אִינִי? וְהָא רַבִּי יַנַּאי יָזֵיף וּפָרַע! שָׁאנֵי רַבִּי יַנַּאי, דְּנִיחָא לְהוּ לַעֲנִיִּים, דְּכַמָּה דְּמַשְׁהֵי מְעַשֵּׂי וּמַיְיתֵי לְהוּ.

ושואלים: איני [האמנם]? והא [והרי] ר׳ ינאי, שהיה גבאי צדקה, יזיף ופרע [היה לווה ממעות צדקה שבאו לידו ופורע]! ומשיבים: שאני [שונה דינו של] ר׳ ינאי, דניחא להו [שנוח להם] לעניים בכך, מפני דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו [שככל שהיה משהה את קופת הצדקה בלא מעות, כך היה כופה את הציבור ומביא להם] מעות נוספות.

תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת – אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ. סָבַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמֵימַר: לָא שְׁנָא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְלָא שְׁנָא לִדְבַר מִצְוָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַמִי, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה – מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ;

ועוד בעניינים אלו תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת — אסור לשנותה, להשתמש בה לצורך דבר אחר. סבר [סבור היה] ר׳ חייא בר אבא למימר [לומר]: לא שנא [לא שונה הדין] לדבר הרשות ולא שנא [ולא שונה הדין] לדבר מצוה, אסור לשנותה. אמר ליה [לו] רב אמי, הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן: לא שנו שאסור לשנותה, אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה — מותר לשנותה.

מִדְּאָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ – אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ, מִשֶּׁנִּשְׁתַּקַע שֵׁם בְּעָלֶיהָ – מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ;

ודין זה נלמד מ מה שאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (נשתכח) שם בעליה, שאנשים זוכרים שהוא תרם אותה — אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה — מותר לשנותה.

לְמַאי? אִילֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת, מַאי אִירְיָא גּוֹי? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמִי!

ויש לברר: למאי [למה נאסר לשנותה] קודם שנשתקע שם הבעלים? אילימא [אם תאמר] לדבר הרשות, מאי איריא [מדוע מדובר דווקא] על גוי? אפילו אם ישראל התנדב מנורה, נמי [גם כן] אסור לשנותה לדבר רשות!

אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה; וְטַעְמָא דְּגוֹי הוּא דְּפָעֵי, אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּלָא פָּעֵי – שַׁפִּיר דָּמֵי.

אלא מדובר בשינוי לדבר מצוה, שהוא אסור קודם שנשתקע שם הבעלים, רק אם המתנדב הוא גוי, אבל לא ישראל. וטעמא [וטעם הדבר], מפני שגוי הוא דפעי [שצועק] היכן המנורה שנדבתי, ומוחה על כך. אבל ישראל דלא פעי [שאינו צועק] כשמשנים את נדבתו לצורך מצוה אחרת, שפיר דמי [יפה, נכון הדבר].

שַׁעַזְרַק טַיָּיעָא אִינַּדַּב שְׁרָגָא לְבֵי כְנִישְׁתָּא דְּרַב יְהוּדָה, שַׁנְּיֵיהּ רַחֲבָא וְאִיקְפַּד רָבָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שַׁנְּיֵיהּ רָבָא וְאִיקְפַּד רַחֲבָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שַׁנְּיֵיהּ חַזָּנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא, וְאִיקְפַּד רַחֲבָא וְאִיקְפַּד רַבָּה.

מסופר, שעזרק טייעא [סוחר ערבי] אינדב שרגא לבי כנישתא [התנדב נר לבית הכנסת] של רב יהודה, שנייה [שינה אותו] רחבא לדבר אחר, קודם שנשתקע שמו של שעזרק ממנה, ואיקפד [והקפיד] רבא על שלא המתינו. איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך: שנייה [שינה אותו] רבא, ואיקפד [והקפיד] רחבא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: שנייה חזני דפומבדיתא [שינו אותה גבאי פומבדיתא], ואיקפד [והקפיד] רחבא ואיקפד [והקפיד גם] רבה.

מַאן דְּשַׁנְּיֵיהּ סָבַר: דְּלָא שְׁכִיחַ, וּמַאן דְּאִיקְפַּד סָבַר: זִמְנִין דְּמִקְרֵי וְאָתֵי.

ומסבירים: מאן דשנייה סבר [מי ששינה היה סבור] שמותר הדבר, מפני דלא שכיח [שעזרק אינו מצוי בעיר], ואין לחשוש לכך שימחה. ומאן דאיקפד סבר [ומי שהקפיד היה סבור]: זמנין דמקרי ואתי [פעמים קורה שהוא בא לשם] ויש לחשוש לכך.

מתני׳ הַגּוֹסֵס וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג – לֹא נִידָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ, וְאִם הִזִּיק – חַיָּיב.

הגוסס (העומד למות) ו כן היוצא ליהרג לאחר שנגמר דינו בבית הדין — לא נידר ולא נערך, שמי שנדר את דמיו או את ערכו — פטור. ר׳ חנינא בן עקביא אומר: אמנם אינו נידר, מפני שאין לו דמים, שלא ניתן למוכרו כעבד. אבל נערך, מפני שדמיו קצובין בתורה, לפי גילו. ר׳ יוסי אומר: אדם במצב כזה נודר דמיו של פלוני, ומעריך, ומקדיש מנכסיו, ואם הזיק — חייב בתשלומים.

גמ׳ בִּשְׁלָמָא גוֹסֵס לֹא נִידָּר – דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא, וְלֹא נֶעֱרָךְ – דְּלָאו בַּר הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה הוּא; אֶלָּא יוֹצֵא לֵיהָרֵג, בִּשְׁלָמָא לֹא נִידָּר – דְּלָאו בַּר דָּמִים הוּא, אֶלָּא לֹא נֶעֱרָךְ, אַמַּאי לָא?

שנינו במשנה כי הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ושואלים: בשלמא [נניח] גוסס לא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין שווי לגוסס, ולא נערך — מפני דלאו בר [שלא בן] העמדה והערכה הוא, ונאמר בתורה: ״והעמידו לפני הכהן והעריך״ (ויקרא כז, ח), ומי שלא ניתן להעמידו — אין לו דין ערכין. אלא יוצא ליהרג, בשלמא [נניח] שלא נידר — מפני דלאו בר [שלא בן] דמים הוא, שאין לו קונים, אלא לא נערך, אמאי לא [מדוע לא]?

דְּתַנְיָא: מִנַּיִן הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג וְאָמַר ״עֶרְכִּי עָלַי״, שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה״; יָכוֹל אֲפִילּוּ קוֹדֶם שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הָאָדָם״, וְלֹא כָּל הָאָדָם.

ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין שהיוצא ליהרג ואמר ״ערכי עלי״, שלא אמר כלום, ולא יגבו מנכסיו? תלמוד לומר: ״כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת״ (ויקרא כז, כט), שמי שדינו למות (״אשר יחרם״) אינו בכלל פדיון וערכין. יכול נאמר כן אפילו העריך את הנידון קודם שנגמר דינו למיתה? תלמוד לומר: ״כל אשר יחרם מן האדם״, ולא כל האדם.

וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא דְּאָמַר: נֶעֱרָךְ מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, הַאי ״כָּל חֵרֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

ושואלים: ול דעת ר׳ חנינא בן עקביא שאמר במשנתנו כי היוצא ליהרג נערך מפני שדמיו קצובין, האי [מקרא זה] ״כל חרם״ מאי עביד ליה [מה הוא עושה עמו]?

לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ לַמּוּמָתִים בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״, יָכוֹל אַף בִּידֵי אָדָם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל חֵרֶם לֹא יִפָּדֶה״.

ומשיבים: הוא דורש אותו לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא], ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר בדין בעליו של שור מועד שהמית אדם: ״השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו״ (שמות כא, כט—ל), יכול אף חייב מיתה בידי אדם דינו כן, שיתן ממון ויתכפר לו? תלמוד לומר: ״כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה״.

אֵין לִי אֶלָּא מִיתוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁלֹּא נִיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִיתוֹת קַלּוֹת שֶׁנִּיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל חֵרֶם״.

אין לי אלא במיתות על עבירות חמורות, אותן שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שאם עשאן בשוגג אין לו כפרה בקרבן או בגלות, כגון מגדף ומקלל אביו, ויש לומר שמטעם זה גם אינם מתכפרים בממון אם עשו במזיד, אבל במיתות קלות, אותן שניתנה שגגתן לכפרה, כגון מחלל שבת בשוגג שמביא חטאת, או רוצח בשוגג שגולה, מנין שלא יתכפר בהם המזיד בממון? תלמוד לומר: ״כל חרם״, והמילה ״כל״ מרבה אף אותם.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ״ כו׳. וְתַנָּא קַמָּא מִי קָאָמַר דְּלָא?

בענין היוצא ליהרג נאמר במשנתנו, ר׳ יוסי אומר: נודר ומעריך (את האחרים) ומקדיש, ואם הזיק באותה שעה — חייב בתשלומים. ושואלים: ותנא קמא מי קאמר דלא [והתנא הראשון האם הוא אומר שאינו נודר ומעריך]? והרי רק אמר שאינו נידר ונערך!

אֶלָּא, בְּנוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בְּאִם הִזִּיק, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִם הִזִּיק – אֵינוֹ חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: אִם הִזִּיק – חַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין.

אלא, ב כך שהוא נודר ומעריך ומקדיש — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם התנא הראשון סבור כן. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה באם הזיק באותה שעה, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אם הזיק — אינו חייב בתשלומין, ור׳ יוסי סבר [סבור]: אם הזיק — חייב בתשלומין.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אֲמַר רַב יוֹסֵף: בְּמִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? והלא התורה חייבה כל מי שהזיק לשלם! אמר רב יוסף: באפשרות לגבות את התשלומים מיורשיו, ובשאלה האם במלוה על פה (חוב שאינו כתוב בשטר) גובה בעל החוב מן נכסי החייב שביד היורשין קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ור׳ יוסי סבר [סבור]: מלוה על פה גובה מן היורשין.

רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְהָכָא בְּמִלְוֶה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מִלְוֶה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא.

רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא [וכאן], במלוה הכתובה בתורה (כגון חובת המזיק לשלם) האם היא נחשבת כמילוה שבשטר קמיפלגי [הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה כתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן לא יגבו מהנכסים שהוריש המזיק, ור׳ יוסי סבר [סבור]: ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן יגבו מהנכסים שהוריש המזיק.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַהָא: הַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג, הוּא שֶׁחָבַל בַּאֲחֵרִים – חַיָּיב, אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ – פְּטוּרִין; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הוּא אִם חָבַל בַּאֲחֵרִים – פָּטוּר, שֶׁלֹּא נִיתָּן לַחֲזָרַת עֲמִידַת בֵּית דִּין.

ואיכא דמתני לה אהא [ויש ששונים את מחלוקת רב יוסף ורבא על ברייתא זו]: היוצא ליהרג, שנגמר דינו למיתה, הוא שחבל באחרים — חייב, אחרים שחבלו בו — פטורין, כאילו חבלו באדם מת. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא אם חבל באחרים — פטור, מפני שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין, כלומר, לא ניתן לחזור ולהעמידו לדין לאחר שנגמר דינו למיתה, מפני שצריך להמיתו מיד.