מתני׳ הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל – אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ״.

המוכר את שדהו בשעת היובל כלומר, כשהיובל נוהג, אינו מותר לגאול את השדה מן הקונה בתוך פחות משתי שנים מזמן שמכרה, שנאמר: ״במספר שני תבואת ימכר לך״ (ויקרא כה, טו), ומיעוט שנים הוא שתים.

הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אוֹ שְׁנַת שְׁבִיעִית – אֵינוֹ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן; נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ – עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִיא מְלֵיאָה פֵּירוֹת – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים.

היתה אחת מהשנים האלו שנת שדפון או ירקון, ולקתה התבואה, או שנת שביעית, שאין הקונה נהנה מתבואת השדה — אינו עולה מן המנין, וצריך להמתין שנה אחרת כנגדה, שהרי נאמר ״שני תבואות״. ואולם אם נרה (חרש את השדה בלי לזרוע) או הובירה (עשאה שדה בור, שלא עבד בה כלל) — שנה כזו עולה לו מן המנין, משום שהיתה ראויה לתבואה. ר׳ אליעזר אומר: אם מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות, ובא המוכר לגואלה לאחר שנתיים — הרי קונה זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים, ואינו צריך להחזירה מלאה פירות.

גמ׳ ״הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל״ וכו׳. ״אֵינוֹ גּוֹאֵל״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא: ״אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל״, אַלְמָא קָסָבַר: אִיסּוּרָא נַמִי אִיכָּא, דַּאֲפִילּוּ קַרְקוּשֵׁי זוּזֵי נַמִי אָסוּר;

שנינו במשנה: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. ומדייקים: ״אינו גואל״ לא קתני [אינו שונה], אלא: ״אינו מותר לגאול״, אלמא קסבר [מכאן שסבור] התנא של משנתנו כי איסורא נמי איכא [איסור גם כן יש] בדבר, דאפילו קרקושי זוזי [שאפילו לקשקש במטבעות] כדי לגרום לקונה שימכור לו את השדה, נמי [גם כן] אסור.

וְלָא מִיבַּעְיָא מוֹכֵר דְּקָאֵי בַּעֲשֵׂה, דִּכְתִיב: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ״, אֶלָּא אֲפִילּוּ לוֹקֵחַ נַמִי קָאֵי בַּעֲשֵׂה, דְּבָעֵינַן ״שָׁנִים תִּקְנֶה״ וְלֵיכָּא.

ולא מיבעיא [ולא נצרכה] הלכה זו להיאמר רק ביחס למוכר דקאי [שהוא עומד] ומצווה על כך ב מצות עשה, דכתיב [שנאמר]: ״במספר שני תבואת ימכר לך״ (ויקרא כה, טו), ולא פחות, אלא אפילו לוקח נמי [גם כן] קאי [עומד] ב מצות עשה, דבעינן [שצריכים אנו] לקיים ״במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך״ (שם), ומיעוט ״שנים״ הוא שתי שנים, וליכא [ואין כאן], אם מחזירה לפני כן.

אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ – רַב אָמַר: מְכוּרָה וְיוֹצְאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵינָהּ מְכוּרָה כָּל עִיקָּר. מַאי טַעְמָא דִּשְׁמוּאֵל? קַל וָחוֹמֶר: וּמַה מְּכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה, שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר?

איתמר [נאמר]: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: מכורה ויוצאה למוכר בחינם, ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של שמואל? קל וחומר הוא, ומה שדה שהיתה מכורה כבר, יוצאה מיד הקונה בשנת היובל, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר?

וּלְרַב לָא אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר כִּי הַאי גַּוְונָא? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל יִמְכּוֹר אָדָם אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה? אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר: וּמַה מְּכוּרָה כְּבָר יוֹצְאָה עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָהּ מְכוּרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּימָּכֵר?

ושואלים: ו כי ל שיטת רב לא אמרינן [אין אנו אומרים] קל וחומר כי האי גוונא [כמו זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול ימכור אדם את בתו לאמה כשהיא כבר נערה? אמרת (אומר אתה) קל וחומר שאין לומר כך: ומה בתו שהיתה מכורה כבר, שרשאי למוכרה בקטנותה — יוצאה עכשיו בהגיעה לימי נערותה, נערה שאינה מכורה עדיין, אינו דין שלא תימכר?

הָתָם לָא הָדְרָא מִיזְדַּבְּנָא, הָכָא הָדְרָא מִיזְדַּבְּנָא.

ומשיבים: אין להשוות, שכן התם לא הדרא מיזדבנא [שם, בהגיעה לימי נערות, אינה חוזרת ונמכרת עוד לעולם], ואילו הכא הדרא מיזדבנא [כאן, שדה אחוזה, חוזרת ונמכרת] לאחר היובל כרגיל, ולכן אין ללמוד מקל וחומר זה.

מֵיתִיבֵי: ״אַחַר הַיּוֹבֵל שָׁנִים תִּקְנֶה״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרִין סָמוּךְ לַיּוֹבֵל; מוּפְלָג מִן הַיּוֹבֵל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְפִי רֹב הַשָּׁנִים…וּלְפִי מְעוֹט הַשָּׁנִים״.

ועוד מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה ״במספר שנים אחר היובל תקנה״ (ויקרא כה, טו), ויש לדורשו כך: ״אחר היובל שנים תקנה״ — מלמד שמוכרין בסמוך ל אחר היובל, מופלג (בריחוק זמן) מן היובל מנין שמוכרים? תלמוד לומר: ״לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו״ (שם טז), ומכאן שיש אפשרות מכירה גם מופלג מן היובל.

וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לֹא יִמְכּוֹר, וְאִם מָכַר – אֵינָהּ מְכוּרָה! אָמַר לָךְ רַב: אֵינָהּ מְכוּרָה לְמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאוֹת, אֲבָל מְכוּרָה הִיא וְיוֹצְאָה.

ועוד מוסיפה הברייתא: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר — אינה מכורה. שלא כדברי רב! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: כוונת הברייתא לומר שכשמוכרה ביובל אינה מכורה למספר שני תבואות, לעמוד שנתיים לפחות ביד הקונה, אבל על כל פנים, מכורה היא ויוצאה.

וְאִי אִיזְדַּבּוּנֵי מִיזַּבְּנָה, תֵּיקוּם בִּרְשׁוּתֵיהּ עַד בָּתַר יוֹבֵל, וּבָתַר יוֹבֵל נֵיכְלֵיהּ שְׁנֵי תְבוּאוֹת וְנִיהַדְרָהּ! מִי לָא תַּנְיָא: אֲכָלָהּ שָׁנָה אַחַת לִפְנֵי הַיּוֹבֵל – מַשְׁלִימִין לוֹ שָׁנָה אַחֶרֶת אַחַר הַיּוֹבֵל? הָתָם נָחֵית לַאֲכִילָה, הָכָא לָא נָחֵית לַאֲכִילָה.

ושואלים: ואי איזדבוני מיזבנה [ואם היא נמכרת], תיקום ברשותיה [שתעמוד ברשותו] של הקונה עד בתר [אחר] היובל, ובתר [ואחר] היובל ניכליה [יאכל אותה] שני תבואות וניהדרה [ויחזיר אותה] אחר כך לבעליה! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] במקרה דומה: אם אכלה הקונה שנה אחת לפני היובל — משלימין לו שנה אחרת אחר היובל? ומשיבים: אינו דומה, התם נחית [שם ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, ולכך מקיימים בו את הכתוב ״שני תבואות״, ואילו הכא [כאן] שקנה בשנת היובל עצמה, לא נחית [ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, שהרי היא יוצאה מיד לבעליה.

אָמַר רַב עָנָן: שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי, חֲדָא – הָךְ, וְאִידָךְ: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹיִם אוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת,

בענין מחלוקת רב ושמואל אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי [שמעתי ממנו מן החכם שמואל שתיים, שתי הלכות], חדא הך [אחת זו], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה כל עיקר, ואידך [ואחרת], שהמוכר עבדו הכנעני לגוים, וגורם לכך שהעבד מופקע מקיום מצוות, או שמכרו לישראל הדר בחוצה לארץ, ובכך גורם להפקיע את העבד ממצות ישיבת ארץ ישראל — יצא העבד לחירות.

חֲדָא הָדְרִי זְבִינֵי וַחֲדָא לָא הָדְרִי זְבִינֵי, וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינֵּיהּ.

ושמעתי ממנו כי בחדא [במקרה אחד] הדרי זביני [חוזרים דמי המיקח], וחדא לא הדרי זביני [ובמקרה אחד לא חוזרים דמי המיקח], ולא ידענא הי מיניה [ואין אני יודע באיזה מהם].

אֲמַר רַב יוֹסֵף: נֶיחֱזֵי אֲנַן, מִדְּתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר מֵרַבּוֹ שֵׁנִי, שְׁמַע מִינָּהּ: מִדְּקָרֵי לֵיהּ לַשֵּׁנִי ״רַבּוֹ״ – אַלְמָא לָא הָדְרִי זְבִינֵי. וְכִי קָאָמַר שְׁמוּאֵל הָכָא אֵינָהּ מְכוּרָה – וּמָעוֹת חוֹזְרִין.

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנחנו], מדתניא [ממה ששנויה] בברייתא: המוכר עבדו למי שדר בחוצה לארץ — יצא העבד לחירות, ו אולם צריך העבד לקבל גט (שטר) שיחרור מרבו שני, זה שקנה אותו, שמע מינה [למד מכאן], כי מדקרי ליה [ממה שקורא לו] לשני ״רבו״. והוא צריך לכתוב את גט השחרור — אלמא [מכאן] שהמכר חל, ולפיכך לא הדרי זביני [לא חוזרים דמי המיקח], ו ממילא כי קאמר [כאשר אומר] שמואל הכא [כאן], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה, כוונתו — ומעות חוזרין.