אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה; אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ, אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִשָּׁה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״.

אין לי ללמוד אלא על איש שהעריך כל נפש, בין שהנערך איש בין שהוא אשה, שהרי נאמר מתחילה ״איש כי יפליא נדר״ (ויקרא כז, ב), אבל אשה שהעריכה איש, או אשה שהעריכה אשה, מנין שמתחייבת? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: ״בערכך נפשת״ (שם ב), ומקרא זה מרבה גם אשה בכלל המעריכים.

דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ – לְרַבּוֹת מְנֻוָּול וּמוּכֵּה שְׁחִין;

דבר אחר: נאמר ״נפשת״ — לרבות מנוול ומוכה שחין, שמי שהעריכם חייב לשלם את הערך הקצוב לגילם.

שֶׁיָּכוֹל, ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּדָמִים יֶשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּדָמִים אֵינוֹ בַּעֲרָכִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״.

ש כן יכול היית ללמוד מן הביטוי ״נדר בערכך״ (שם) האמור מתחילה, המקיש ערכין לנדרי דמים: כל שישנו בדמים, שאם נדר את דמיו (כמה הוא שווה כעבד) חייב לשלם להקדש — ישנו בערכין, וכל שאינו ב נדר דמים, כמנוול ומוכה שחין, שאין להם דמים — אינו בערכין, על כן תלמוד לומר: ״בערכך נפשת״, לומר שכל שהוא נפש, שיש בו חיות — הריהו בכלל ערכין.

״וְהָיָה עֶרְכְּךָ״ – לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְדָמִים; שֶׁיָּכוֹל, ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין יֶשְׁנוֹ בְּדָמִים, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲרָכִין אֵינוֹ בְּדָמִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עֶרְכְּךָ״.

נאמר: ״והיה ערכך״ (שם ג), ומביטוי זה, שהוא מיותר, למדים הויה נוספת — לרבות טומטום (שסימני המין שלו מכוסים) ואנדרוגינוס (שיש לו סימני זכר ונקבה) לדמים, שמי שנדר את דמיהם — חייב, למרות שאינם נערכים. שיכול היית ללמוד מן הביטוי ״נדר בערכך״ (שם ב) המקיש נדרים לערכין, שכל שישנו ב דין ערכין — ישנו ב דין נדר דמים, וכל שאינו בערכין — אינו בדמים, על כן תלמוד לומר: ״והיה ערכך״, לרבות את הטומטום והאנדרוגינוס לדמים. ומנין שטומטום ואנדרוגינוס אינם בכלל הנערכים?

״הַזָּכָר״ – זָכָר, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. יָכוֹל לֹא יְהוּ בְּעֶרֶךְ אִישׁ, אֲבָל יִהְיוּ בְּעֶרֶךְ אִשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר…וְאִם נְקֵבָה הִיא״ – זָכָר וַדַּאי, נְקֵבָה וַדָּאִית, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

שנאמר ״הזכר״, וה׳ הידיעה מדגישה: דוקא זכר, ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהו טומטום ואנדרוגינוס נערכים בערך איש, אבל יהיו בערך אשה? תלמוד לומר: ״והיה ערכך הזכר... ואם נקבה היא״ (שם ג—ד), לומר: זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

אָמַר מָר: ״בְּעֶרְכְּךָ״ – לְרַבּוֹת עֶרֶךְ סָתוּם. מַאי עֶרֶךְ סָתוּם?

עד כאן לשון הברייתא, ומעתה מבררים אותה לפרטיה. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא: ״איש כי יפליא נדר בערכך״ (ויקרא כז, ב) — לרבות ערך סתום. ומבארים: מאי [מהו] ערך סתום?

דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״עֶרֶךְ סָתוּם עָלַי״ – נוֹתֵן כַּפָּחוּת שֶׁבָּעֲרָכִין, וְכַמָּה פָּחוּת שֶׁבָּעֲרָכִין? שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים.

דתניא [ששנויה ברייתא]: האומר ״ערך סתום עלי״, שלא פירש ערכו של מי — נותן כפחות שבערכין, וכמה פחות שבערכין? שלשת שקלים, שהוא ערכה של נקבה בת פחות מחמש שנים (שם ו).

וְאֵימָא: חֲמִשִּׁים! תָּפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט תָּפַשְׂתָּה.

ושואלים: ואימא [ואמור]: חמשים שקלים, כערך הגדול ביותר, של זכר מבן עשרים ועד בן ששים (שם ג)! ומשיבים, יש ללכת בענין זה אחרי הכלל: תפשתה מרובה — לא תפשתה, אבל תפשתה מועט — תפשתה, שהמרובה — ספק הוא, שמא הולכים אחר המועט, אבל המועט הוא ודאי, שהרי הוא בכלל המרובה.

וְאֵימָא: שֶׁקֶל, דִּכְתִיב: ״וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״! הַהוּא בְּהֶשֵּׂג יָד הוּא דִּכְתִיב.

ושואלים, ואימא [ואמור] שפחות שבערכין הוא שקל, דכתיב [שהרי נאמר]: ״וכל ערכך יהיה בשקל הקדש״ (שם כה)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] בהשג יד הוא דכתיב [שנאמר], שעני שהעריך אדם, ואין ידו משגת לשלם את ערכו — אינו נותן פחות משקל.

וְאֶלָּא קְרָא לָמָּה לִי? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד; מַאי טַעֲמָא? כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי.

ושואלים: ואלא הואיל וחיוב שלושה שקלים בערך סתום נלמד מן הסברה (״תפשת מועט״), קרא [המקרא] ״בערכך״ למה לי? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר, ש להבדיל משאר הערכים, שבהם עני שהשיגה ידו לתת שקל נותנו לכהן ויוצא ידי חובתו, הרי שמעריך ערך סתום אינו נידון בהשג יד, וגם עני אינו יוצא ידי חובתו בפחות משלושה שקלים; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שכמפרש דמי [הוא נחשב], כאילו אמר: ״הרי עלי שלושה שקלים״, שהרי הגדיר בעצמו את חובו, ולא נאמר דין השג יד אלא בנדר ערכין, שמקבל על עצמו ערך שקצבה התורה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לָן.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המקרא ״בערכך״ בא להשמיע שאף ערך סתום נידון בהשג יד, ועני שהעריך ערך סתום, ואין ידו משגת לתת שלושה שקלים — נותן שקל, ויוצא ידי חובתו. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר]! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] שהמעריך סתם כמפרש דמי [נחשב], כאילו אמר במפורש ״הרי עלי שלושה שקלים״, ולא יתן פחות, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שהוא כשאר המעריכים.

דָּבָר אַחֵר: ״בְּעֶרְכְּךָ״ – עֶרֶךְ כּוּלּוֹ הוּא נוֹתֵן, וְאֵינוֹ נוֹתֵן עֶרֶךְ דְּמֵי אֵבָרִים. וְהָא אַפִּיקְתֵּיהּ לְעֶרֶךְ סְתָם! קְרֵי בֵּיהּ: ״עֶרֶךְ״ ״בְּעֶרְכְּךָ״.

ועוד נאמר בברייתא, דבר אחר: מה שנאמר ״בערכך״ (ויקרא כז, ב), ומשמעו: ערך כולך, בא לומר: ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך דמי אברים, שאם אמר ״ערך ידי עלי״ — אינו נותן כלום. ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו, למדת] מ״ערכך״ ל דין ערך סתם, ואיך אפשר ללמוד ממנו דין נוסף? ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] בלימוד זה ״ערך״ ״בערכך״, שנלמד הדבר ממה שיכול היה לכתוב ״ערך״ ונכתב ״בערכך״.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״, ״נְפָשֹׁת״ – וְלֹא אֶת הַמֵּת.

וממשיכה הברייתא: יכול שאני מוציא מכלל ערכין אפילו מעריך דבר (איבר) שהנשמה תלויה בו, כמו ראש? תלמוד לומר: ״בערכך נפשת״, ואם העריך איבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. ועוד נאמר בברייתא: ״נפשת״ — ולא את המת, שהמעריך את המת פטור.

וְהָא אַפִּיקְתֵּיהּ! קְרֵי בֵּיהּ: ״נֶפֶשׁ״ ״נְפָשֹׁת״.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו], למדת כבר מכתוב זה שהמעריך איבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו] בלימוד זה: ״נפש״ ״נפשת״, שנלמד הדבר ממה שיכול היה לכתוב ״נפש״ ונכתב ״נפשות״.

אוֹצִיא אֶת הַמֵּת וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַגּוֹסֵס! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהֶעֱמִיד…וְהֶעֱרִיךְ״.

ועוד נאמר בברייתא: אם כן, אוציא את המת, שאין בו נפש, ולא אוציא את הגוסס, שהרי הוא חי עדיין! תלמוד לומר: ״והעמיד... והעריך״ (״והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן״, ויקרא כז, ח). ומשם יש ללמוד כי כל שניתן להעמידו כדי להעריכו — הריהו בדין ערכין, אבל גוסס שאינו יכול לעמוד — אינו נערך.

אִי הָכִי, מֵת נַמִי תֵּיפּוֹק לִי מִ״וְהֶעֱמִיד…וְהֶעֱרִיךְ״! הָכִי נַמִי. וְאֶלָּא ״נֶפֶשׁ״ ״נְפָשֹׁת״ לָמָּה לִי? כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמָּן.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מת נמי תיפוק לי[גם כן יצא, יילמד] מ״והעמיד... והעריך״, שהרי לא ניתן להעמידו, ולא הוצרך להילמד מ״נפש״ ״נפשות״! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] יש לומר למסקנה. ושואלים: ואלא, הלימוד מ״נפש״ ״נפשת״ למה לי, למה הוא נצרך? ומשיבים: כדבעינן למימר קמן [כפי שאנו רוצים לומר לפנינו] בברייתא, שכך שנינו:

דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ – אֵין לִי אֶלָּא אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶחָד, אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ מֵאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״.

דבר אחר, ״נפשת״ — אם היה כתוב רק ״נפש״ אין לי ללמוד אלא על אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין שחייב לתת את ערכי כולם? תלמוד לומר: ״נפשת״.

דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה; אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ, וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִשָּׁה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״.

ועוד שנינו בברייתא: דבר אחר, ״נפשת״ — אין לי אלא איש שהעריך, בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש, ו כן אשה שהעריכה אשה, מנין שחייבת? תלמוד לומר: ״נפשת״, לרבות אשה בכלל המעריכים.

דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ – לְהָבִיא מְנֻוָּול וּמוּכֵּה שְׁחִין. וְהָא אַפִּיקְתֵּיהּ לְהָנָךְ!

דבר אחר: ״נפשת״ — להביא מנוול ומוכה שחין, שהמעריכם חייב, למרות שאינו שווה מאומה, שהרי על כל פנים הריהם בכלל ״נפש״. ושואלים: והא אפיקתיה להנך [והרי כבר הוצאת אותו, את ״נפשות״, לאלו], ללמד על אחד שהעריך מאה, ועל כך שגם אשה מעריכה!

הָנָךְ לָא צְרִיכִי קְרָא; מַאי טַעְמָא? כִּי שָׁקוּל הוּא וְיָבוֹאוּ כּוּלָּם, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא – לִמְנֻוָּול וּמוּכֵּה שְׁחִין הוּא דְּאִצְטְרִיךְ.

ומשיבים: הנך לא צריכי קרא [אלו אינם צריכים מקרא נוסף], מאי טעמא [ומה הטעם]? כי שקול הוא, כל אחד מלימודים אלו לחבירו, ואי אפשר להעדיפו, ו לכן יבואו כולם ממה שנאמר ״נפש״, כי איצטריך קרא [וכאשר נצרך המקרא של ״נפשות״] — למנוול ומוכה שחין הוא דאצטריך [שנצרך].

״וְהָיָה עֶרְכְּךָ״ – לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְדָמִים. דָּמִים לָמָּה לִי קְרָא? לֹא יְהֵא אֶלָּא דְּמֵי דִיקְלָא, אִילּוּ אָמַר דְּמֵי דִיקְלָא, מִי לָא יָהֵיב?

עוד שנינו בברייתא: נאמר ״והיה ערכך״ (שם ג), והמלה ״והיה״ באה לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים, כלומר, שהנודר את דמיהם — חייב, למרות שאינם נערכים. ושואלים: לנודר דמים של טומטום או אנדרוגינוס למה לי קרא [מקרא]? לא יהא אלא דמי דיקלא [דקל], אילו אמר ״דמי דיקלא [דקל] עלי״, מי לא יהיב [האם אינו נותן דמיו]?

אֲמַר רָבָא: לוֹמַר שֶׁנִּידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ;

אמר רבא: כתוב זה בא לומר ש טומטום ואנדרוגינוס נידון בכבודו, שאם אמר: ״דמי ראשו עלי״, או דמיו של איבר חשוב אחר, שחייו של הטומטום תלויים בו — נותן דמי כולו.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״ כְּתִיב, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין – נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲרָכִין – אֵינוֹ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ.

שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הרי ״נדר בערכך״ (שם) כתיב [נאמר], ובכך הוקשו נדרי דמים לדיני ערכין, ואם כן נאמר שכל שישנו ב דין ערכין — נידון בכבודו, גם כשנודר נדר דמים, וכל שאינו בערכין, כגון טומטום ואנדרוגינוס — אינו נידון בכבודו כשנודר דמי איבר שהנשמה תלויה בו, לכן משמיע הכתוב שגם טומטום או אנדרוגינוס, שאינו בדין ערכין — נידון בכבודו בנדר דמים.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּדְלָא אִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין מִי נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ? וְהָתַנְיָא: ״רֹאשׁ עֶבֶד זֶה הֶקְדֵּשׁ״ – הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שׁוּתָּפִין בּוֹ; ״רֹאשׁ עֶבֶד מָכוּר לְךָ״ – מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם. ״רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ״ – הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שׁוּתָּפִין בּוֹ; ״רֹאשׁ חֲמוֹר מָכוּר לְךָ״ – מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: ודלא איתיה [ומי שאינו] בערכין, מי [האם] באמת נידון בכבודו? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מי שאמר ״ראש עבד זה הקדש״ — הוא והקדש שותפין בו בעבד כולו, וכן אם אמר לחבירו: ״ראש עבד מכור לך״ — משמנין, עושים שומה כמה שווה העבד, ומחלקים ביניהם את דמיו. ״ראש חמור זה הקדש״ — הוא והקדש שותפין בו, ״ראש חמור מכור לך״ — משמנין ביניהם.

״רֹאשׁ פָּרָה מָכוּר לְךָ״ – לֹא מָכַר אֶלָּא רֹאשָׁהּ שֶׁל פָּרָה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ: ״רֹאשׁ פָּרָה הֶקְדֵּשׁ״ – אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא רֹאשָׁהּ. וַאֲמַר רַב פַּפָּא: דְּהָא מִזְדַּבַּן רֵישָׁא דְּתוֹרָא בְּבֵי טַבָּחָא.

אבל אם אמר לחבירו: ״ראש פרה מכור לך״ — לא מכר לו אלא ראשה של פרה. ולא עוד, אלא אפילו אמר: ״ראש פרה הקדש״ — אין להקדש אלא ראשה. ואמר רב פפא בטעם הדבר: דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא [שהרי נמכר ראש של שור בבית המטבחיים] בפני עצמו.

וְהָא חֲמוֹר וּפָרָה לֵיתְנְהוּ בַּעֲרָכִין, וְאֵין נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ! וְלִיטַעֲמֵיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ עֶבֶד, דְּאִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין וְאֵין נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ!

והא [והרי] חמור ופרה ליתנהו [אינם] ב דין ערכין, ואין נידון בכבודו, שאם הקדיש את ראשם — אין כל גופם קדוש! אמר לו רבא לאביי: וליטעמיך [ולשיטתך], שאתה מוכיח מכאן שכל מי שאינו בערכין אינו נידון בכבודו, תיקשי [יקשה] לך עבד, דאיתיה [שהרי ישנו] בערכין, כפי ששנינו במשנתנו, ו גם לגביו שנינו בברייתא שאין הוא נידון בכבודו!

אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, הָא בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.

אלא לא קשיא [קשה]: הא [ברייתא זו], שהמקדיש ראש עבד (או ראש חמור) אינו משלם דמי כולו — עוסקת בקדשי מזבח, וכגון שהקדיש את ראשו כדי לקנות בדמיו קרבן, ואילו הא [ברייתא זו], שהמקדיש דמי ראש טומטום משלם כל שוויו — עוסקת בקדשי בדק הבית, שהקדיש דמי ראשו לצרכי המקדש, והוא נידון בכבודו, כדין ערכין, שדמיהם ניתנים לקדשי בדק הבית.

בְּמַאי אוֹקִימְתָהּ, בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ? אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר: ״רֹאשׁ פָּרָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ״ – אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא רֹאשָׁהּ, אַמַּאי? תִּפְשׁוֹט קְדוּשָּׁה בְּכוּלָּהּ! מִי לָא תַּנְיָא: הָאוֹמֵר

ושאל אביי את רבא: במאי אוקימתה [במה העמדת אותה], את הברייתא במקדיש ראש עבד, בקדשי מזבח? אימא סיפא [אמור את סופה] שנאמר בה: ולא עוד, אלא אפילו אמר ״ראש פרה זו הקדש״ — אין להקדש אלא ראשה, ולשיטתך, שמדובר בקדשי מזבח, אמאי [מדוע] לא הוקדש אלא ראשה? תפשוט קדושה בכולה! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא]: האומר