אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּעָלִים בְּיוֹבֵל שֵׁנִי, כְּאַחֵר דָּמוּ אוֹ לָא?

ושבים לדון בשיטת ר׳ אליעזר שאמר במשנתנו, כי המקדיש שדה אחוזתו ולא נגאלה — אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר תחילה. וכך איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: לשיטת ר׳ אליעזר, בעלים שהקדישו את שדה האחוזה בתקופת היובל הראשון, ולא נגאלה, וגאלוה הם ב תקופת היובל שני, האם כאחר דמו [נחשבים], ותצא לכהנים בהגיע שנת היובל הבאה, או לא, אלא דינה כאילו פדה אותה בתקופת היובל הראשון, ותישאר בידו?

תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִגָּאֵל״ – יָכוֹל לֹא תְּהֵא נִגְאֶלֶת שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה מִקְנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹד״ – לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת, אֲבָל נִגְאֶלֶת שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה מִקְנָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה ״ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל״ — יכול לא תהא נגאלת על ידו כלל, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה עד היובל? תלמוד לומר: ״עוד״, לומר: לכמות שהיתה, כשדה אחוזה, אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, ויוצאת ביובל.

אֵימַת? אִילֵימָא בְּיוֹבֵל רִאשׁוֹן – אַמַּאי אֵינָהּ נִגְאֶלֶת? אֲחוּזָּה נַמִי הָוְיָא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּיוֹבֵל שֵׁנִי;

ונברר: אימת [אימתי] מדבר הכתוב הזה? אילימא [אם תאמר] שב תקופת היובל ראשון — אמאי [מדוע] אינה נגאלת לכמות שהיתה? והרי אז שדה אחוזה נמי הויא [גם כן היא], וגואל אדם את שדה אחוזתו! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר ב תקופת היובל שני.

וּלְמַאן? אִי לְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – לַכֹּהֲנִים נָפְקָא! אֶלָּא לָאו לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּשְׁמַע מִינָּהּ: בְּעָלִים בְּיוֹבֵל שֵׁנִי כְּאַחֵר דָּמוּ.

ונברר: ולמאן [ולשיטת מי] מדובר בברייתא זו? אי [אם] ל שיטת ר׳ יהודה ור׳ שמעון — הלא לכהנים נפקא [יוצאת] כבר בהסתיים תקופת היובל הראשון, ואין בידו לגואלה מידם! אלא לאו [האם לא] ל שיטת ר׳ אליעזר היא, הסבור שכל עוד לא גאלה אחר אינה עוברת ליד הכהנים ביובל, ושמע מינה [ולמד מכאן] שלשיטתו בעלים שפדו את שדה אחוזתם מן ההקדש ב תקופת היובל השני כאחר דמו [נחשבים], ותצא מידם לכהנים בהגיע שנת היובל.

וְתִסְבְּרָא? רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״עוֹד״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשָׂדֶה שֶׁיָּצְאָה לַכֹּהֲנִים וְהִקְדִּישָׁהּ כֹּהֵן, וְאָתוּ בְּעָלִים לְמִיפְרְקָהּ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: לָא תִּיפְרוּק שֶׁתְּהֵא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹד״ – לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת, אֲבָל נִגְאֶלֶת שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה מִקְנָה.

ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שכך יש להסביר את הברייתא? אם כן, ר׳ יהודה ור׳ שמעון האי [כתוב זה] ״עוד״ מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? אלא ניתן להסביר ברייתא זו באופן אחר, לשיטת ר׳ יהודה ור׳ שמעון: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשדה (אחוזה) שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים ביובל הראשון, והקדישה הכהן שקיבלה, ואתו [ובאים] הבעלים הראשונים למיפרקה [לפדות אותה] מההקדש; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ולא גאלה בתקופת היובל הראשון, לכן לא תיפרוק [לא תיגאל] על ידו כעת, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר: ״עוד״ — לכמות שהיתה אינה נגאלת, כלומר, לחזור להיות כשדה אחוזתו, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה.

וְהָתַנְיָא: ״יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ״ – יָכוֹל יַחֲזוֹר לַגִּזְבָּר שֶׁלְּקָחָהּ הֵימֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַת הָאָרֶץ״,

ומוסיפים: והתניא [וכן שנויה ברייתא בענין דומה], נאמר במקדיש שדה מקנה ופדאה מיד ההקדש: ״בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו״ (ויקרא כז, כד), יכול ש״לאשר קנהו מאתו״ פרושו שיחזור השדה לגזבר שלקחה הימנו (שפדאה ממנו)? תלמוד לומר: ״לאשר לו אחזת הארץ״ (שם) — לבעלים הראשונים.

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַאֲשֶׁר קָנָהוּ״? שָׂדֶה שֶׁיָּצְאָה לַכֹּהֲנִים וּמְכָרָהּ כֹּהֵן, וְהִקְדִּישָׁהּ לוֹקֵחַ וּגְאָלָהּ אַחֵר, יָכוֹל תַּחֲזוֹר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַאֲשֶׁר קָנָהוּ״.

אלא שאם כך די שייאמר: ״לאשר לו אחוזת הארץ״, מה תלמוד לומר ״לאשר קנהו מאתו״? כתוב זה בא ללמד על שדה אחוזה שהקדישה בעליה ולא פדאה, שיצאה לכהנים כשהגיעה שנת היובל, ומכרה הכהן שקיבלה, והקדישה הלוקח, וגאלה אחר מההקדש, והגיעה שנת היובל הבאה, יכול תחזור לבעלים הראשונים, שהקדישה במהלך תקופת היובל הקודם? תלמוד לומר: ״ישוב השדה לאשר קנהו מאתו״, כלומר, לכהן שקיבלה ביובל כאחוזתו, ומכרה אחר כך.

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב: ״לֹא יִגָּאֵל״ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב: ״לַאֲשֶׁר קָנָהוּ״, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא יִגָּאֵל״, דְּלָא קָא הָדְרָא כְּלָל – כְּתַב רַחֲמָנָא: ״לַאֲשֶׁר קָנָהוּ״;

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] ״לא יגאל״ ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] ״לאשר קנהו מאתו״, למרות ששניהם מלמדים לכאורה דין אחד, שלאחר שנכנס הכהן לשדה ביובל — שוב אינה חוזרת לידי הבעלים הראשונים כשדה אחוזה, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק ״לא יגאל״, היינו אומרים כי דווקא במקרה שהכהן הקדישה, אין היא חוזרת כשדה אחוזה לבעלים הראשונים, מפני ששדה שהוקדשה ונגאלה על ידי אחר לא קא הדרה [אינה חוזרת] כלל, אלא מתחלקת לכל הכהנים ביובל. אבל כשמכרה הכהן והקדישה הקונה, שאז חוזרת שדה לבעליה ביובל — שמא תחזור לבעליה הראשונים, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה]: ״לאשר קנהו מאתו״, ללמד שתחזור לכהן.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא: ״לַאֲשֶׁר קָנָהוּ״ – דְּלָא קָיָהֲבִי בְּעָלִים דְּמֵי, אֲבָל הָכָא דְּיָהֲבִי בְּעָלִים דְּמֵי דְּתֵּיקוּם בִּידַיְהוּ – כְּתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא יִגָּאֵל״.

ומצד אחר, ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק: ״לאשר קנהו״, הייתי אומר שדווקא כאשר מכרה הכהן והקונה הקדישה, אינה חוזרת לבעליה הראשונים ביובל, משום דלא קיהבי בעלים דמי [שבמקרה זה לא נותנים הבעלים שום דמים] להקדש, אבל הכא [כאן], כשהקדישה הכהן, ובאו בעליה הראשונים ופדוה, דיהבי בעלים דמי [שנותנים הבעלים דמים] להקדש, הייתי אומר דתיקום בידיהו [שתעמוד בידם] ותחזור להיות שדה אחוזתם, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה] ״לא יגאל״.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא יִגָּאֵל״ וְלָא כָּתַב: ״עוֹד״, הֲוָה אָמִינָא לָא תִּיפְרוּק כְּלָל – כְּתַב רַחֲמָנָא: ״עוֹד״, לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת, אֲבָל נִגְאֶלֶת שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה מִקְנָה.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק ״לא יגאל״, ולא כתב [היתה כותבת] ״עוד״, הוה אמינא [הייתי אומר], כי מכיוון שלא גאלה בעליה הקודם בתקופת היובל הראשון, לא תיפרוק [לא תיגאל] כעת על ידו כלל, לפיכך כתב רחמנא [כתבה התורה] ״עוד״, לומר: לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, שיוצאת ממנו ביובל. ונמצא שלא נפתרה השאלה, מה היא דעת ר׳ אליעזר לגבי מקדיש שדה אחוזתו ולא נפדתה עד שנת היובל, ופדוה הבעלים בתקופת היובל השני, האם דינו כאחר, והיא יוצאת לכהנים ביובל.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: גְּאָלָהּ בְּעָלִים בְּיוֹבֵל שֵׁנִי – יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], כיצד פתרו את השאלה? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא, ר׳ אליעזר אומר: גאלה בעלים ב תקופת היובל שני — יוצאה לכהנים ב הגיע שנת היובל.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הָאֲנַן לָא תְּנַן הָכִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר! אֲמַר לֵיהּ: בְּעָלִים בְּיוֹבֵל שֵׁנִי כְּאַחֵר דָּמוּ.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האנן לא תנן הכי [הרי אנו לא שנינו כך] במשנה, אלא כך ר׳ אליעזר אומר ב משנתנו: אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר! אמר ליה [לו] רב אשי: הבעלים ביובל שני כאחר דמו [הם נחשבים].

אִיכָּא דְּאָמְרִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: גְּאָלָהּ בְּיוֹבֵל שֵׁנִי – אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמִינָא: בְּעָלִים בְּיוֹבֵל שֵׁנִי כְּאַחֵר דָּמוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך היתה שנויה הברייתא שהביאו, ר׳ אליעזר אומר: גאלה ביובל שני — אינה יוצאה לכהנים ביובל. ועל כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מדוע צריך להוכיח זאת מברייתא? והרי אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו, שר׳ אליעזר אומר: אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר! אמר ליה [לו] רב אשי: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: בעלים ביובל שני כאחר דמו [הם נחשבים], על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] הברייתא שר׳ אליעזר סבור שאינם כאחר, והשדה חוזרת להיות שדה אחוזתו.

מתני׳ הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ – הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו – הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הלוקח (קונה) שדה אחוזה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדישה הבן — הרי היא לגביו כשדה אחוזה שהקדישה. אבל אם הקדישה הבן אחרי שקנאה ואחר כך מת אביו — הרי היא כשדה מקנה שהקדישה הקונה, אלו דברי ר׳ מאיר.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם מִשְּׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ״ – שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה, יָצְתָה זוֹ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה.

ר׳ יהודה ור׳ שמעון אומרים: אף זו הרי היא כשדה אחוזה, שנאמר בדין שדה מקנה: ״ו אם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש״ (ויקרא כז, כב), וההדגשה ״אשר לא משדה אחוזתו״ באה לומר: דין זה הוא בשדה שאינה ראויה להיות לגביו שדה אחוזה, יצתה זו ש בשעה שהקדישה היא ראויה להיות לגביו שדה אחוזה, כשימות אביו.

שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מַקְדִּישִׁין לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל.

שדה מקנה שהקדישה הקונה — אינה יוצאה לכהנים ביובל, מפני שלא נמכרה לו אלא עד היובל, שאז חוזרות השדות לבעליהן, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. הכהנים והלוים מקדישין את שדה אחוזתם לעולם, וגואלין לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וְהִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם מִשְּׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ״ – שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה, יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה לכל דבר? תלמוד לומר: ״ואם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש״ (ויקרא כז, כב) — שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו, שקנאה מאביו, ש היא ראויה להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה, שאינה נחשבת כשדה מקנה, אלו דברי ר׳ יהודה ור׳ שמעון.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא לְפָנָיו כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם מִשְּׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ״ – שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שְׂדֵה אֲחוּזָּה, יָצָאת זוֹ שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲחוּזָּה.

ואילו ר׳ מאיר אומר, כך יש לדרוש כתוב זה: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: ״ואם משדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש״ — שדה שאינה שדה אחוזה בשעה שהקדיש, יצאת זו שהיא כעת שדה אחוזה. אבל שדה שהיא רק ראויה להיות שדה אחוזה בשעה שהקדישה — דינה כשדה מקנה.

לֵימָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי,

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם נאמר שבזה הם חלוקים], שר׳ מאיר, הנצרך ללמוד מכאן ששדה שקנאה מאביו אינה נחשבת לגביו שדה מקנה, גם לאחר מותו, הוא סבר [סבור]: קנין פירות שיש לבן בשדה בחיי אביו עד שיגיע היובל — כקנין הגוף דמי [נחשב], כלומר, כאילו קנה כבר את גוף השדה, ובמות אביו לא נתחדש דבר בקניינו, ולפיכך צריכה התורה ללמדנו שעם מות אביו משתנה מעמדה לגביו משדה מקנה לשדה אחוזה.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי?

ואילו ר׳ יהודה ור׳ שמעון סברי [סבורים]: קנין פירות שיש לבן בחיי אביו לאו כקנין הגוף דמי [נחשב], ועם מות אביו, שהיא נקנית לו לגמרי — בוודאי משתנה מעמדה לגביו משדה מקנה לשדה אחוזה, ולא הוצרך לכך הכתוב, אלא למעט מקרה שהקדיש את השדה קודם שהיתה בידו כשדה אחוזה?

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּעָלְמָא, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוּדָה קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי,

אמר רב נחמן בר יצחק: בעלמא [בדרך כלל] ל דעת ר׳ שמעון ור׳ יהודה קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב], ואף הם זקוקים ללמוד מן הכתוב שאם מת אביו ואחר כך הקדישה, שאין לה דין שדה מקנה.