Arachin 3.a

חזור

ערכין

דף ג.

לְאָתוּיֵי עֲבָדִים. וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא, לְאָתוּיֵי מַאי? לְאָתוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה.

ומשיבים: לאתויי [להביא] עבדים, שעבד שרוצה לעלות — יכול לכפות את אדונו לעלות עמו, או למוכרו למי שעולה לשם, או לשחררו. ושואלים: ולמאן דתני [ולמי ששונה] דין זה של עבדים בהדיא [במפורש], לאתויי מאי [להביא את מה] בא ״הכל מעלין לארץ ישראל״? ומשיבים: לאתויי [להביא] שכופה אדם את בני ביתו לעלות אפילו מנוה היפה (ממקום טוב) בחוצה לארץ לנוה הרעה בארץ ישראל.

רש"י

לאתויי עבדים שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בא״י כופין את רבו להעלותו:

מנוה היפה דח״ל:

לנוה הרעה דא״י ואין אשתו יכולה לעכב עליו וכן מא״י לירושלים:

תוספות

לאתויי עבדים שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בא״י ובכתובות (דף קי:) פרש״י שיכול להעלותו [להעבד עברי בע״כ של עבד] ור״י פירש שהעבד יכול לכוף להעלותו או יפטרוהו:

״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ – לְאָתוּיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ.

ומוסיפים: ומה ששנינו באותה משנה ״ואין הכל מוציאין מן הארץ לחוצה לארץ״, הרי זה לאתויי [להביא] עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, שאין אדונו יכול להחזיר אותו לחוצה לארץ.

תוספות

לאתויי עבד שברח מח״ל לארץ ומרישא לא שמעי׳ לי׳ למאן דתני עבדים ואפילו לפי׳ רש״י דבעבדים כנענים מיירי דרוצה למוכרו שאינו מוציאו מרשותו א״נ דהואיל וברח ניקנסיה לעבד ולא נפטר א״נ ס״ד דרישא כגון שהרב הולך תדיר בארץ ישראל בלאו הכי:

״הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם״ – לְאָתוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה. ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ לְאָתוּיֵי מַאי? לְאָתוּיֵי מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה.

ומה ששנינו שם: הכל מעלין לירושלים, הרי זה בא לאתויי [להביא] מנוה היפה לנוה הרעה כלומר, למרות שהמקום האחר טוב יותר למגורים מירושלים. ושואלים, ומה ששנינו שם: ״ואין הכל מוציאין״, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא], שאינו יכול לכפות לצאת מירושלים, אפילו מנוה הרעה לנוה היפה בארץ ישראל.

תוספות

מנוה היפה דח״ל לנוה הרעה דא״י ואין אשתו יכולה לעכב עליו וכן מא״י לירושלים. ל״ה. דאע״ג דתנא רישא הכל מעלין תנא סיפא אין הכל מוציאין הכי מפרש התם בכתובות (גם זה שם) וליכא למימר לאתויי עבדים דליכא חילוק בין שאר ארץ ישראל לירושלים גבי עבדים:

״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּסוּכָּה, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים״. פְּשִׁיטָא! אִי הָנֵי לָא מִחַיְּיבִי, מַאן מִיחַיְּיבִי?

ומעתה דנים במשניות ובברייתות, שנאמרה בהן לשון ״הכל חייבים״, ונוסף להן: ״כהנים לויים וישראלים״. שנינו בברייתא: הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר], אי הני לא מחייבי, מאן מיחייבי [והלא אם אלו לא חייבים, מי חייבים]?

רש"י

[פשיטא] עד השתא דריש הכל לאתויי מאי ומהשתא דריש הנך דתני כהנים לוים וישראלים וקא בעי פשיטא אי הנך לא ליחייבו מאן ליחייב:

תוספות

הכל חייבין בסוכה עד השתא דריש הכל לאתויי מאי מהשתא דריש הנך דתנא כהנים לוים וישראלים וקבעי פשיטא ואי הנך לא מיחייבי מאן ליחייב:

כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ״, וְאָמַר מָר: ״תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״ – כְּעֵין תָּדוּרוּ, מַה דִּירָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ – אַף סוּכָּה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וּבְנֵי עֲבוֹדָה נִינְהוּ – לָא לִיחַיְּיבוּ,

ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ״בסכות תשבו שבעת ימים״ (ויקרא כג, מב), ואמר מר [החכם]: ״תשבו שבעת ימים״ — כעין תדורו, כלומר, כדרך שאדם דר בביתו כל השנה, מה דירה — דרים יחד איש ואשתו, אף סוכה מצותה דווקא באותו אופן — איש ואשתו, והני [ואותם] כהנים, הואיל ו ברגל בני עבודה במקדש נינהו [הם], ואינם פנויים לדור עם נשיהם — יש לומר שלא ליחייבו [יתחייבו] בסוכה, על כן

רש"י

ובני עבודה נינהו ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא ניחייבו:

תוספות

ובני עבודה נינהו ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא מחייבו ל״ה. דמטעם הולכי דרכים ליכא למיפטרינהו אלא בשדות אבל לא בלשכת בית המקדש ושאר מקומות בהמ״ק וה״ה דמצי למינקט נמי לוים השומרים בכ״א מקומות במקדש כדאיתא פ״ק דתמיד (דף כו.) הכי אשכחנא לקמן גבי הכל חייבין בתקיעת שופר דמצי למימר כהנים ולוים איצטריכא ליה דהא מייתי ליה נמי דלוים גואלין לעולם ומוכרין לעולם ולא נקט אלא כהנים:

קָא מַשְׁמַע לָן: נְהִי דִּפְטִירִי בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, בְּלָא שְׁעַת עֲבוֹדָה חַיּוּבֵי מִיחַיְּיבִי; מִידֵי דַּהֲוָה אַהוֹלְכֵי דְרָכִים, דְּאָמַר מָר: הוֹלְכֵי דְרָכִים בַּיּוֹם – פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה בַּיּוֹם וְחַיָּיבִים בַּלַּיְלָה.

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דפטירי [גם אם אמנם פטורים הם] בשעת עבודה עצמה, בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי [חייבים הם], מידי דהוה [כשם שהוא הדין] בהולכי דרכים, דאמר מר [שאמר החכם] בברייתא: הולכי דרכים, שעושים את דרכם ב שעות היום — פטורין מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה, מפני שאז אינם הולכים.

תוספות

קמשמע לן [אע״ג] דלא אפשר להו כעין דירה כי היכי דאפשר להו מיחייבי ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי:

״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים״. פְּשִׁיטָא!

שנינו בברייתא: הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים. וגם על כך שואלים: פשיטא [פשוט] הדבר שגם אלו בכלל!

כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז…גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״, מַאן דְּלָא אִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה – הוּא דְּמִחַיַּיב בְּמִצְוַת צִיצִית, וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ – לָא לִחַיְּיבוּ,

ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו״, ובסמוך לכך נאמר: ״גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך״ (דברים כב, יא—יב), יש לומר מכאן כי דווקא מאן דלא אישתרי כלאים לגביה [מי שלא הותרו כלאים אצלו] בלבישה — הוא דמחייב [שמחוייב] במצות ציצית, והני [ואותם] כהנים, הואיל ואישתרי [והותרו] כלאים לגבייהו [לגביהם], שהרי האבנט של בגדי הכהונה היה שעטנז, לא לחייבו [לא יתחייבו] בציצית, על כן

רש"י

כיון דאישתרי להו כלאים בעידן עבודה דאבנט של כלאים היה דכתיב (שמות ל״ט:כ״ט) ואת האבנט שש משזר ומדשש כיתנא תכלת עמרא במסכת יומא (דף עב):

תוספות

הני כהנים הואיל (ובני עבודה כו׳ מאן דלא) אישתרו כלאים כו׳ הקשה הרב ר״י מאורליינ״ש נשים לא לחייבו בכלאים הואיל וליתנהו בגדילים תעשה לך ויש לומר השוה הכתוב אשה לאיש והא דאמר פרק אלו עוברין (פסחים מג:) הואיל ואינה בקום אכול מצה אינה בבל תאכל חמץ סמיך עלה אהא דילפי׳ ט״ו ט״ו מחג הסוכות דכתיב האזרח להוציא הנשים וא״ת ונימא כיון דאיתנהו בלבישת שעטנז איתנהו בגדילים וי״ל דאדרבה הוקשה כל התורה לתפילין וא״ת דהכי נמי לשם מצה הוקשה ותירץ דאיכא למימר הואיל ואיתרבו לאכילת חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה:

קָא מַשְׁמַע לָן: נְהִי דְּאִישְׁתְּרִי בְּעִידַּן עֲבוֹדָה, בְּלָא עִידַּן עֲבוֹדָה לָא אִישְׁתְּרִי.

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דאישתרי בעידן [אם אמנם הותר להם השעטנז בזמן] עבודה, בלא עידן [שלא בזמן] עבודה לא אישתרי [לא הותר] להם, ולכן חייבים בציצית כשאר ישראל.

רש"י

קמ״ל דאע״ג דלא אפשר להו כעין תדורו כי היכי דאפשר להו מיחייבי ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי:

תוספות

כהנים אישתרי להו כלאים בעידן עבודה דאבנט של כלאים היה דכתיב ואת האבנט שש ומדשש כתנא תכלת כו׳:

״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְפִילִּין, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים״. פְּשִׁיטָא! כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶךָ״, כָּל דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְּיָד – אִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ;

ועוד שנינו בברייתא: הכל חייבין בתפילין, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], שגם אלו בכלל! ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר]: ״וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך״ (דברים ו, ח), והוקשו תפילין של יד לשל ראש, יש לומר כי כל דאיתיה [שישנו] ב חיוב מצוה של יד, איתיה [ישנו] ב חיוב מצוה של

וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְלֵיתְנְהוּ בְּמִצְוָה דְיָד, דִּכְתִיב: ״יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין בְּשָׂרוֹ – אֵימָא בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ נַמִי לָא לִיחַיְּיבוּ,

ראש, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] ב חיוב מצוה של יד, דכתיב [שנאמר] לגבי בגדי הכהונה: ״ילבש על בשרו״ (ויקרא ו, ג) — שלא יהא דבר חוצץ בינו (בין בגד הכהונה) ובין בשרו, והתפילין מהוים חציצה, אימא [אמור] כי במצוה של ראש נמי לא ליחייבו [גם כן לא יתחייבו], על כן

רש"י

שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו ותפילין על בשרו בעינן תחת בגדיו בקיבורת אצל הכתף כדאמר במנחות בהקומץ רבה (מנחות דף לז:) דתחת בגדיו בעינן דכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות: ציץ מונח על המצח ומצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח אלא מקום התפילין נראה בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס:

תוספות

שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו ותפלין על בשרו בעינן דכתיב (שמות יג) והיה לך לאות ולא לאחרים לאות:

ציץ מונח על המצח ומצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח אלא מקום התפלין נראין בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס ל״ה וליכא למימר אמאי לא קאמר כדלעיל קמ״ל ונהי דפטירי בעידן עבודה דפשיטא ליה דחייבין לעולם בתפלין של ראש ולא בעי ליה למימר דס״ד דליפטרו מתפילין של יד שלא בעידן עבודה דפשיטא ליה דחייבין:

קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא מְעַכְּבִי אַהֲדָדֵי, כְּדִתְנַן: תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד.

קא משמע לן [משמיע לנו] דלא מעכבי אהדדי [שאינן מעכבות זו את זו], כדתנן [כפי ששנינו]: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, והכהנים חייבים במצוות תפילין של ראש בשעת עבודתם.

תוספות

של יד אינה מעכבת של ראש ואע״ג דאמר בעלמא מנחות (דף לו.) ולטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שנים היינו בשעה שמניח שניהם צריך להקדים של יד:

וּמַאי שְׁנָא דְּיָד, דִּכְתִיב: ״יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ״? רֹאשׁ נַמִי כְּתִיב: ״וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ״!

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דין תפילין של יד, שהם פטורים — מפני דכתיב [שנאמר] בבגד הכהונה: ״ילבש על בשרו״ (שם), שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגד? לגבי תפילין של ראש נמי [גם כן] הרי כתיב [נאמר] לגבי הכהן הגדול: ״ושמת המצנפת על ראשו״ (שמות כט, ו), ותפילין של ראש חוצצים בין ראשו לבין המצנפת!

תָּנָא: שְׂעָרוֹ הָיָה נִרְאֶה בֵּין צִיץ לְמִצְנֶפֶת, שֶׁשָּׁם מַנִּיחַ תְּפִילִּין.

ומשיבים, תנא [שנה החכם]: שערו של כהן גדול היה נראה בין ציץ, שהיה מונח על מצחו, למצנפת, ששם היה מניח תפילין, ולא היתה איפוא חציצה.

״הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים״. פְּשִׁיטָא! כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״, מַאן דְּלֵיתֵיהּ אֶלָּא בִּתְקִיעָה דְּחַד יוֹמָא – חַיָּיב,

שנינו בברייתא: הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], גם הם חייבים! ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ״ובחדש השביעי באחד לחדש... יום תרועה יהיה לכם״ (במדבר כט, א), יש לומר כי מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא [מי שאינו חייב אלא בתקיעה של יום אחד בשנה] חייב במצוה זו,

רש"י

יום תרועה משמע יום אחד בלבד:

תוספות

יום תרועה יהיה לכם משמע יום אחד בלבד:

וְהָנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְאִיתְנְהוּ בִּתְקִיעָה כּוּלֵּיהּ שַׁתָּא, דִּכְתִיב: ״וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם״ – אֵימָא לָא לִיחַיְּיבוּ. מִי דָּמֵי? הָתָם חֲצוֹצְרוֹת, הָכָא שׁוֹפָר!

והני [ואותם] כהנים, הואיל ואיתנהו [וישנם] ב חיוב תקיעה במקדש כוליה שתא [כל השנה], גם במועדים אחרים, דכתיב [שנאמר]: ״ותקעתם בחצצרת על עלתיכם״ (במדבר י, י) — אימא לא ליחייבו [אמור שלא יתחייבו] במצוה המיוחדת של תקיעת שופר בראש השנה, ולכן הוצרך להשמיענו שאף הכהנים חייבים. ותמהים על השוואה זו: מי דמי [האם דומה] הדבר, שהוצרך להשמיענו דין זה? התם [שם], התקיעות שתוקעים הכהנים במשך השנה היו בחצוצרות, ואילו הכא [כאן], בראש השנה — בשופר!

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא, הוֹאִיל וּתְנַן: שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת; דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוַת יוֹבֵל – אִיתֵיהּ בְּמִצְוַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּלֵיתֵיהּ בְּמִצְוַת יוֹבֵל – לֵיתֵיהּ בְּמִצְוַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה; וְהָנֵי כָּהֲנֵי, הוֹאִיל וְלֵיתְנְהוּ בְּמִצְוַת דְּיוֹבֵל, דִּתְנַן: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם,

ומשיבים: על כל פנים איצטריך [הוצרך להשמיענו דין זה] מטעם אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ותנן [ושנינו במשנה]: שוה היובל לראש השנה ל מצות התקיעה ולברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, שמוסיפים בתפילה, נאמר כי מי דאיתיה [שישנו] כ כל דיני מצות יובל — איתיה [ישנו] ב כל דיני מצות ראש השנה, ומי דליתיה [שאינו] ב כל דיני מצות יובל — ליתיה [אינו] ב כל דיני מצות ראש השנה, והני כהני [ואותם כהנים], הואיל וליתנהו [ואינם] ב כל דיני מצות יובל, דתנן [שהרי שנינו]: כהנים ולוים מוכרין לעולם את שדותיהם, אפילו בשנת היובל עצמה,

רש"י

ולברכות שהיו נמי אומרים ביום הכפורים של שנת היובל מלכיות זכרונות שופרות:

מוכרין לעולם אפי׳ בשנת היובל עצמה אם מכרו קרקע שלהם מכורה היא ואילו גבי ישראל תניא בגמ׳ בפ׳ בתרא (לקמן ערכין כט:) ובשנת היובל לא ימכור ואם מכר אינה מכורה והמעות חוזרין וגבי כהנים תנן מוכרין לעולם דמכורה ויוצאה והמעות שלהן דהא ליכא למימר דלא הדרא ארעייהו ביובל דודאי הדרא דכתיב ואשר יגאל מן הלוים ואמרינן בפ׳ בתרא (שם דף כט:) ממכרו יוצא בחנם:

תוספות

ולברכות שהיו אומרים נמי ביום הכפורים של שנת היובל מלכיות זכרונות ושופרות:

מוכרין לעולם ואפי׳ בשנת היובל עצמה אם מכרו קרקע שלהם מכורה היא ויוצאה והמעות שלהן דהא ליכא למימר דלא הדרא ארעייהו ביובל דכתיב (ויקרא כ״ה:ל״ג) ואשר יגאל מן הלוים ואמר בפ׳ בתרא (לקמן ערכין דף כט:) דממכרו יוצא חנם ל״ה. ולא נראה דהא מפרש שמואל טעמא לקמן בפרק בתרא (גם זה שם) משום דמכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תמכר וההוא טעמא שייך גבי כהן כמו גבי ישראל ועוד יש להקשות אליבא דרב נמי דאמר מכרה יוצאת מאי איכא בין ישראל לכהנים [לענין יובל] וכן (המקדיש) גואלה לעולם ויש קצת לישב הגירסא דבבתי ערי חומה דישראל אינו גואלה אלא בתוך שנה תמימה ולוים וכהנים גואלים לעולם וס״ד שבתי ערי חומה שלהם נוהגין כבתי החצרים וליפקו ביובל ומוכרין דנקט אגב גואלין ורש״י פי׳ הכא וזה לשונו וגואלין לעולם אם מכרו שדה גואלין אותו מיד וישראל אינו גואל בפחות משתי שנים דכתיב במספר שני תבואות ובראש השנה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כט.) וזהו לשונו בשם (רבי יהודה בר יצחק) [רבינו יצחק] הלוי מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהם משניות הן במסכת ערכין ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משניות יתירות נינהו אלא איידי דתנא התם גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה תנא נמי גבי כהנים מקדישין וגואלין לעולם והכי מוקי לה במסכת ערכין ומהו גואלין לעולם לפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (ויקרא כ״ה:ט״ו-ט״ז) במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול בפחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד לפי שנאמר [בישראל המוכר בית בבתי ערי חומה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה נחלט אבל בלוים נגאל לעולם שנאמר] גאולת עולם תהיה ללוים לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה ואם לא יגאל את השדה [בעלים] ומכר [גזבר] את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד אלא מתחלקת לכהנים ביובל והלוים גואלין לעולם והא דאמר הכא ליתנהו במצות יובל קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין היובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא כדרך שמפקיע מיד ישראל. עכ״ל רש״י: