לְךָ יִהְיֶה״. הֶחֱרִים שְׂדוֹתָיו – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״, וְגָמַר ״לַכֹּהֵן״ ״לַכֹּהֵן״ מִגֵּזֶל הַגֵּר.

לך יהיה״ (במדבר יח, יד), כלומר, יהיה לאהרן, והוא הדין לכל אחד מבניו הכהנים. אבל אם החרים אדם את שדותיו — נותנן לכהן שבאותו משמר כהונה העובד במקדש באותה שעה, שנאמר: ״כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו״ (ויקרא כז, כא), וגמר [ולמד] בגזירה שווה ״לכהן״ ״לכהן״ מגזל הגר, שהגוזל את הגר ונשבע שלא גזלו, ומת הגר ואין לו יורשים — נותן את הגזילה לכהני המשמר המשרת באותה שעה במקדש.

וְהָתָם מְנָלָן? דְּתַנְיָא: ״לַה׳ לַכֹּהֵן״ – קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר;

ושואלים: והתם מנלן [ושם מנין לנו], שניתן לכהן שבאותו משמר? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר: ״ואם אין לאיש גואל להשיב האשם (כלומר, הגזילה) אליו, האשם המושב לה׳ לכהן״ (במדבר ה, ח). וממה שנאמר ״לה׳ לכהן״ יש ללמוד כי קנאו השם את הגזל המושב, ונתנו לכהן שבאותו משמר.

אַתָּה אוֹמֵר: לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר? אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה! כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״מִלְּבַד אֵיל הַכִּיפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו״ – הֲרֵי בַּכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ויש לשאול: אתה אומר שניתן לכהן שבאותו משמר? או אינו אלא לכל כהן שירצה הגזלן לתת לו! כשהוא אומר בהמשך לכך: ״מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו״ — הרי בכהן שבאותו משמר המקריב את הקרבן הכתוב מדבר.

שָׂדֶה הַיּוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל – נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר שֶׁפָּגַע בּוֹ יוֹבֵל. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פָּגַע בּוֹ בְּשַׁבָּת, מַאי? אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּחוּלְפָנָא: נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.

ועוד אמר ר׳ חייא בר אבין בעניינים אלו: שדה היוצאה לכהנים ביובל, שהוקדשה על ידי בעליה ולא נגאלה — נותנה למשמר שפגע בו יובל בזמן שהיה משרת במקדש. איבעיא להו [נשאלה להם] השאלה: פגע בו היובל בשבת, שהוא זמן חילופי המשמרות, מאי [מה הדין], כלומר, לאיזה משמר יינתן? אמר רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של חולפנא: נותנה למשמר היוצא, שמסיים את משמרתו בשבת זו.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּנְיָא, נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: אֶחָד יוֹבֵל וְאֶחָד שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטִין כְּאֶחָד, אֶלָּא שֶׁיּוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ וְהַשְּׁמִטָּה בְּסוֹפָהּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: תניא [שנויה ברייתא] המסייעת לו, שכן שנינו: נמצאת אתה אומר, אחד יובל, שמשמט את השדות המכורות מיד הקונים, ואחד שביעית, שמשמטת את החובות — משמטין כאחד, באותה שעה, אלא שיובל משמט בתחילתו והשמטה משמטת בסופה. כלומר, בליל ראש השנה שבו מסתיימת השמיטה (השנה הארבעים ותשע) ונכנס היובל — נשמטים החובות, והשדות שנמכרו נשמטות מיד הקונים. והוא הדין לשדות שהוקדשו על ידי בעליהן, שיוצאות לכהנים. ונמצא שאם היתה זו שבת — זוכה בהן המשמר היוצא, מפני שהמשמרות מתחלפים למחרת, ביום השבת עצמו. ושואלים על לשון הברייתא: מדוע נאמר שם ״אלא״, שמשמעו שהם משמטים כאחד למרות שהיובל משמט בתחילתו?

אַדְּרַבָּה, מִשּׁוּם הָכִי הֲוַאי! אֵימָא: מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹבֵל כו׳.

אדרבה [גדולה מזו, להיפך], משום הכי הואי [משום כך הוא] כלומר, טעם הדבר שהם משמטים כאחד הוא מפני שהיובל משמט בתחילתו, והשמיטה משמטת בסופה! ומשיבים, אימא [אמור] בברייתא: מפני שהיובל משמט בתחילתו והשמיטה בסופה.

בִּשְׁלָמָא שְׁבִיעִית בְּסוֹפָהּ – דִּכְתִיב: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה״, אֶלָּא יוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ? בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא, דִּכְתִיב: ״בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם״! הָא מַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, דְּאָמַר: מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא דְּחָיֵיל יוֹבֵל.

ושואלים: בשלמא [נניח] שביעית משמטת חובות בסופה — דכתיב [שנאמר]: ״מקץ שבע שנים תעשה שמטה״ (דברים טו, א), ו״מקץ״ משמעו — בסוף, אלא יובל האם הוא משמט בתחילתו? הלוא ביום הכיפורים הוא משמט, דכתיב [שנאמר]: ״ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם... ושבתם איש אל אחוזתו״ (ויקרא כה, ט—י)! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה היא, שאמר: כבר מראש השנה הוא דחייל [שחל] היובל. ושבים לתחילת דבריו של ר׳ חייא בר אבין, שהמחרים מיטלטליו נותנם לכל כהן שירצה, בניגוד למחרים קרקע, שהוא ניתן לכהני המשמר שבאותה שעה.

שְׁמַעָהּ חִזְקִיָּה בַּר בִּילוּטוֹ וַאֲזַל אֲמַר קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: וְלֵיקִישׁ מִטַּלְטְלֵי לְקַרְקָעוֹת!

מסופר, שמעה חזקיה בר בילוטו, ואזל אמר קמיה [והלך ואמר לפני] ר׳ אבהו: וליקיש מטלטלי [ושיקיש מיטלטלים] לקרקעות, כפי שמשמע מן הכתוב ״אשר יחרים איש לה׳ מכל אשר לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו״ (שם כז, כח), ואף המיטלטלים ינתנו לכהן שבאותו המשמר!

לָאו תַּנָּאֵי הִיא? דְּאִיכָּא דְּמַקִּישׁ וְאִיכָּא דְּלָא מַקִּישׁ, כְּמַאן דְּאָמַר לָא מַקְּשִׁינַן.

אמר לו ר׳ אבהו: לאו תנאי [האם לא מחלוקת תנאים] היא? דאיכא דמקיש, ואיכא דלא מקיש [שיש שמקיש, ויש שלא מקיש], שכך הסברנו (בעמוד הקודם) את מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון האם לויים מחרימים מיטלטלים שלהם או לא, ור׳ חייא בר אבין סבור כמאן דאמר [כמי שאומר]: לא מקשינן [אין אנו מקישים].

מתני׳ חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״.

חרמי כהנים, שהחרים אדם מנכסיו לטובת הכהנים, אין להם פדיון, כפי שיש לכל דבר שהוקדש (הוחרם) לבדק הבית, אלא נותנים אותם לכהנים כתרומה, שהיא רכושם לכל דבר. ר׳ יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים, שהחרים איש מנכסיו ולא פירש למי החרימם, ניתנים לבדק הבית, שנאמר: ״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ "(ויקרא כז, כח).

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״; אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר ״כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״ – שֶׁחָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים.

וחכמים אומרים: סתם חרמים ניתנים לכהנים, שנאמר לגבי המקדיש שדה ולא גאלה: ״כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו״ (שם כז, כא), הרי שסתם שדה חרם — של הכהן היא. אם כן, למה נאמר ״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ "? ללמד ש חרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שאם הקדיש אדם בהמה לקרבן, ולאחר מכן החרימה — החרם חל, ואולם לא על גופה, אלא על השייכות הכספית שיש לו בה.

מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים; אִם נֵדֶר – נוֹתֵן דְּמֵיהֶן,

וכך אמרו חכמים: מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, כיצד? אם היה הקרבן שהחרים נדר, וכגון שאמר ״הרי עלי עולה״, והפריש קרבן, הואיל והוא חייב באחריותו אם מת או אבד — נחשב הקרבן כשלו, ולכן נותן דמיהן (שוויים) לכהנים.

וְאִם נְדָבָה – נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָן. ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״ – אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי.

ואם היה הקרבן שהחרים נדבה, שהוא פטור מאחריותה אם אבדה, וכגון שאמר על בהמה ״הרי זו לעולה״ — נותן את טובתן, את הזכות הכספית שיש לו בהם, וכגון אם אמר: ״שור זה עולה״ — אומדין כמה כסף אדם רוצה ליתן בשור זה כדי להעלותו עולה, אף על פי שאינו רשאי (חייב) להקריבה.

הַבְּכוֹר, בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם – מַחֲרִימִין אוֹתוֹ; וְכֵיצַד פּוֹדִים אוֹתוֹ? אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בִּבְכוֹר זֶה לִיתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.

הבכור, בין שהיה תם בין שהיה בעל מום — מחרימין אותו בעליו. וכיצד פודים אותו כלומר, כמה צריך ליתן לכהן בשביל החרם? אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן ב עבור בכור זה כדי ליתנו ל כהן שהוא בן בתו או ל כהן שהוא בן אחותו.