Arachin

ערכין

In other words, the cities came into the possession of the Levites in their whole state, surrounded with a wall and with empty lots. Some commentaries explain that the phrase: They and their lots, means: They and their walls (Rabbeinu Gershom Meor HaGola). This is problematic, as the Gemara does not mention walls here. Others suggest this is referring to a medium-sized town that came into the possession of the Levites, and within that town there was a small walled area, i.e., three courtyards of two houses. According to this interpretation, the phrase: Stand to be dismantled, is referring to this small area that is slated to be destroyed because it is located in the area designated for the empty lot (Re’em Horowitz; Naḥalat David, Responsa 49).

Both they and their empty lots

הֵן וּמִגְרְשֵׁיהֶן

Tosafot ask: What difference does this make? After all, we learned that any city that was surrounded by a wall in the days of Joshua, son of Nun, is considered a walled city, even if its wall has fallen. They answer that there is an opinion that does not accept that conclusion (see 32b). They further suggest that as the wall will be dismantled, it is considered already destroyed from when the Jews entered Eretz Yisrael. Others reject the basis of this question entirely, and maintain that such cities are not considered surrounded by a wall from the days of Joshua, son of Nun, as their walls were already dismantled in Joshua’s time (Gra).

Stand to be dismantled

לְמִיסְתְּרִינְהוּ קַיְימִי

כלומר, שנפלו בשלמותן לידי הלויים, מוקפות חומה ומגרשים. ורבינו גרשום פירש: הן ומגרשיהן — הן וחומותיהן. אמנם יש לכאורה דוחק בדבר, שהעיקר (החומה) חסר מן הספר. ויש שהציעו כי מדובר בעיר בינונית שנפלה ללויים, ובמגרשה היתה עיר חומה קטנה (שלוש חצרות של שני בתים). ומה שנאמר כאן "למיסתרינהו קיימי" מתייחס לעיר זו העומדת להיחרב מפני שהוא בשטח העומד למגרש העיר (הגהות רא"מ הורוויץ. נחלת דוד תשובה מט).

הן ומגרשיהן

עיונים

התקשו בתוס': ומה בכך? והרי כל שהיה מוקף חומה בימות יהושע דינו כעיר חומה, למרות שנפלה חומתו (לעיל לב,א)! והסבירו באופן אחד שיש מי שאינו סבור כן (אבל ראה בעיונים לעיל לב,ב). ועוד, שכיון שהחומה עומדת להיסתר הרי היא נחשבת במקרה זה כחריבה עוד מכניסתם לארץ (תוס'). ויש שטען כי מתחילה אין מקום לקושיה, שהרי צריכות הן להיות מוקפות מימי יהושע ואילך, ואלו נסתרו בזמן יהושע (הגר"א).

למיסתרינהו קיימי

 במקדיש שדה אחוזה וגאלה אחר מיד הקדש דבשנת היובל יוצאה לכהנים כדכתיב והיה השדה וגו':

לפי שנאמר 

 לוי כן אם הקדיש שדה ולא גאלה יפסידנה ביובל ת"ל גאולת עולם וגו':

יכול אף 

both they and their empty lots. <note data-assoc="n"/>The Gemara objects: But they and their lots stand to be dismantled, <note data-assoc="n"/>as a city of the Levites may not be surrounded by a wall. How, then, can such a city be considered surrounded by a wall? Rav Ashi said: Nevertheless, it was necessary for the baraita to teach that if a Levite sells a house in such a city he may always redeem it, as it might enter your mind to say: When the walls are dismantled, then they are dismantled, but as long as they remain standing, if houses in the city are sold and are not redeemed within one year, let them belong to the buyer in perpetuity, in accordance with the halakha of houses of walled cities. Therefore, the baraita teaches us that this is not the case.

הן, כלומר, הערים ומגרשיהן, כשהן מוקפות חומה. ושואלים: הן ומגרש, הרי למיסתרינהו קיימי [לסתירה הם עומדים] באותה שעה, וכיצד ניתן לקרוא להן מוקפות חומה! אמר רב אשי: איצטריך [הוצרך הדבר להיאמר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: אדמסתתרי מסתתרי [בעת שהחומות סתורות, אכן דינם כסתורות], אבל כל זמן שלא נסתרו החומות אי מיזדבני [אם נמכרים בתים שבעיר] ולא נפדים בתוך שנה — ליחלטו [שיהיו מוחלטים] לקונה כדין בתי ערי חומה, על כן קא משמע לן [משמיעה לנו] הברייתא שבתי ערי הלויים אינם נחלטים לקונה, אלא נגאלים לעולם.

הֵן וּמִגְרְשֵׁיהֶן. הֵן וּמִגְרָשׁ לְמִיסְתְּרִינְהוּ קָיְימִי! אֲמַר רַב אַשִׁי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: אַדְּמִסְתַּתְּרִי מִסְתַּתְּרִי, אִי מִיזְדַּבְּנִי – לִיחַלְּטוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

 וא"ת מאי נפקא מינה אם נסתרו כיון שהיו מוקפות חומה מעיקרא דהא תניא לעיל אשר לו חומה ואע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן ושמא י"ל דאתיא כרבי אלעזר בר' יוסי ושאני הכא כיון שהם ראויות שלא יהא להם חומה לא תועיל להם קדושת חומה שהיה קודם לכן כאילו לא היתה מעולם:

הן ומגרשיהן למיסתרינהו קיימי 

If a priest owned a dedicated field that he received after the Jubilee Year and he dedicated it, the field is dedicated and it goes out to the possession of the other priests. The Rambam’s ruling follows the version of the text that states: A priest who dedicated his dedicated field (Rambam Sefer Hafla’a, Hilkhot Arakhin VaḤaramim 6:6; Likkutei Halakhot).

A priest who consecrated his dedicated field

כֹּהֵן שֶׁהִקְדִּישׁ שְׂדֵה חֶרְמוֹ

מה שנאמר כאן "והרי היא תחת ידי", אין כוונתו ששלו היא, שהרי הקדישה. אלא מדובר כאן כאשר עדיין לא הגיעה ליד הגזבר בשעת היובל, והואיל ויש לו שייכות בה יותר מכל אדם אחר, היה מקום לכאורה לטענה זו (ר"י בש"מ). ובפשטות מדובר כאן באחד מכהני המשמר המשרת בשעה שנכנס היובל, שהרי כמבואר לעיל (כח,ב) הם הזוכים בשדות אלו (ראה תוס'). והרמב"ם פירש ברייתא זו בכהן שהחרים שדה חרמו, ואם כן באותה שעה שהחרים כבר צריכה השדה לעבור לידי הכהנים (ראה "אורח ההלכה").

מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו

כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה — הרי זו מוחרמת, ויוצאה לאחיו הכהנים. כברייתא. והרמב"ם גורס "שהחרים שדה חרמו" (ליקוטי הלכות). (רמב"ם, ספר הפלאה הלכות ערכין וחרמין פ"ו ה"ו).

כהן שהקדיש שדה חרמו

אורח ההלכה

§ The Sages taught: The verse states, with regard to one who consecrated his ancestral field but failed to redeem it before the Jubilee Year: “But the field, when it goes out in the Jubilee, shall be holy unto the Lord, as a field dedicated; his ancestral field shall be for the priest” (Leviticus 27:21). What is the meaning when the verse states: “As a field dedicated”? The baraita explains: From where is it derived with regard to a priest who consecrated his dedicated field, <note data-assoc="h"/>i.e., a field that was dedicated to the priests by an Israelite, and the Jubilee Year arrived, that he may not say: Since a field that was consecrated by its owners and was not redeemed leaves to the possession of the priests in the Jubilee Year, and this field that I consecrated is already in my possession, it is therefore mine.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], מה שנאמר בתורה לגבי שדה שהוקדשה על ידי בעליה ולא נגאלה: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" (ויקרא כז, כא), מה תלמוד (רוצה) לומר? מה עניינה של השוואה זו לשדה חרם? שכן יש לשאול: מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, כלומר, שדה שהחרים ישראל וניתנה לו, והוא מחזיק בה עדיין, והגיעה שנת היובל, מנין שלא יאמר: הואיל ושדה שהוקדשה ולא נגאלה יוצא לכהנים ביובל, והרי שדה זו שהקדשתי היא תחת ידי, לפיכך תהא שלי, שהרי אני כהן?

תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִנַּיִן לְכֹהֵן שֶׁהִקְדִּישׁ שְׂדֵה חֶרְמוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצֵא לַכֹּהֲנִים וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, תְּהֵא שֶׁלִּי?

ערים הללו 

 לפי שהן ערי מקלט ובעינן שיהא שם יישוב לבית מנוס לרוצחים:

אין עושין ערים קטנים 

 לפי שמתקבצין שם מכל מקומות לסחורה ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב את הרוצח ויהרגנו:

ולא כרכים גדולים 

אלא עיירות בינוניות 

The baraita continues: And this is the halakha despite the fact that the claim of the priest is based on logical inference: If I acquire the fields of others that were consecrated and not redeemed before the Jubilee Year, then with regard to my own property, should I not all the more so acquire it? Therefore, the verse states: “As a field dedicated, his ancestral field shall be for the priest,” which teaches that this is not the case.

ולכאורה דין, קל וחומר הוא, אם בשל אחרים, כלומר, בשדה אחוזה שהקדישה ישראל ולא גאלה, אני זוכה בהגיע היובל, בשל עצמי לא כל שכן? תלמוד לומר: "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם", ויש לשאול:

וְדִין הוּא, בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה׳ כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם״;

 לא משכחת בהו בלוים כדקאמרת אבל ישב ולבסוף הוקף משכחת בהו שלאחר שניתנו להם בימי יהושע היקיפוה הם:

כאן שהוקף ולבסוף ישב 

The baraita elaborates: But what have we learned about a consecrated ancestral field from a dedicated field from now? The Torah does not explicitly state the halakha with regard to dedicated fields. Rather, this case of a dedicated field came to teach a halakha with regard to an ancestral field, and it turns out that in addition it derives a halakha from that case, i.e., the verse juxtaposes the dedicated field of a priest to the ancestral field of an Israelite: Just as the ancestral field of an Israelite that was redeemed by a priest from the Temple treasury leaves from his possession at the arrival of the Jubilee Year and is divided among all the priests (see 25a), so too, the dedicated field of a priest that he consecrated leaves from his possession and is divided among his brothers, the priests, at the beginning of the Jubilee Year.

וכי מה למדנו משדה החרם מעתה, והרי דין שדה החרם לא התבאר בתורה במקום אחר! אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש הכתוב שדה חרמו שקיבל הכהן, לשדה אחוזה של ישראל, מה שדה אחוזה של ישראל שפדה אותה כהן מיד ההקדש, יוצא מתחת ידו בהגיע היובל, ומתחלקת לכל הכהנים (כפי ששנינו לעיל כה,א), אף שדה חרמו שקיבל הכהן והקדישה — יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים.

וְכִי מַה לָּמַדְנוּ מִשְּׂדֵה הַחֵרֶם מֵעַתָּה? הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מַקִּישׁ שְׂדֵה חֶרְמוֹ לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַה שְּׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ וּמִתְחַלֶּקֶת לַכֹּהֲנִים, אַף שְׂדֵה חֶרְמוֹ – יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ וּמִתְחַלֶּקֶת לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

 דישב ולבסוף הוקף מי הוי חומה דאצטריך קרא למעוטיה:

וכי האי גוונא 

 בית שהושב ונבנה עיר חומה דמשמע שהוקף ולבסוף ישב:

בית מושב עיר חומה 

The Gemara analyzes this baraita : The Master said: And this claim of the priest is based on logical inference: If I acquire the fields of others that were consecrated, then with regard to my own property, should I not acquire it all the more so? The Gemara asks: Are these cases comparable? There, with regard to an ancestral field that was consecrated and leaves to the possession of the priests, he merely acquires it as one of the priests, whereas here, with regard to a dedicated field that he consecrated, he seeks to take the entire field for himself. If so, there is no need for the verse to teach that the priest may not do so.

ומבררים ברייתא זו, אמר מר [החכם]: ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן? ותוהים: מי דמי [האם דומים הדברים] שהוצרך הכתוב ללמד שאין אומרים כן? והלא התם [שם], בשדה אחוזה שהוקדשה ויוצאה לכהנים — זוכה בעלמא [בלבד] הוא, כאחד מן הכהנים, ואילו הכא [כאן] בשדה חרם שהקדישה קא שקיל ליה [הריהו רוצה ליטול אותו] לעצמו, ולא הוצרך מקרא כדי לשלול דבר זה!

אָמַר מָר: בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה. מִי דָּמֵי? הָתָם זוֹכֶה בְּעָלְמָא, הָכָא קָא שָׁקֵיל לֵיהּ!

 והכא נמי הוי מצי למיפרך כשהוא זוכה בשל אחרים והוי במשמר שלו אבל הכא רצה לזכות משמר אחר והיא אינה מתחלקת לכהנים של משמר אחר כדפי' לעיל (ערכין דף כה.) אלא דעדיפא מינה פריך שאפילו באה משמרתו כשיוצאה לכהנים אין לזכות מהאי קל וחומר: 

מי דמי התם זוכה 

A priest who brings an offering is entitled to sacrifice it himself on any day of his choosing. He may even sacrifice his own sin offering and guilt offering and achieve atonement for himself. Furthermore, he may take its skin and consume the portions that go to the priests (Rambam Sefer Avoda, Hilkhot Kelei HaMikdash 4:7).

And every man’s hallowed things shall be his

קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ

כהן שהיה לו קרבן, הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה, ואפילו חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר על ידי עצמו, והעור של קרבנו ואכילתו שלו. (רמב"ם ספר עבודה הלכות כלי המקדש פ"ד ה"ז).

קדשיו לו יהיו

 לאחר שכבשו את הארץ ואפילו קודם שישבו בה:

יכול אפילו הקיפוה ישראל 

 (דברים ג׳:ה׳) כל אלה ערים בצורות וגו':

ונאמר להלן חומה 

Rami bar Ḥama said: Nevertheless, the verse was necessary, as it might enter your mind to say that since it is written: “And every man’s hallowed things shall be his” (Numbers 5:10), <note data-assoc="h"/>this too, i.e., his dedicated field that he consecrated, is considered like his hallowed things, and he may take it for himself. Therefore, the verse serves to indicate that this is not the case.

אמר רמי בר חמא: איצטריך [הוצרך הכתוב להיאמר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י), ולמדים משם שכהן הבא להקריב את קרבנו — רשאי להקריבו בעצמו, ונוטל ממנו את החלקים הראויים לכהנים, ואינו חייב ליתנו לכל כהני המשמר, יש לומר כי הא נמי [זה גם כן] שדה חרמו שהקדיש, והיא עכשיו בידו בשנת היובל — כי קדשיו דמיא [כמו מקריב קדשיו היא נחשבת], ויטול אותה לעצמו.

אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, הָא נַמִי כִּי קָדָשָׁיו דָּמְיָא.

 ואם תאמר מאי היא דנאמר ודין הוא והלא אין לנו לומר שזוכה בו מטעם קל וחומר אלא מטעם דכתיבי קראי דאיש כי יקדיש לרמי בר חמא ולאחוזת עולם לרב נחמן וי"ל דמכל מקום ניחא ליה לאיתויי קל וחומר כך מסברא:

אמר רמי בר חמא איצטריך כו' [אלא] אמר רב נחמן [איצטריך] ס"ד כו' 

לאחר מכן 

The Gemara asks: Are these cases comparable? His hallowed things, i.e., offerings brought by the priest, are not in his possession; rather, the priest receives the priestly portions from the table of the Most High, in exchange for performing the sacrificial rites. Here, the priest seeks to return the field to his possession.

ומקשים: מי דמי [האם דומים הדברים]? והרי המקריב את קדשיו לאו [אינם] ברשותו, אלא לשמים הם קרבים, והוא כזוכה משולחן גבוה בשכר עבודתו, ואילו הכא [כאן] הוא רוצה שהשדה תישאר ברשותו, ומדוע שנטעה לומר כך?

מִי דָּמֵי? קָדָשָׁיו לָאו בִּרְשׁוּתוֹ, הָכָא בִּרְשׁוּתוֹ!

 לעולם כשהוקף ולבסוף ישב ודקשיא לך עיירות הללו אין עושין אותן כו':

תרגמה רב סלא 

כגון שנפלו להן 

With regard to one who sells his ancestral field, the halakha is that although he is permitted, and in fact commanded, to redeem it, he may not do so within two years from the day of its sale. This restriction applies to both seller and buyer; that is, the seller may not attempt to convince the buyer to return it to him before two years elapse, nor may the buyer keep his purchase for less than two years. The mishna teaches that the buyer is entitled to the field for two years of produce. Accordingly, a Sabbatical Year or years of blight or mildew are not included. Nevertheless, the sale is according to the number of years that elapse and not the quantity of crops. Consequently, if the owner sold the field at the end of the year when it was full of produce, the buyer may return it empty after the passage of two years. With regard to the price of redemption of an ancestral field, the Torah is lenient to the benefit of the redeemer, as is the case with the redemption of a Hebrew slave from his master. Accordingly, if the field was sold for a certain price, and it subsequently depreciated or appreciated in value, the redemption payment is calculated according to the lower value of the field. Likewise, if the buyer sold the field to another and the owner comes to redeem it from the second buyer, the payment is calculated in accordance with the lower of the two sale prices. The Torah is stringent with regard to other aspects of the field’s redemption, as it will return to its owner in the Jubilee Year. For example, the seller may not borrow money in order to redeem the field, nor may he redeem only a portion of the field. Similarly, one may not sell one ancestral field in order to redeem another, whether that other field is closer to him or is a higher-quality field. But with regard to a consecrated ancestral field, as the field does not return to him in the Jubilee Year if he does not redeem it, all forms of redemption are permitted. With regard to the sale of a house in a walled city, the seller has the right to redeem it within one year of the sale, meaning until the date of the sale in the following year. In a leap year, this includes the intercalated month. If he does not redeem the house, it becomes the permanent possession of the buyer. In the event that the seller does redeem the house within the allotted time, he returns to the buyer the entire sum originally paid for the house. In this case, the buyer pays nothing for the time that he lived in the house. If the buyer sold the house to another within one year of the original sale, the owner may redeem it from the second buyer until the end of the year from the first sale. If he does not do so, the house belongs to the second buyer in perpetuity, and not even the first buyer may redeem it from him. By contrast, if one consecrates a house in a walled city, it does not become the permanent possession of the Temple treasury after one year; rather, he may redeem it immediately or even after the Jubilee Year. With regard to the classification of “a dwelling house in a walled city” (Leviticus 25:29), it was concluded that this definition applies not only to houses but to all structures located inside a walled city that bear some resemblance to a house. This includes even pits, ditches, and caves, but not fields. Additionally, a house built in the wall itself is not considered a house in a walled city. It was further explained that a walled city is one that is completely surrounded by an actual wall. This excludes a city bound on one side by the sea, or a city whose tightly spaced houses form an effective wall. Additionally, only a city that was always surrounded by a wall is included in this definition; a city that was first settled and only then surrounded by a wall is not. The Gemara provides a further clarification of this definition: Walled cities are those that were surrounded by a wall at the time of the conquest of Eretz Yisrael by the Jewish people in the times of Joshua. There is a dispute with regard to whether the initial consecration of Eretz Yisrael in the times of Joshua was nullified, which would mean that only those cities that were again consecrated by those who ascended from Babylonia in the times of Ezra have the halakhic status of walled cities, or whether the initial consecration is eternal and applies to any city known to have had a wall since the days of Joshua. As an aside to the above dispute, it was explained that in the times of Ezra, the Jewish people began observing the Jubilee Year and all related halakhot, such as the halakha of houses of walled cities. Some maintain that this was a special ordinance that did not apply by Torah law. Another issue discussed briefly in this chapter is the halakha of houses of unwalled courtyards. It was concluded that even if a town is surrounded by a wall, if it does not contain three courtyards containing two houses each, then the houses contained therein have the status of houses of an unwalled courtyard. The Torah accords to houses of unwalled courtyards both the exceptional provisions that apply to the houses in walled cities and the exceptional provisions that apply to fields. On the one hand, they can be redeemed immediately, like houses of walled cities. On the other hand, the seller can redeem them with a per annum deduction from the sale price, and they return to the possession of the original owner in the Jubilee Year, like ancestral fields. The final part of the chapter discusses the cities of the Levites, about which the Torah states that their status is not like that of other cities; rather, houses contained therein may always be redeemed. The Gemara concludes that this special halakha does not apply exclusively to a Levite, but also applies to an Israelite who inherited a house in one of these cities from his maternal grandfather who was a Levite. By contrast, a house owned by a Levite in another city has the halakhic status of an ordinary house. It was also taught that when the verse states that the cities and fields of Levites may not be sold, this means that they may not be changed, i.e., one may not render a field an empty lot, nor an empty lot a field. Similarly, one may neither incorporate an empty lot into a city nor render part of a city an empty lot. The Sages broadened this halakha to include cities of Israelites as well, for the purpose of the settlement and beautification of Eretz Yisrael.

Rather, Rav Naḥman said: The verse was necessary, as it might enter your mind to say that since it is written with regard to the fields of Levites and priests: “For that is their perpetual possession” (Leviticus 25:34), from which it is derived that if a priest consecrated his ancestral field he may always redeem it, so too this dedicated field received by the priest is also considered his ancestral field, and if he consecrated it he may always redeem it. The juxtaposition of the dedicated field of a priest to the ancestral field of an Israelite teaches us that this is not the halakha , as the verse states: “His ancestral field shall be for the priest” (Leviticus 27:31). The verse teaches that with regard to the ancestral field of a priest that he inherited from his father, yes, it remains in the possession of that priest in perpetuity, but with regard to his dedicated field, it does not remain in his possession in perpetuity; rather, it is divided among the members of the priestly watch serving at the beginning of the Jubilee Year.

אלא אמר רב נחמן: איצטריך [הוצרך הכתוב להיאמר], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] בשדות הלויים והכהנים: "כי אחזת עולם הוא להם" (ויקרא כה, לד), ולמדים משם שאם הקדיש הכהן שדה אחוזת אבותיו יכול לגואלה לעולם, הייתי טועה לומר כי הא [זו], שדה חרם שקיבל, נמי [גם כן] אחזתו היא, ואם הקדישה יכול לגואלה לעולם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ההיקש של שדה החרם שביד הכהן לשדה אחוזה של ישראל, שאין אומרים כן, וכפי שמדוייק מהמשך הפסוק: "לכהן תהיה אחזתו", אחוזתו של הכהן, שנחל מאבותיו — אין [כן] היא של הכהן לעולם, ואינה מתחלקת לשאר הכהנים ביובל, אבל שדה חרמו — לא, והיא מתחלקת לכהני המשמר שפגע בו יובל.

אֶלָּא אֲמַר רַב נַחְמָן: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם״, הָא נַמִי אֲחוּזָּתוֹ הִיא, קָא מַשְׁמַע לָן: ״אֲחֻזָּתוֹ״ – אֲחוּזָּתוֹ אִין, חֶרְמוֹ לָא.  הדרן עלך המוכר שדהו  וסליקא לה מסכת ערכין

 ואם תאמר הא לעיל ילפינן מהקישא דמקיש שדה חרמו לשדה אחוזה לישראל ואמאי דריש ליה הכא מאחוזתו ויש לומר דהכי פירושו קא משמע לן מאחוזתו של כהן דאחוזתו דוקא יש לה גאולת עולם ואינה מתחלקת לכהנים ביובל אבל שדה חרמו מתחלק לכהנים ביובל מהיקשא דמקשינן ליה לשדה אחוזה של ישראל ולא הויא כשדה אחוזתו ליגאל לעולם וכן פרש"י:

הא קא משמע לן אחוזתו אחוזתו אין חרמו לא 

Rather, Rav Naḥman said: The verse was necessary, as it might enter your mind to say that since it is written with regard to the fields of Levites and priests: “For that is their perpetual possession” (Leviticus 25:34), from which it is derived that if a priest consecrated his ancestral field he may