הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע,

ושואלים: וליתני [ושישנה] במפורש דינר זה! ומשיבים: לא דק [דקדק] התנא להזכיר סכום קטן כדינר. ושואלים: ולא? והא קתני [והרי שנינו] בהמשך המשנה, שאם אמר אחד: הריהי שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד סלעים ודינר — בעלים קודמין! אלא אמר רבא: מדובר דאמור [שאמרו] בעלים עשרים סלעים ופרוטה, ו במקרה כזה אומרים אנו שלא דק [דקדק] התנא להזכיר סכום פעוט כזה.

בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה, בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע, בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה.

שנינו במשנה ש אף שהבעלים צריכים לתת להקדש מה שהעלה השני בערכה של השדה, אין הם מוסיפין חומש על עלויו של זה, אלא רק על המחיר שהציעו הם עצמם. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שלא נישום ההקדש בשלשה אנשים, אבל נישום ההקדש בשלשה, והשומה שווה להצעתו של האחר — מוסיפין הבעלים חומש על עילויו של זה. ומעירים: תניא

אָמַר אֶחָד: הֲרֵי שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִיתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר – הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, וְאִם לָאו – אוֹמֵר לוֹ: ״הִגַּעְתִּיךָ״.

נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], בית שמאי אומרים: מוסיפין חומש על עלויו של זה, ובית הלל אומרים: אין מוסיפין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] בברייתא זו? אי [אם] במקרה שלא נישום השדה על ידי שלושה, מאי טעמא [מה טעמם] של בית שמאי, שאמרו שצריכים הבעלים להוסיף חומש? אלא צריך לומר שמדובר כשנישום, ועלתה השומה כהצעתו של זה, ולפיכך צריכים להוסיף חומש על כך.

גמ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁבֶּן אַרְבָּעִים עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ,

ואולם לימא [האם נאמר] כי רב חסדא דאמר [שאומר] כ שיטת בית שמאי? והרי מקובלנו שהלכה כבית הלל! ודוחים: לעולם תפרש שמדובר כשלא נישום, ובית שמאי מחמירין, שאפילו כך צריך להוסיף חומש על עילוי של השני. ואילו לבית הלל יש להוסיף חומש רק כשנישום בסכום זה, וכדברי רב חסדא.

אֲבָל אֵין בֶּן אַרְבָּעִים עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ – מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן.

אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם מדובר כשנישום בשלושה כהצעת האחר, ואיפוך [והפוך] את השיטות, ומעתה בית שמאי אומרים: אפילו כך אין הבעלים מוסיף חומש על עילויו של זה. ומקשים: לדבריך, וליתניה [ושישנה] הלכה זו גבי [אצל] קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, רשימת הדברים שבהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים (בפרק הרביעי והחמישי של מסכת עדויות)! אלא לעולם תאמר שלא נישום, ובית שמאי מחמירין, וכפי שהסברנו לפני כן.

תְּנַן: חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים – מְמַשְׁכְּנִין עַד עֶשֶׂר, אַמַּאי? לִיתֵּן בַּר חַמְשִׁין בַּהֲדֵיהּ! דְּלֵיכָּא בֶּן חֲמִשִּׁים.

אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלושים ואחד סלע ודינר — הבעלים קודמים. ומסבירים: רצו להוסיף — אין [כן] יפדו, אם לא רצו לא כופים אותם, מפני שהבעלים

חָזַר בּוֹ בֶּן שְׁלֹשִׁים – מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, אַמַּאי? וְלִיתֵּן דְּבֶן אַרְבָּעִים בַּהֲדֵיהּ! דְּלֵיכָּא בֶּן אַרְבָּעִים. חָזַר בּוֹ בֶּן עֶשְׂרִים – מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, אַמַּאי? לִיתֵּן דְּבֶן שְׁלֹשִׁים בַּהֲדֵיהּ! דְּלֵיכָּא בֶּן שְׁלֹשִׁים.

אמרי [אומרים]: אתא גברא בחריקין [בא אדם במקומנו], שנותן מחיר גבוה יותר להקדש, שהרי אנו היינו נותנים יחד עם החומש עשרים וחמישה סלעים, וזה מציע עשרים וששה. ומכל מקום, אם רוצים הם לפדות — עליהם ליתן קרן וחומש שהציעו מתחילה (עשרים וחמש) ועוד ששה סלעים שהוסיף האחר בהצעתו, שהם שלושים ואחד סלעים.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר – מוֹכְרִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְנִפְרָעִין מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר, לֵיתַב דְּבֶן עֶשְׂרִים בַּהֲדֵיהּ! וְכִי תֵּימָא, הָכָא נַמִי דְּלֵיכָּא בֶּן עֶשְׂרִים, אִי הָכִי, נִפְרָעִין מִשֶּׁל עֲשָׂרָה? ״נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ושואלים: ו לפי זה, דינר נוסף שהזכירה המשנה מאי עבידתיה [מה מעשהו פה]? אמר רב ששת, הכי קאמר [כך הוא אומר] התנא: אם רצו בעלים מעיקרא [מתחילה] ליתן חשבון המגיע לאחד ושלשים סלעים ודינר;

אֶלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבַת אַחַת, כָּאן בָּזֶה אַחַר זֶה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: חָזְרוּ כּוּלָּן כְּאֶחָד – מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם; וְהָא אֲנַן תְּנַן: מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ כִּדְרַב חִסְדָּא, שְׁמַע מִינָּהּ.

— הרי הבעלים נותנין על כרחם עשרים ושש, ונוטלים את השדה; עשרים שהציעו הם, ועוד חמש עבור החומש (כלומר, רבע, חמישית מן הסכום הכולל), ועוד סלע, כדי שלא יפסיד ההקדש מה שהציע השני עבור השדה. אמר הבעלים בעשרים, ואמר אחר בעשרים ושתים — הבעלים נותנין עשרים ושבע, עשרים שהציעו הם, ועוד חומש, ועוד שני סלעים שהוסיף האחר על ערך השדה.

אִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמָא, תְּנַן: חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר – מוֹכְרִין אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְנִפְרָעִין מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר; וְהָתַנְיָא: מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם! אֲמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבַת אַחַת, כָּאן בָּזֶה אַחַר זֶה.

וכיוצא בזה, אמר אחר: בעשרים ושלש — הבעלים נותנין עשרים ושמונה, בעשרים וארבע — הבעלים נותנין עשרים ותשע, בעשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים, אבל לא יותר, שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שהציעו הם, אבל אינם מוסיפים חומש על עלויו של זה, כלומר, על מה שהוסיף האחר.

״הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים וְכָל אָדָם בְּעֶשְׂרִים״ וכו׳. לְמֵימְרָא דְּחוֹמֶשׁ עָדִיף; וּרְמִינְהוּ: בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאִיסָּר – שֶׁל סֶלַע וְאִיסָּר קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן!

אם לאחר שהציעו הבעלים עשרים אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש סלעים, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד סלעים ודינר — הבעלים קודמין, ואם לאו, שלא רצו — אומר לו הגזבר לאותו אדם: הגעתיך, נתתי לך את השדה לפי הצעתך, שהרי הציע עבור השדה יותר ממה שיכול ההקדש לקבל מן הבעלים, עשרים וחמישה סלעים.

הָכָא דְּחוּמְשָׁא רַוְוחָא דְּהֶקְדֵּשׁ הוּא – חוֹמֶשׁ עָדִיף, הָתָם דְּחוּמְשָׁא רַוְוחָא דְּבַעַל הַבַּיִת – קַרְנָא תִּיפְרוּק שַׁפִּיר, חוּמְשָׁא לָא אִיכְפַּת לָן.

שנינו במשנה כי במקרה שאחד הציע עבור שדה חמישים, ואחד ארבעים, ואחד שלושים, ואחד עשרים, ואחד עשר, אם חזר בו של חמישים מהצעתו — ממשכנים (נוטלים מנכסיו) עד עשר סלעים, שיכול היה ההקדש להרויח אם לא היה חוזר בו. אמר רב חסדא: לא שנו במשנתנו שאם חזר בו של חמישים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, אלא במקרה שבן ארבעים עומד במקומו ופודה אותה מן ההקדש, ונמצא שההקדש הפסיד עשרה שקלים בלבד.

״אָמַר אֶחָד: הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי כו׳ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ – נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים״. וְלֵימְרוּ הַבְּעָלִים: אֲתָא גַּבְרָא בַּחֲרִיקִין! דַּאֲמוּר בְּעָלִים דִּינָר.

אבל אם אין בן ארבעים עומד במקומו, אלא גם הוא חוזר בו — משלשין (מחלקים) ביניהן את ההפרש שבין ארבעים לבין שלושים, שהוא הסכום שבו נפדה ההקדש.

וְלִיתְנֵי דִּינָר! לָא דַּק. וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִיתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר – בְּעָלִים קוֹדְמִין! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: דַּאֲמוּר בְּעָלִים פְּרוּטָה, וְלָא דַּק.

ומקשים על כך, והרי מיד אחר כך תנן [שנינו במשנתנו]: חזר בו של ארבעים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולפי דברי רב חסדא, אמאי [מדוע]? ליתן בר חמשין בהדיה [שיתן בן החמישים יחד אתו], וכך יתן בן הארבעים רק חמש! ומשיבים: מדובר פה במקרה חדש, דליכא [שאין] בן חמשים, כלומר, שלא היה מי שהציע סכום זה.

״שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ״ כו׳. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא נִישׁוֹם הֶקְדֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל נִישׁוֹם הֶקְדֵּשׁ בִּשְׁלֹשָׁה – מוֹסִיפִין.

ומקשים עוד, הרי שנינו במשנתנו: חזר בו בן שלשים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולשיטת רב חסדא, אמאי [מדוע]? וליתן דבן ארבעים בהדיה [ושיתן בן הארבעים יחד אתו]! ומשיבים: מדובר דליכא [שאין] בן ארבעים. וחוזרים ושואלים, ומה ששנינו: חזר בו בן עשרים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, אמאי [מדוע]? ליתן דבן שלשים בהדיה [שיתן בן השלושים יחד אתו]! ומשיבים: מדובר דליכא [שאין] בן שלשים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מוֹסִיפִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מוֹסִיפִין. הֵיכִי דָּמֵי? אִי לָא נִישׁוֹם, מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? אֶלָּא דְּנִישׁוֹם;

ואומרים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את סופה] של הלכה זו: חזר בו של עשר — מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר, ומדוע רק ממנו? ליתב דבן עשרים בהדיה [שיתן בן העשרים יחד אתו]! וכי תימא [ואם תאמר] הכא נמי דליכא [כאן גם כן מדובר שאין] בן עשרים עמו, אי הכי [אם כך], מה ששנינו: ״נפרעין משל עשרה״ אינו מתאים, אלא ״נפרעין ממנו״ מיבעי ליה [צריך היה לומר], שהרי אין כלל מציע אחר!

לֵימָא רַב חִסְדָּא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי? לְעוֹלָם דְּלָא נִישׁוֹם, וּבֵית שַׁמַּאי מַחְמִירִין.

אלא אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, שמשתתפים יחד בהפסד שנגרם להקדש, מדובר כשחזרו בהם מהצעותיהם בבת אחת, כאן, ששנינו במשנתנו שאין משתתפים יחד בהפסד ההקדש, מדובר כשחזרו בהם בזה אחר זה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: חזרו כולן כאחד — משלשין (מחלקים) ביניהם את הפסד ההקדש. ויש להקשות על כך, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ממשכנין מנכסיו עד עשר, ולא הוזכר שמשלשים ביניהם! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כ דברי רב חסדא, שיש הבדל בין חזרה בבת אחת לבין חזרה בזה אחר זה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּנִישׁוֹם, וְאֵיפּוּךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹסִיף. וְלִיתְנְיֵהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל! אֶלָּא לְעוֹלָם דְּלָא נִישׁוֹם, וּבֵית שַׁמַּאי מַחְמִירִין.

ומעירים: משנתנו וברייתא זו, איכא דרמי להו מירמא [יש מי שהשליך אותן זו על זו], הראה סתירה ביניהן, שכך תנן [שנינו במשנתנו]: חזר בו של עשר — מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר. והתניא [והרי שנויה ברייתא]: משלשין ביניהם! ועל כך אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, בברייתא, מדובר כשחזרו בבת אחת, כאן, במשנה, מדובר כשחזרו בזה אחר זה.

״אָמַר אֶחָד הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ״ כו׳. רָצוּ – אִין, לֹא רָצוּ – לָא,

שנינו במשנה: הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים — הבעלים קודמים, מפני שהם מוסיפים חומש. ומעירים: למימרא [יש לומר, ללמוד מכאן] שחישוב התוספת של החומש שנותנים הבעלים עדיף על פני הצעה גבוהה יותר של הקרן עצמה. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו לענין פדיון מעשר שני: בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע ואיסר — של סלע ואיסר קודם, מפני שמוסיף על הקרן!

אָמְרִי: אֲתָא גַּבְרָא בַּחֲרִיקִין.

ומשיבים: הכא דחומשא רווחא [כאן שתוספת החומש רווח] של הקדש הוא — חישוב התוספת של חומש עדיף, התם דחומשא רווחא [שם שהחומש הוא רווח] של בעל הבית, כלומר, שאין להקדש רווח בדבר, שהרי מעשר שני (או פדיונו) של הבעלים הוא, אלא שצריך להעלותו לירושלים ולהשתמש בו שם — קרנא תיפרוק שפיר [הקרן תיפדה יפה, כראוי] על ידי מי שהציע יותר, וחומשא לא איכפת לן [והחומש לא אכפת לנו ממנו].

וְדִינָר מַאי עֲבִידְתֵיהּ? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: אִם רָצוּ בְּעָלִים מֵעִיקָּרָא לִיתֵּן חֶשְׁבּוֹן הַמַּגִּיעַ לְאֶחָד וּשְׁלֹשִׁים וְדִינָר;

שנינו במשנה שאם לאחר שאמרו הבעלים: הרי היא שלי בעשרים, אמר אחד: הרי הוא שלי בעשרים וחמש — הבעלים נותנין שלשים. ושואלים, ולימרו [ושיאמרו] הבעלים: הרי העשרים שהצענו בתוספת החומש עולים לעשרים וחמש, ואם כן אתא גברא בחריקין [בא אדם אחר במקומנו], שמציע סכום זהה, ומדוע לכפות אותנו לשלם יותר? ומשיבים: מדובר דאמור [שאמרו] הבעלים מתחילה שהם נותנים עשרים סלעים ודינר נוסף (רבע סלע), ונמצא שהחומש על הצעה זו יתר על עשרים וחמישה סלעים שהציע האחר.