וּלְרַבִּי מֵאִיר לְמַאי אִיצְטְרִיךְ?

ושואלים: ו הואיל ורב הולך ל שיטת ר׳ מאיר, שמעריך פחות מבן חודש נותן את דמיו, למאי איצטריך [לשם מה הוצרך] להשמיענו שהמעריך כלי גם כן מתחייב בדמיו? והרי פשוט הדבר לשיטתו!

מַהוּ דְּתֵימָא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר הָתָם – דְּגָזַר פָּחוּת מִבֶּן חוֹדֶשׁ אַטּוּ בֶּן חוֹדֶשׁ, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר – דְּאֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה, לָא שְׁנָא הָכָא וְלָא שְׁנָא הָכָא.

ומשיבים: יש בכך צורך, שכן מהו דתימא [שתאמר]: טעמא דר׳ מאיר התם [טעמו של ר׳ מאיר שם], בענין המעריך פחות מבן חודש, אינו מפני שאדם אינו מוציא דבריו לבטלה, אלא מפני דגזר [שהוא גוזר] לחייב את המעריך תינוק פחות מבן חודש, אטו [משום] המעריך תינוק בן חודש, שלא יטעו לפטור גם מי שהעריך בן חודש, שיש לו דין ערכין, אבל הכא דליכא למיגזר [כאן, במעריך כלי, שאין צורך לגזור], שהרי אין מקום לטעות, אימא לא [אמור שאינו מחייבו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב: טעמא [טעמו] של ר׳ מאיר שחייב את המעריך פחות מבן חודש, הוא מפני שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכן לא שנא הכא ולא שנא הכא [לא שונה הדין כאן ולא שונה הדין כאן].

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב יֵיבָא בַּר יוֹסֵי אָמַר רַב: הַמַּקְדִּישׁ בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ – נוֹתֵן דָּמֶיהָ? כְּמַאן – כְּרַבִּי מֵאִיר.

ועוד מעירים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת שמועה זו] שאמר רבה בר יוסף אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב ייבא בר יוסי אמר רב: המקדיש בהמת חבירו — נותן דמיה? כמאן [כמי] — כר׳ מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שיודע שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו — התכוון לתת דמיה.

הָא אֲמָרָהּ רַב חֲדָא זִימְנָא, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״עֶרֶךְ כְּלִי עָלַי״ – נוֹתֵן דָּמָיו! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּיוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֶרֶךְ לִכְלִי, וְגָמַר וְאָמַר לְשֵׁם דָּמִים;

ושואלים: הא [הרי] כבר אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב גידל אמר רב: האומר ״ערך כלי עלי״ — נותן דמיו! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שנאמר דין זה, מפני שאדם יודע שאין ערך לכלי, שאינו בכלל ערכין, ו לכן גמר ואמר לשם דמים.

אֲבָל בְּהֵמָה דְּבַת מִיקְדָּשׁ הִיא, אִיכָּא לְמֵימַר דְּהָכִי קָאָמַר: אִי אָמִינָא לָהּ לְמָרָהּ מְזַבֵּין לָהּ נִיהֲלִי – תִּיקְדוּשׁ לָהּ מֵהַשְׁתָּא וְאַקְרְבָהּ, אֲבָל דְּמֵי לָא קָאָמַר, קָא מַשְׁמַע לָן.

אבל במקדיש בהמה, דבת מיקדש היא [שהיא בת הקדשה], איכא למימר דהכי קאמר [יש לומר שכך הוא אומר בלבו] בשעה שהוא מקדיש אותה: אי אמינא לה למרה מזבין לה ניהלי, תיקדוש לה מהשתא ואקרבה [הואיל ואם אומר לבעליה ימכור אותה לי, לכן תתקדש לה מעכשיו, ואקריבנה] כשאקנה אותה ממנו. וכוונתו להקדיש את גופה להקרבה, אבל דמי לא קאמר [לתת דמיה לא אמר בלבו], והואיל ואין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו — אין בדבריו כלום. על כן קא משמע לן [משמיע לנו רב] שאין אומרים כן, אלא יש לפרש את דבריו כמתכוון לתת להקדש את דמיה.

אָמַר רַב אַשִׁי: וְהוּא דְּאָמַר ״עָלַי״, אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי זוֹ״ – לָא.

אמר רב אשי: ו דין זה הוא כשאמר ״בהמה זו של חברי עלי הקדש״, אבל אומר: ״הרי בהמה זו הקדש״ — לא התחייב בדמיה, מפני שלשון זו מורה שכוונתו להקדיש בהמה זו עצמה, וכאמור, אינו יכול להקדישה קודם שתגיע לידיו.

מתני׳ נָכְרִי – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ; וְזֶה וָזֶה מוֹדִים שֶׁנּוֹדְרִין וְנִידָּרִין.

נכרי — ר׳ מאיר אומר: נערך, שאם אומר ישראל ״ערכו של נכרי זה עלי״ — משלם את הערך האמור בתורה לפי גילו ומינו של הנכרי, אבל לא מעריך, שאם מעריך הנכרי את עצמו או את אחרים — אינו מתחייב. ר׳ יהודה אומר להיפך: הנכרי מעריך את ישראל ומתחייב בערכו, אבל לא נערך, שאם העריך את עצמו, או אדם אחר העריכו — הריהו פטור. וזה וזה, גם ר׳ מאיר וגם ר׳ יהודה, מודים ש נכרים נודרין דמיו של אדם להקדש, ונידרין, שאם אמר אדם: ״דמי נכרי זה עלי״ — נותן את דמיו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲרִיכִין וְאֵין הַגּוֹיִם מַעֲרִיכִין;

בטעמם של ר׳ מאיר ושל ר׳ יהודה שבמשנה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה בתחילת פרשת הערכין: ״דבר אל בני ישראל״ (ויקרא כז, ב), ומכאן יש ללמוד כי בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין;

יָכוֹל לֹא יְהוּ נֶעֱרָכִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

יכול לא יהו הגוים נערכין? תלמוד לומר: ״איש כי יפליא נדר״ (שם), שמשמעו — כל איש, אפילו נכרי. אלו דברי ר׳ מאיר.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּקְרָא אֶחָד מְרַבֶּה וּמִקְרָא אֶחָד מְמַעֵט, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר נֶעֱרָךְ וְלֹא מַעֲרִיךְ?

אמר ר׳ מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד (״איש״) מרבה אף נכרי, ומקרא אחד (״בני ישראל״) ממעט את הנכרי, מפני מה אני אומר שהנכרי נערך ולא מעריך?

מִפְּנֵי שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב בַּנֶּעֱרָכִין יוֹתֵר מִבַּמַּעֲרִיכִין, שֶׁהֲרֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיכִין.

מפני שריבה הכתוב ב מספר הנערכין יותר מב מספר המעריכין, שהרי, כפי ששנינו בראש המסכת (ב,א) חרש שוטה וקטן נערך על ידי אחרים, אבל לא מעריכין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נֶעֱרָכִין וְאֵין הַגּוֹיִם נֶעֱרָכִין; יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲרִיכִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״.

ר׳ יהודה אומר: כך יש לדרוש את הכתוב ״דבר אל בני ישראל״ — בני ישראל נערכין ואין הגוים נערכין; יכול לא יהו הגוים מעריכין? תלמוד לומר: ״איש״.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּקְרָא אֶחָד מְרַבֶּה וּמִקְרָא אֶחָד מְמַעֵט, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר נָכְרִי מַעֲרִיךְ וְלֹא נֶעֱרָךְ? מִפְּנֵי שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב בַּמַּעֲרִיכִין יוֹתֵר מִבַּנֶּעֱרָכִין, שֶׁהֲרֵי טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מַעֲרִיכִין אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין.

אמר ר׳ יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר נכרי מעריך ולא נערך? מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין, שהרי, כפי ששנינו בראש המסכת (ב,א) טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין.

אָמַר רָבָא: הִלְכָתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִסְתַּבְּרָא, טַעְמֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא; טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִסְתַּבְּרָא, הִלְכָתֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא.

אמר רבא: הלכתיה דר׳ מאיר מסתברא, טעמיה לא מסתברא [הלכתו של ר׳ מאיר מסתברת, אבל טעמו שהביא לדבריו אינו מסתבר], ד לעומת זאת טעמא דר׳ יהודה מסתברא, הלכתיה לא מסתברא [הטעם שהביא ר׳ יהודה לדבריו מסתבר, אבל הלכתו לא מסתברת].

הִלְכָתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִסְתַּבְּרָא – דִּכְתִיב: ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ״; טַעְמֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא – דְּקָא מַיְיתֵי לֵיהּ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן; שָׁאנֵי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ.

ומסביר רבא: הלכתיה דר׳ מאיר מסתברא [הלכתו של ר׳ מאיר, שגוים אינם מעריכים, מסתברת] — דכתיב [שנאמר] על ידי עולי בבל לשכניהם הגוים, כשהציעו לעזור להם בבנין המקדש: ״לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו״ (עזרא ד, ג), ולפיכך מסתבר שאינם נודרים נדרי ערכין, המיועדים לבדק הבית. אבל טעמיה לא מסתברא [טעמו שהביא לדבריו לא מסתבר], דקא מייתי ליה [שהוא מביא, לומד אותו] מחרש שוטה וקטן שאינם מעריכים, שהרי שאני [שונים] חרש שוטה וקטן שאינם מעריכים, כפי שאינם נודרים, מפני דלאו בני דעה נינהו [שאינם בני דעה], אבל נכרי גדול — הרי יש לו דעת ונדריו חלים.

טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִסְתַּבְּרָא – דְּקָא מַיְיתֵי לֵיהּ מִטּוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, דְּאַף עַל גַּב דִּבְנֵי דֵעָה נִינְהוּ מַעֲטִינְהוּ רַחֲמָנָא; הִלְכָתֵיהּ לָא מִסְתַּבְּרָא – דִּכְתִיב: ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ״.

לעומת זאת, טעמא דר׳ יהודה מסתברא [הטעם שהביא ר׳ יהודה מסתבר], דקא מייתי ליה [שהוא מביא, לומד, אותו] מטומטום ואנדרוגינוס, דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא [שאף על פי שבני דעה הם, מיעטה אותם התורה] ואינם נערכים, ויש לדמות להם את הגוים שאף הם לא יהיו נערכים. אבל הלכתיה לא מסתברא [הלכתו לא מסתברת], שאמר שהם מעריכים, דכתיב [שהרי נאמר]: ״לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו״, ומשמע שאין הם נותנים דבר לבדק הבית.

וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אֲמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: וְעֶרְכּוֹ נִגְנָז.

ושואלים: ור׳ יהודה, האומר שגוים מעריכים, והדמים ניתנים לבדק הבית, האי [פסוק זה] ״לא לכם ולנו״, מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? אמר רב חסדא אמר אבימי: מפסוק זה הוא למד, שכשהגוי דמעריך, ו מביא את הדמים למקדש — ערכו נגנז, ואין משתמשים בו.

אֶלָּא מֵעַתָּה, לֹא יִמְעֲלוּ בּוֹ; דִּתְנַן: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת וּמָעוֹת הַהוֹלְכוֹת לְיַם הַמֶּלַח – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין!

ושואלים: אלא מעתה, שלא ניתן לעשות בו דבר לטובת ההקדש — לא ימעלו בו, שמי שנהנה בשוגג מכסף זה לא יתחייב בקרבן מעילה, שהרי אין להקדש כל הנאה ממנו; דתנן [שהרי שנינו]: חמש חטאות המתות, כלומר, חטאות שאסור להקריבן וממתינים שימותו, ו כן מעות הקדש ההולכות לים המלח, כדי שיכלו שם, מפני שלא ניתן לעשות בהן דבר — לא נהנין מהן ולא מועלין בהן, כלומר, אסור לאדם ליהנות מהן, אך אם נהנה אינו מביא קרבן מעילה, מפני שאין להקדש הנאה מהם!

אַלָּמָּה תַּנְיָא גַּבֵּי קָדְשֵׁי גוֹיִם: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהֶן!

אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא] לגבי קדשי גוים, ששנינו שאין בהם דין מעילה: במה דברים אמורים — בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן? והלא כל שהקדיש הנכרי לבדק הבית נגנז!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: מִשּׁוּם רִפְיוֹן יָדַיִם הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּין יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת״.

אלא אמר רבא: לשיטת ר׳ יהודה, ערכו של הגוי ניתן לבדק הבית, ואינו נגנז. ומה שנאמר לגוים בימי עזרא ״לא לכם ולנו״, משום רפיון ידים הוא, כלומר, מפני שהיה בכך כדי לרפות את ידי עולי בבל מבנין המקדש, דכתיב [כפי שנאמר שם]: ״ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות״ (עזרא ד, ד).