חזור
ערכין
דף ט:בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּעִיבּוּר שָׁנָה, דְּתַנְיָא: כַּמָּה עִיבּוּר שָׁנָה? שְׁלֹשִׁים, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חוֹדֶשׁ.
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים] רב הונא ועולא, שנחלקו בפירוש משנתנו, האם מדובר בשמונה חודשים מלאים או חסרים? ומשיבים: ב מספר ימי החודש של עיבור שנה, דתניא [ששנויה ברייתא]: כמה ימים בחודש עיבור השנה? שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש, בן עשרים ותשעה יום. רב הונא שפירש שמשנתנו עוסקת בשמונה חודשים מלאים בשנה, סבור כרבן שמעון בן גמליאל, ולפיכך, אם השנה הקודמת היתה מעוברת בחודש חסר, הרי גם אם עושים בשנה זו שמונה חודשים מלאים — יקדים המולד את ראש השנה ביום אחד בלבד. ואילו עולא סבור כחכמים, שחודש העיבור לעולם מלא, ולפיכך אין אפשרות לשמונה חודשים מלאים בשנה, מפני שכך מקדים המולד את ראש השנה ביומיים. ולכן פירש משנתנו בשמונה חודשים חסרים.
רש"י
איתחזויי איתחזי לבנה לב״ד ואנן הוא דלאו אדעתין למימסר נפשין ולמיחזייה הילכך לא מרנני:
מֵיתִיבֵי: אֵין עֲצֶרֶת חָלָה אֶלָּא בְּיוֹם הָנֵף, וְאֵין רֹאשׁ הַשָּׁנָה חָלָה אֶלָּא אוֹ בְּיוֹם הָנֵף אוֹ לְאוֹר עִיבּוּרוֹ; בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, דִּשְׁמוֹנָה חֲסֵירִין עָבְדִינַן, מְעוּבָּרִין לָא עָבְדִינַן – מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ
מיתיבי [מקשים] על שיטת רב הונא ממה ששנינו בברייתא: אין עצרת (חג השבועות) חלה אלא ביום הנף, כלומר, באותו יום מימי השבוע שחל בו ששה עשר בניסן, יום הנפת העומר. ואין ראש השנה הבא חלה אלא או ב אותו יום בשבוע שחל בו יום הנף, או לאור עיבורו, כלומר, למחרתו. ומעתה, בשלמא [נניח] ל שיטת עולא, ששמונה חודשים חסירין בשנה עבדינן [עושים אנו], אבל שמונה חודשים מעוברין לא עבדינן [אין אנו עושים] — משכחת לה [מוצא אתה אותה את מה ששנינו בברייתא], כיצד?
רש"י
במאי קמיפלגי רב הונא דמוקי למתני׳ בתרתי מילי סבר לה כרשב״ג דזימנין כ״ט וזימנין שלשים והכי מיפרשא מתני׳ אין פוחתין מד׳ חדשים מעוברין דלא עבדינן טפי מח׳ חסירין הא ח׳ חסירין עבדינן ולא משכחת לה אלא במעוברת ועיבורה ל׳ וכדעולא ולא נראה לעבר יותר על שמונה הא שמונה מליאין עבדינן ובמעוברת ועיבורה כ״ט וכדלעיל והיינו כרבן שמעון ועולא סבר לה כת״ק דלעולם שלשים הלכך לא מיתוקמא מתני׳ אלא בחד טעמא ולא נראה לחסר יותר מח׳ קתני הא ח׳ עבדין ובמעוברת ועיבורה שלשים אבל לעבר אפילו ח׳ מליאין נמי לא עבדינן דקדים סיהרא שני יומי דמעוברת ועיבורה כ״ט ליכא לאוקומיה כרב הונא דאין עיבור שנה בציר משלשים:
שְׁנֵיהֶן חָסֵר – בְּיוֹם הָנֵף,
שניהן חסר, כלומר, כשהופכים בשנה זו שני חודשים (שכרגיל הם מלאים) לחסרים, ואז עושים אחד מהם בחדשי הקיץ, כגון סיון — מקדים ראש השנה ביום אחד, ואז הוא חל ב אותו יום בשבוע שחל בו יום הנף.
רש"י
אלא ביום הנף באותו יום שאירע בו ט״ז בניסן לפי שבט״ז בניסן אנו מתחילין למנות חמשים ויום חמשים איקלע ביום ראשון להתחלת המנין דיום מ״ט הוי סוף שבת שביעית וביום חמשים מתחיל השבוע:
ואין ר״ה כו׳ או לאור עיבורו לאור עיבורו של ניסן ביום שאירע בו ל״א של ניסן כגון אם ניסן בא׳ בשבת הוי אור עיבורו שלישי בשבת להכי קרי ליה אור עיבורו שהוא לילה שבו מתעבר החדש שכשעושים ר״ח יום ל״א הוי חדש שעבר מעובר:
תוספות
שני חסירים ליום הנף ט״ז בניסן אחד מלא ואחד חסר לאור עיבורו פי׳ ליל שאחר עיבורו (דעיבורו) דהיינו ליום ל״א דיום ל״א בניסן הוא באותו יום שאירע בו י״ז בניסן שהוא יום ג׳ לפסח:
אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר לְאוֹר עִיבּוּרוֹ,
ואם היתה השנה כסדרה, אחד מלא ואחד חסר — חל ראש השנה לאור עיבורו, כלומר, למחרת יום הנף.
רש"י
שניהם חסירין כסליו וסיון וכיון דהוו להו ד׳ חסירין בסתווא וד׳ חסירים בקייטא הוי ר״ה ביום הנף דהא האידנא עבדינן לעולם חדשי ימות החמה כסדרן ויש לנו סימן קבוע א״ת ב״ש ג״ר לשלישי של פסח הוי ר״ה דהיינו לאור עיבורו וכי עבד חד חסר טפי מקדמת ליה לר״ה חד יומא דהיינו ליום הנף אלא לרב הונא דאמר מעוברין נמי עבדינן הא כיון דעבדינן בימות החמה ד׳ מליאין מאחרת לר״ה חד יומא דה״ל לאור אור עיבורו של ניסן ליום רביעי של פסח:
אֶלָּא לְרַב הוּנָא דְּאָמַר: עָבְדִינַן מְעוּבָּרִין, הָא זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַת לְאוֹר אוֹר עִיבּוּרוֹ!
אלא ל שיטת רב הונא שאמר: עבדינן [עושים אנו] שמונה חודשים מעוברין בשנה, הא זימנין דמשכחת [הרי פעמים שאתה מוצא] שראש השנה חל באותו יום בשבוע שהוא לאור אור עיבורו, כלומר, יומיים לאחר יום שחל בו יום הנף, ושלא כדברי הברייתא. שהרי כשהחודשים כסדרם, אחד מלא ואחד חסר, יחול ראש השנה לאור עיבורו. וכשהופכים שני חודשים חסרים בשנה לחודשים מלאים, ועושים אחד מהם בקיץ (בין יום הנף לראש השנה), יחול ראש השנה יום אחד מאוחר מהרגיל!
אָמַר לָךְ רַב הוּנָא: וּלְעוּלָּא מִי נִיחָא? שְׁמוֹנָה הוּא דְּלָא עָבְדִינַן, הָא שִׁבְעָה עָבְדִינַן; שִׁבְעָה, זִימְנִין דְּלָא עָבְדִינַן בְּסִיתְוָא וְעָבְדִינַן בְּקַיְיטָא, וְהָא הֲוָה לְאוֹר אוֹר עִיבּוּרוֹ!
ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רב הונא: ול שיטת עולא מי ניחא [האם נוחה הברייתא]? והרי גם לשיטתו, שמונה מלאים הוא דלא עבדינן [שאין אנו עושים], הא [אבל] שבעה מלאים עבדינן [אנו עושים]. והרי גם כשעושים רק שבעה חודשים מלאים, זימנין דלא עבדינן בסיתוא ועבדינן בקייטא [פעמים שאין אנו עושים את החודש המלא הנוסף בחורף, ואנו עושים אותו בקיץ], בין יום הנף לראש השנה, והא הוה [והרי גם במקרה זה חל] ראש השנה באותו יום בשבוע שחל לאור אור עיבורו (יומיים לאחר יום הנף), ומדוע לא הזכירה הברייתא גם אופן זה?
אֶלָּא הָא מַנִּי? אֲחֵרִים הִיא; דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת וְאֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבָד, וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת – חֲמִשָּׁה.
אלא יש לומר כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת אחרים היא, החולקים על משנתנו, וסבורים כי אפילו שבעה חדשים מלאים אין עושים; דתניא [ששנויה ברייתא], אחרים אומרים: חודשי השנה הולכים כסדרם לעולם, אחד מלא ואחד חסר, וכך יש בשנה שלוש מאות חמישים וארבעה ימים, חמישים שבועות מלאים ועוד ארבעה ימים. ולפי זה לעולם אין בין עצרת לעצרת, כלומר, בין היום בשבוע שחלה בו העצרת בשנה שעברה לבין היום בשבוע שחלה בו העצרת בשנה זו, ו כן אין בין ראש השנה לראש השנה, אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת ונוסף עליה חודש, שהוא בן עשרים ותשעה יום (ארבעה שבועות ויום אחד) — יש חמשה ימים בין עצרת שבשנה זו לעצרת שבשנה שאחריה.
רש"י
הא שבעה עבדינן אפילו לעולא דהא דלא עבדינן שמנה מליאין משום דקדים אתי סיהרא תרי יומי אבל שבעה דלא קדים אלא חד יומא עבדינן והא זימנין [דלא] עבדינן בסתווא ועבדינא לחדשי החורף כסדרן ומעברינא ליה בקייטא ועבדינן ד׳ מלאים וה״ל נמי לאור אור עיבורו:
סוֹף סוֹף, לַאֲחֵרִים בְּיוֹם הָנֵף לָא מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ!
ומקשים: סוף סוף, כשאתה הולך לדרך זו, הרי ל שיטת אחרים, מה ששנינו בברייתא שראש השנה יחול ב אותו יום שחל בו יום הנף — לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה], שהרי לשיטתם לעולם אין מחסרים חודש נוסף בקיץ, ואם כן לעולם יבוא ראש השנה רק למחרתו!
רש"י
אלא הא דקתני לעולם לאור עיבורו ולא יותר אחרים הוא דלית להו מליאין וחסירין דלדידהו כל החדשים [כולהו] כסדרן:
אלא ארבעה ימים אם אירע ר״ה ביום ראשון יבא לשנה הבאה ליום חמישי דהיינו כולהו כסדרן:
תוספות
סוף סוף לאחרים ביום הנף לא משכחת לה כו׳ כגון שהיתה שנה מעוברת ועיבורה שלשים וכיון דעשינו עיבור שנה משלשים יום יש לנו לחסר חדש אחד מהשלימים של הקיץ לכך אשכחן ביום הנף:
אֲמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת, וְעִיבּוּר שָׁנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם; דַּל יַרְחָא לְבַהֲדֵי יַרְחָא, דְּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּיוֹם הָנֵף.
אמר רב משרשיא: ייתכן הדבר לשיטת אחרים, כגון שהיתה שנה זו מעוברת, ו חודש אדר שנוסף כעיבור השנה היה בן שלשים יום, וכך נמצא ראש השנה מתעכב יום נוסף, ויש הפרש של ששה ימים בין ראש השנה הקודם וראש השנה הבא. ומכיוון שלשיטת אחרים אין בין ראש השנה לראש השנה אלא חמישה ימים, יש להפוך אחד מחודשי הקיץ המלאים לחודש חסר, ואז דל ירחא לבהדי ירחא [הורד חודש חסר שעשית בקיץ כנגד חודש העבור], שהיה מלא, וכך נשמרת המסגרת. וחיסור זה של יום אחד מחודשי הקיץ מביא לכך דמשכחת לה [שמוצא אתה את ראש השנה] חל ב אותו יום בשבוע שחל בו יום הנף, יום אחד מוקדם מן הרגיל.
רש"י
ביום הנף לא משכחת לה דהא בכסדרן מקלע לאור עיבורו:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: אֲחֵרִים מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלָא בָּעֵינַן מִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל פִּי הָרְאִיָּה.
אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא בתמיהה: החכם המכונה ״אחרים״, מנינא אתא לאשמועינן [מנין הימים שבין ראש השנה לראש השנה בא להשמיענו]? די היה שיאמר באופן עקרוני, שאין משנים כלל מסדר החודשים אחד מלא ואחד חסר, וממילא היינו יודעים שאין בין עצרת לעצרת אלא ארבעה ימים בלבד! אמר לו רבא: הא קא משמע לן [דבר נוסף זה הוא משמיע לנו], דלא בעינן [שאין אנו צריכים] להתחשב בכך שמצוה לקדש על פי הראיה, אלא כשהחודש צריך להיות חסר לפי סדר החודשים — מקדשים את החודש הבא ביום השלושים, גם אם לא נראתה הלבנה.
רש"י
דל ירחא דקייטא ועביד ליה חסר לבהדי ירחא דעיבור דעבדת ליה מלא דכי היכי דעבדינן שבט ואדר הראשון מליאין ביחד עבדינן נמי ניסן ואייר חסירין יחד דהא אמרינן אם היתה שנה מעוברת חמשה וכיון דעיבור שנה שלשים אי לא עבדינן תרי חסירין בהדי הדדי הוו להו שיתא בין ראש השנה לר״ה דהא כי מוספת חד חדש מלא על ירחי שתא מאחרת ליה לר״ה תרי יומי הילכך הוו להו בקייטא ארבע חסירין ומיקלע ביום הנף:
מַתְקִיף לָהּ רָבִינָא: וְהָאִיכָּא יוֹמָא דְּשָׁעֵי וְיוֹמָא דִּתְלָתִין שְׁנֵי! כֵּיוָן דְּלֵיתֵיהּ בְּכָל שַׁתָּא, לָא קָא חָשֵׁיב.
ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא על שיטת ״אחרים״: כיצד ייתכן שההפרש בין שנה לשנה הוא לעולם בן ארבעה ימים? והלא שנת הלבנה היא שלוש מאות חמישים וארבעה ימים, ועוד שמונה שעות, ושמונה מאות ושבעים וששה חלקי שעה (מתוך אלף ושמונים), ו לפי זה, האיכא יומא דשעי [הרי בכל שלוש שנים יש יום נוסף שהצטבר מתוספת שמונה השעות שבכל שנה], ו כן יש יומא דתלתין שני [יום שנוסף לכל שלושים שנה], ומהצטברות שמונה מאות ושבעים וששה החלקים הנוספים שבכל שנה! ומשיבים: כיון דליתיה בכל שתא לא קא חשיב [כיוון שיום זה אינו נוסף בכל שנה אין הוא מחשיב אותו בברייתא]. ושבים למחלוקת רב הונא ועולא בפירוש משנתנו.
רש"י
אחרים מנינא אתא לאשמועינן בתמיה. כיון דכסדרן אית להו פשיטא דאין בין זה לזה אלא ארבעה והכי איבעי להו למימר אין מעברין את החדש לצורך וממילא ידענא דאין בין זה לזה אלא ארבעה:
[הא קמשמע לן] אי הוה אמרי אין מעברין את החדש לצורך הוה אמינא ה״מ בחדש שנראה בזמנו אבל היכא דלא אתו סהדי ביום שלשים ע״כ תעברהו משום דמצוה לקדש על פי עדים:
קמ״ל כו׳ דהכי משמע דהאי סימנא נקוט בידך ארבעה ימים בין זה לזה ואפילו לא נראית הלבנה:
וְאַף שְׁמוּאֵל סָבַר לָהּ כְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שְׁנַת לְבָנָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם יוֹם, וְלֹא יְתֵירָה עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה יוֹם,
ומעירים: ואף שמואל סבר לה [סבור באותה מחלוקת] כרב הונא, שעושים שמונה חודשים מלאים בשנה, שאמר שמואל: אין שנת לבנה פחותה משלש מאות וחמשים ושתים יום, ולא יתירה על שלש מאות וחמשים וששה יום,
רש"י
והאיכא יומא דשעי כלומר נהי נמי דבתר מולדות הלבנה אזלי אחרים מיהו זימנין דאיכא חמשה ימים בשנה פשוטה בין פסח לפסח דהא איכא יומא דשעי דלשלש שנים טפי חד יומא טופיינא דבין מולד זה למולד שנה הבאה איכא ארבעה ימים ושמונה שעות ותתע״ו חלקים צא לשלש שנים לכל שנה שמונה שעות תמצא יום אחד:
ויומא דתלתין שנין שהרי מן התתע״ו צא תתס״ד מכל תתע״ו תמצא יום לשלשים שנה שהרי תתר״ף חלקים בשעה חשוב חמשה תתס״ד ארבע שעות הרי לשלשים תתס״ד כ״ד שעות שהן יום אחד:
הָא כֵּיצַד? שְׁנֵיהֶם מְלֵאִין – שִׁשָּׁה, שְׁנֵיהֶם חֲסֵירִין – שְׁנַיִם, אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר – אַרְבָּעָה.
הא כיצד? כאשר שני חודשים שבדרך כלל הם חסרים נעשים שניהם מלאין — שנת הלבנה היא בת שלוש מאות וחמישים וששה יום. כאשר שני חודשים שבדרך כלל הם מלאים נעשים שניהם חסירין — היא בת שלוש מאות וחמישים ושנים יום. וכאשר החודשים כסדרם אחד מלא ואחד חסר — מנין הימים שבשנה זו הוא שלוש מאות וחמישים וארבעה יום. הרי שהוא סבור ששנה יכולה להיות בת שני חודשים מלאים נוספים, ובסך הכל שמונה חודשים מלאים.
רש"י
ואף שמואל סבר להא דרב הונא דשמונה מליאין נמי עבדינן:
מֵיתִיבֵי: ״הֲרֵינִי נָזִיר כִּימוֹת הַחַמָּה״ – מוֹנֶה נְזִירוּת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יָמִים כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, ״כִּימוֹת הַלְּבָנָה״ – מוֹנֶה נְזִירוּת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה יָמִים כְּמִנְיַן יְמוֹת הַלְּבָנָה; וְאִם אִיתָא, זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ שִׁשָּׁה!
מיתיבי [מקשים] על שיטה זו, ממה ששנינו בברייתא: אמר ״הריני נזיר כימות החמה״ — מונה נזירות שלש מאות וששים וחמשה ימים, כמנין ימות החמה. אמר: ״הריני נזיר כימות הלבנה״ — מונה נזירות שלש מאות וחמשים וארבעה ימים כמנין ימות הלבנה. ואם איתא, זימנין דמשכחת לה ששה [ואם יש מקום לשיטה שמעברים שמונה חודשים בשנה, פעמים שאתה מוצא בשנת הלבנה שלוש מאות וחמישים וששה ימים]!
רש"י
שניהם מליאים שניהם מן החסירין (שנים) כגון מרחשוון ואייר אם תעשה מליאים נמצא שנה עודפת שני ימים על כסדרן והרי היא שנ״ו:
שניהם חסירין שנים מן המליאין כגון כסליו וסיון אם תעשה חסירין נמצאת שנה חסירה שני ימים מכסדרן והרי היא שנ״ב וכסדרן שנ״ד אלמא עבדינן תמניא מליאין:
בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם וְרוֹב שָׁנִים.
ומשיבים: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ורוב שנים, וכוונת הנודר היתה בוודאי לשנה המצויה, שהיא בת שלוש מאות וחמישים וארבעה ימים.
רש"י
הריני נזיר כימות החמה (או) שאמר כמנין ימות החמה מונה נזירות שס״ה:
וְאַף רַבִּי סָבַר לָהּ כְּרַב הוּנָא, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה וְעָשָׂה רַבִּי (כְּרַב הוּנָא) תִּשְׁעָה חֲסֵירִים וְנִרְאָה חוֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, וְהָיָה רַבִּי תָּמֵיהַּ וְאוֹמֵר: עָשִׂינוּ תִּשְׁעָה חֲסֵירִין וְנִרְאָה חוֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ! אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת הָיְתָה,
ומוסיפים: ואף רבי סבר לה [סבור באותה מחלוקת] כרב הונא, שאפשר לעשות שמונה חודשים מלאים בשנה, דתניא [ששנויה ברייתא]: מעשה ועשה רבי כרב הונא תשעה חודשים חסירים בשנה, ו למרות זאת נראה חודש (הירח החדש) בזמנו, כלומר, ביום המיועד לראש השנה ולא אחר כך, והיה רבי תמיה ואומר: עשינו תשעה חסירין, ונראה חודש בזמנו! אמר לפניו ר׳ שמעון בר רבי: שמא שנה מעוברת היתה השנה הקודמת,
תוספות
מעשה ועשה רבי ט׳ חסרים ונראה חדש בזמנו מולד תשרי ביום קביעות השנה והיה רבי תמיה היאך עשינו ט׳ חסרים ונראה חדש בזמנו פי׳ רבי סבור דקיבוע ומולד דאשתקד היה ביום ז׳ ועשה ט׳ חסרים והוקבע שנה ביום א׳ ועל כן היה תמיה לפי מה שסבור דאשתקד הקיבוע והמולד ביום ז׳ א״כ השנה לא היה בדין עד יום ד׳ דלא תראה הלבנה ג׳ ימים אחר הקיבוע אמר לפניו ר״ש בנו שמא שנה מעוברת היתה ועיבור שנה שלשים ואשתקד עשינו שניהם מלאים דל תלתא בהדי תלתא וקם ליה אדוכתיה פי׳ שנה מעוברת היתה שנה זו שעשינו הט׳ חסרים ודאי אשתקד היה הקיבוע ביום ז׳ וע״י שעשינו שנה זו מעוברת ועיבור שנה שלשים היה בדין שיתאחר השנה הקיבוע משל אשתקד ו׳ ימים ויקבע ביום ד׳ וע״י שעשה רבי שלש חסרים הוקבע השנה ביום א׳ ואשתקד עשינו שניהם מלאים וקדים המולד לקיבוע דאשתקד שני ימים ואירע המולד דאשתקד ליום ג׳ וכי שדית ה׳ כ״א תקפ״ט דהוי המולד השתא ביום ראשון ולכך נראה עתה ביום הקיבוע ולכאורה אשתקד קדים המולד מיום ג׳ ו׳ שעות דכי שדית ה׳ כ״א תקפ״ט נראה המולד ביום [א׳] עצמו ויש לדקדק כיון דאשתקד המולד היה ביום ג׳ איך עשה ח׳ מלאים (ואי חד) [ואיתאחר] קיבוע עד יום ה׳ הלא קדם המולד ב׳ ימים לקיבוע ולעיל אסקינן דלא עבדינן ח׳ מלאים אלא כשאותה שנה מעוברת ומתארע כך דלא מקדים כי אם חד יומא לקיבוע ואם כן לפירושו היה הדבר אשתקד שהמולד היה ביום ג׳ אחר י״ח שעות ולא נראית עד יום ד׳ ולא קדם ראיית המולד לקיבוע רק חד יומא ואם כן קשה טובא דכי שדינן ה׳ כ״א תקפ״ט על יום ג׳ י״ח יהיה השנה זו ביום ב׳ ט״ו שעות והקיבוע היה ביום אחד ואיך נראה החודש בזמנו גם לפי מה דפי׳ לעיל דמקדים לא הוי אם אינו קודם י״ח שעות אחרונות שביום ויכול להיות דאשתקד המולד ביום ג׳ לשש שעות ולבני בבל לא נראית עד יום ד׳ אכתי דכי שדית ה׳ כ״א תקפ״ט על ג׳ שש שעות הוי המולד השתא ביום ב׳ וג׳ שעות ואכתי לא הוי בזמנו ושמא נראה חודש בזמנו לאו דווקא דביום שאחר קיבוע קרי ליה זמנו דבשביל איחור יום א׳ המולד לקיבוע אין בכך כלום דלאו אדעתייהו דאינשי הלכך כשהמולד למחרתו דקיבוע כמו ביומא דקיבוע: