הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טִבֶּרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְאַבַּיֵי: אִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְקוּלָּא וְאִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא, מִמַּאי דִּלְקוּלָּא? אֵימָא לְחוּמְרָא!

הריני מוכן לענות על כל שאלה שישאלוני, כ פי שהיה בן עזאי בשוקי טבריא, שהיה חריף ובקי. אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מהחכמים] לאביי: המקראות של גאולת עבד, הרי איכא למידרשינהו לקולא, ואיכא למידרשינהו לחומרא [יש, ניתן לדורשם להקל עליו בגאולתו, ויש לדורשם להחמיר], ממאי דלקולא? אימא לחומרא [מנין שלהקל? אמור שלהחמיר]!

לָא סָלְקָא דַּעְתֵּיךְ, מִדַּאֲקֵיל רַחֲמָנָא גַּבֵּיהּ; דְּתַנְיָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בְּמַאֲכָל, עִמְּךָ בְּמִשְׁתֶּה; שֶׁלֹּא תְּהֵא אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מִיכָּן אָמְרוּ: הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי, כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ.

השיב אביי לשואל: לא סלקא דעתיך [לא יעלה על דעתך] להחמיר, ויש ללמוד זאת מדאקיל רחמנא גביה [ממה שהקלה התורה לגביו], דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בתורה בענין עבד עברי: ״והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך... כי טוב לו עמך״ (דברים טו, טז), ומן המלה ״עמך״ מדייקים: עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר (מקמח גס, מעורב בסובין), אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין (מצע רך) והוא ישן על גבי קרקע; מיכן אמרו חכמים: הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

אַדְּרַבָּה, נַחְמִיר עֲלֵיהּ מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא! דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית;

ענה לו אותו חכם לאביי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] נחמיר עליה [עליו] מ דבריו של ר׳ יוסי בר׳ חנינא! שאמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא כאשר בא להסביר את רצף הפרשיות שבפרשת בהר: בא וראה כמה קשה אבקה, האיסור הפחות חמור של שביעית,

אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לַסּוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ״, וּכְתִיב: ״וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד;

אדם נושא ונותן בפירות שביעית ויובל, שאסור לסחור בהם — לסוף מוכר את מטלטליו מחמת שיורד מנכסיו, שנאמר בסוף פרשת השמיטה והיובל: ״בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו״ (ויקרא כה, יג), וכתיב [ונאמר] מיד לאחר מכן: ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך״ (שם יד), ו״מיד עמיתך״ הם מיטלטלים, דבר הנקנה מיד ליד, ללמד שעבירה על איסורי השביעית והיובל מביאה לכך.

לֹא הִרְגִּישׁ – לַסּוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״;

לא הרגיש (הזדעזע) מכך ולא תיקן את דרכיו — לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר לאחר מכן: ״וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו״ (שם כה);

לֹא בָּאת לְיָדוֹ – לַסּוֹף מוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָאָמַר: ״לֹא הִרְגִּישׁ״, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָאָמַר: ״לֹא בָּאת לְיָדוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ;

לא באת לידו, כלומר, אינו שם לב לכך, עד שלסוף מוכר את ביתו, שנאמר שם: ״ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה״ (שם כט). לפני שממשיכים בציטוט דברי ר׳ יוסי בר׳ חנינא שואלים: מאי שנא התם [מה שונה שם] במכירת מיטלטליו, דקאמר [שהוא אומר] ״לא הרגיש״, ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] במכירת שדה ובית, דקאמר [שהוא אומר] ״לא באת לידו״? ומשיבים: טעם הדבר הוא כ פי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו.

הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.

ויש לתמוה: הותרה לו סלקא דעתך [יעלה על דעתך]? וכי יש היתר לעבור עבירה? אלא אימא [אמור]: נעשית לו כהיתר, שאינו חש שהוא עובר עבירה. והוא מה שנאמר כאן, שבתחילה מזדעזע סוחר השביעית מהחטא ועונשו, ואחר כך כבר ״לא באת לידו״, שאינו שם לב שהוא חוטא.

לֹא בָּאת לְיָדוֹ – לַסּוֹף שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ״ וגו׳, וּכְתִיב: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית״;

וממשיכים בעיקר הדברים: לא באת לידו — לסוף שלוה ברבית מתוך דוחקו, שנאמר שם: ״וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך״ (שם לה), וכתיב [ונאמר] בכתוב הסמוך: ״אל תקח מאתו נשך ותרבית״ (שם לו).

לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ [אֶת] בִּתּוֹ לְאָמָה״. וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ בְּהַאי עִנְיָנָא לֵיתָא, נִיחָא לְאִינִישׁ דְּלִיזַבֵּין בְּרַתֵּיהּ וְלָא לֵיזִיף בְּרִיבִּיתָא, דְּאִילּוּ הָתָם מִיגָרְעָא וְאָזְלָא, וְאִילּוּ הָכָא קָא מוֹסְפָא וְאָזְלָא.

לא באת לידו דבר זה עד שמוכר את בתו תחילה, שנאמר: ״וכי ימכר איש את בתו לאמה (שמות כא, ז). ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שמכירת בתו בהאי ענינא ליתא [באותו ענין, פרשה, איננה מוזכרת], הוזכר דבר זה כאן, מפני שמן הסתם אדם מוכר את בתו קודם שלווה בריבית, שכן ניחא לאיניש דליזבין ברתיה ולא ליזיף בריביתא [נוח לאדם שימכור בתו ולא ילווה בריבית], שאילו התם [שם] במכירת בתו, מחיר פדייתה מיגרעא ואזלא [פוחת והולך] במשך הזמן, ואילו הכא [כאן] הריבית קא מוספא ואזלא [מתווספת והולכת] במשך הזמן.

לֹא בָּאת לְיָדוֹ – לַסּוֹף שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ״; לֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״; וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר תּוֹשָׁב״;

וממשיך ר׳ יוסי בר׳ חנינא: לא באת לידו — לסוף שמוכר את עצמו, שנאמר בהמשך הפרשה: ״כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך״ (ויקרא כה, לט); ולא רק לך, לישראל הוא נמכר, אלא לגר, שנאמר בהמשך: ״ונמכר לגר״ (שם מז), ולא רק לגר צדק הוא נמכר, אלא לגר תושב (גוי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, והותר לו לשבת עמנו), שנאמר במקרא זה: ״ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר״.

״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ – זֶה הַגּוֹי; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר״ – זֶה הַנִּמְכָּר וְנַעֲשֶׂה מְשָׁרֵת לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ!

ומה שנאמר ״משפחת גר״ — זה הגוי, בן משפחתו של גר תושב. כשהוא אומר שם: ״או לעקר משפחת גר״ — זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה. הרי שאין אדם נמכר לעבד אלא כתוצאה מחטאיו, ואם כן מדוע לא נדרוש את הכתובים להחמיר עליו בפדיונו?

אֲמַר לֵיהּ: הָא אַהַדְּרֵיהּ קְרָא, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְהָלַךְ וּמָכַר עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה אֶידְחֶה אֶבֶן אַחַר הַנּוֹפֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיּוֹבֵל יֵצֵא״. אֵימָא: גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לוֹ דְּלָא לִיטַּמַּע בַּגּוֹיִם, וּלְעוֹלָם לְעִנְיַן פִּדְיוֹנוֹ נַחְמִיר!

אמר ליה [לו] אביי לאותו חכם ששאלו: הא אהדריה קרא [הרי החזירו הכתוב], כלומר, ציווה לפדותו, ו כפי שתנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: הואיל והלך ומכר עצמו לעבודה זרה, שמא תאמר אידחה (אדחה) אבן אחר הנופל, כלומר, אשאיר אותו שם כעבד, ולא יקום מנפילתו? תלמוד לומר בכתוב הסמוך: ״גאלת עולם תהיה לו וביובל יצא״ (ויקרא כה, לא. וראה שם מח), ואם כן יש מקום להקל עליו בפדיונו. ומקשים על כך, אימא [אמור]: גאולה תהיה לו לעולם — כדי שלא ליטמע [ייטמע] בגוים, ולעולם לענין פדיונו נחמיר, מכיוון שהעבדות היא תוצאה של חטאיו!

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, כְּתִיב: ״אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים״, וּכְתִיב: ״אִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים״,

אמר רב נחמן בר יצחק, כתיב [נאמר]: ״אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו״ (שם נא), וכתיב [ונאמר]: ״ו אם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחישב לו כפי שניו ישיב את גאולתו״ (שם נב). ויש לשאול:

וְכִי יֵשׁ שָׁנִים מְרוּבּוֹת וְיֵשׁ שָׁנִים מוּעָטוֹת? אֶלָּא נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ – ״כְּפִי שָׁנָיו״.

וכי יש שנים שהן מרובות ויש שנים שהן מועטות? והלא כל השנים שוות הן בגודלן! אלא כך יש לפרש כתובים אלו: נתרבה כספו (עלה ערכו, שוויו) במהלך השנים — מחשבים את פדיונו מכסף מקנתו, כפי שהיה בזמן שנמכר, ואם נתמעט כספו, ירד ערכו במשך השנים — פודים אותו כפי שניו, לפי מה שהוא שווה כעת, ולא לפי זמן מקנתו. ונמצא שהתורה מגלה שיש להקל בכסף פדיונו.

וְאֵימָא: הֵיכָא דַּעֲבַד תַּרְתֵּי וּפָיְישֵׁי אַרְבָּעֵי – לֵיתַב לֵיהּ אַרְבַּע ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, וְהֵיכָא דַּעֲבַד אַרְבַּע וּפָיְישֵׁי תַּרְתֵּי – לֵיתַב לֵיהּ תַּרְתֵּי ״כְּפִי שָׁנָיו״!

ושואלים, ואימא [ואמור] שכוונת הכתוב היא: היכא דעבד תרתי ופיישי ארבעי [היכן שעבד רק שתי שנים ונותרו ארבע שנים] שהוא חייב לעבוד בהם (״רבות בשנים״) — ליתב ליה [שישיב לו לאדונו] ארבע חלקי שש מכסף מקנתו, והיכא דעבד ארבע ופיישי תרתי [והיכן שכבר עבד ארבע שנים ונותרו רק שתי שנים] שחייב לעבוד בהם, ליתב ליה [שישיב לו לאדונו] תרתי [שתים] חלקי שש מכספו, כפי שניו! ומשיבים:

אִם כֵּן, נִכְתּוֹב: ״אִם עוֹד רַבּוֹת שָׁנִים״, מַאי ״בַּשָּׁנִים״? נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים – ״כְּפִי שָׁנָיו״. אֲמַר רַב יוֹסֵף: דָּרְשִׁינְהוּ רַב נַחְמָן לְהָנֵי קְרָאֵי כְּסִינַי.

אם כן, נכתוב [שיכתוב] ״אם עוד רבות שנים״, מאי [מהו] שנאמר ״בשנים״? אלא כפי שנאמר: נתרבה כספו ב משך השנים — החישוב לפדיונו נעשה מכסף מקנתו, ואם נתמעט כספו ב משך השנים — החישוב נעשה כפי שניו. אמר רב יוסף: דרשינהו [דרש] רב נחמן בר יצחק להני קראי כסיני [את אותם המקראות כאילו ניתנו כך בסיני].

״לֹא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק״ כו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ״ – יַד עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא יִלְוֶה וְיִגְאַל;

שנינו במשנה: לא ימכור אדם משדה אחוזתו שנמצאת ב מקום רחוק ויגאל במקום קרוב, ולכן לא ימכור ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין. ואומרים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: ״והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו״ (שם כה, כו), ויש לדרוש: ״והשיגה ידו״ — יד עצמו, שלא ילוה ויגאל;

״וּמָצָא״ – פְּרָט לַמָּצוּי, שֶׁלֹּא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרַע וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה; ״כְּדֵי גְּאֻלָּתוֹ״ – כְּדֵי גְּאוּלָּה הוּא גּוֹאֵל וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָאִין.

״ומצא כדי גאולתו״ — פרט ל דבר שכבר היה מצוי בידו לפני כן, ללמדנו שלא ימכור ב נכסים שהיו לו בשעה שמכר שדה זו, וכגון שלא ימכור בנכסים שיש לו המצויים במקום רחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה; ״כדי גאלתו״ — כדי גאולה של כל השדה שמכר הוא גואל, ואינו גואל לחצאין.

לְמֵימְרָא, דְּ״מָצָא״ הָשְׁתָּא מַשְׁמַע? וּרְמִינְהוּ: ״וּמָצָא״ – פְּרָט לַמַּמְצִיא עַצְמוֹ, מִיכָּן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם מִשֶּׁיָּצְאָה אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִיבְּלָהּ – פָּטוּר; אַלְמָא, ״מָצָא״ מִידֵי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע!

ושואלים: למימרא [האם לומר] ש״ומצא״ שבתורה, דבר שנמצא השתא [עכשיו] משמע? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא, נאמר בתורה לגבי רוצח בשוגג שחייב גלות: ״ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס..." (דברים יט, ה), ודורשים: ״ומצא״ — פרט לממציא עצמו, מיכן אמר ר׳ אליעזר: אם משיצאה אבן מתחת ידו של המשליך, הוציא אחר כך הלה (הנרצח) את ראשו וקיבלה ונהרג — פטור המשליך מגלות; אלמא [מכאן] ש״מצא״ שבכתוב מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה] משמע!

אֲמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָנָא דִּקְרָא וְהָכָא מֵעִנְיָנָא דִּקְרָא; הָכָא דּוּמְיָא דְ״הִשִּׂיגָה יָדוֹ״, מָה ״הִשִּׂיגָה יָדוֹ״ – דְּהָשְׁתָּא, אַף ״מָצָא״ נַמִי – דְּהָשְׁתָּא; וְהָכָא דּוּמְיָא דְּיַעַר, מַה יַּעַר – מִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא, אַף ״מָצָא״ – מִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא.

אמר רבא: אין כאן סתירה, אלא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא [כאן נלמד הדבר מעניינו של המקרא וכאן מעניינו של המקרא], הכא [כאן] בגאולת שדה, יש לפרש ״ומצא״ דומיא [בדומה] ל״השיגה ידו״, מה ״השיגה ידו״ מובנו ממון דהשתא [שהשיגה ידו עכשיו], אף ״מצא״ נמי [גם כן] עניינו נכסים דהשתא [של עכשיו], שלא היו בידו מתחילה. והכא [ואילו כאן] ברוצח בשוגג, יש לפרש ״ומצא״ דומיא [בדומה לעניינו] של יער האמור שם (״ואשר יבוא את רעהו ביער... ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו״), מה יער — מילתא דאיתיה מעיקרא [דבר שהיה מתחילה], אף ״מצא״ — מילתא דאיתיה מעיקרא [דבר שהיה מתחילה], ולכן אם המציא הנרצח את עצמו, שהוציא את ראשו אחר שנשל הברזל מן העץ — פטור מגלות.

״וּבַהֶקְדֵּשׁ״ כו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל, וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.

שנינו במשנה: לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו׳, ובהקדש מותר בכולן, זה חומר בהדיוט מבהקדש. ואומרים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה בענין מקדיש שדהו: ״ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו״ (ויקרא כז, יט), ובלשון הכפולה הכתוב מוסיף בגאולה זו, יתר על גאולה מיד ההדיוט — מלמד שלוה וגואל, וגואל לחצאין.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל – הוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָאִין.

אמר ר׳ שמעון: מה טעם יש בדבר? לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל — לפיכך הורע כחו מצד אחר, שאינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין.

אֲבָל מַקְדִּישׁ שְׂדֵה אֲחוּזָּה, הוֹאִיל שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה יוֹצֵא לַכֹּהֲנִים – יִפָּה כֹּחוֹ, שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.

אבל מקדיש שדה אחוזה, הואיל שהורע כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצא השדה לכהנים — לפיכך יפה כחו, שלוה וגואל וגואל לחצאין.