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת ״שְׂדֵה רְטוּשִׁין״ עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת ״רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין״ עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי; לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר.

ר׳ אליעזר אומר: לא נכנסין ולא נותנין, אלא נשארת ביד ההקדש, ונקראת ״שדה רטושין״ (שדה עזובה) עד היובל השני. אם הגיע היובל השני ו עדיין לא נגאלה, נקראת ״רטושי רטושין״ עד היובל השלישי, ולעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה ביובל עד שיגאלנה אחר תחילה מיד ההקדש.

גמ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּקְדִּישׁ בַּיִת,

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ יהודה, שהכהנים הנכנסים לשדה הקדש ביובל נותנים את דמיה להקדש? ומשיבים: גמר [למד] הוא בגזירה שווה ״קדש״ ״קדש״ ממקדיש בית,

מַה לְּהַלָּן בְּדָמִים – אַף כָּאן בְּדָמִים.

מה להלן, במקדיש בית, שנאמר בו: ״ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה׳ " (ויקרא כז, יד), אינו יוצא מיד ההקדש אלא בדמים, שנאמר: ״כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום״ (שם) — אף כאן, בשדה היוצאת לכהנים, שנאמר בה: ״והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה׳... לכהן תהיה אחוזתו״ (שם כא) — אינה יוצאת מיד ההקדש אלא בדמים.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? גָּמַר ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִכִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת, מַה לְּהַלָּן בְּחִנָּם – אַף כָּאן בְּחִנָּם.

ו אילו ר׳ שמעון, הסבור כי אין הכהנים צריכים לתת את דמי השדה להקדש, הוא גמר [למד] בגזירה שווה ״קדש״ ״קדש״ מכבשי עצרת, הבאים יחד עם שתי הלחם, מה להלן, בכבשי עצרת, שנאמר בהם: ״קודש יהיו לה׳ לכהן״ (שם כג, כ) הריהם ניתנים לכהנים בחנם, ככל מתנות הכהנים — אף כאן, שדה היוצאת ביובל, שנאמר בה ״קודש״ — ניתנת לכהנים בחנם.

וְרַבִּי [יְהוּדָה], נַמִי נֵילִיף מִכִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת! דָּנִין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת

ושואלים: ור׳ יהודה נמי ניליף [גם כן שילמד] מכבשי עצרת! ומשיבים: דנין קדשי בדק הבית