דֶּרֶךְ הָרַבִּים – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת; דֶּרֶךְ עָרֵי מִקְלָט – שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמּוֹת. אֲמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָהּ? דִּכְתִיב: ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ״, דֶּרֶךְ – הַדֶּרֶךְ.

דרך הרבים — שש עשרה אמות. דרך המובילה לערי מקלט — שלשים ושתים אמות. אמר רב הונא: מאי קראה [מהו הכתוב]? מאין נלמד דבר זה? — דכתיב [שנאמר] בערי המקלט: ״תכין לך הדרך״ (דברים יט, ג), ויכול היה לומר ״דרך״ ונאמר ״הדרך״ בתוספת ה״א, ללמד שהדרך הזו כפולה מכל דרך אחרת של הרבים, ולכן היא בת שלושים ושתים אמה.

״דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ – אֵין לָהּ שִׁיעוּר״. שֶׁהַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ גָּדֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ.

שנינו במשנה שדרך המלך אין לה שיעור. ומסבירים: שכן שנינו שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו.

״דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר – אֵין לָהּ שִׁיעוּר״. מִשּׁוּם יְקָרָא דְּשָׁכְבָא.

עוד שנינו במשנה: דרך הקבר אין לה שיעור. ומסבירים: וטעמו של דבר — משום יקרא דשכבא [כבודו של המת] על מנת שלא להגביל את מספר המלווים של המת, ולעכב אותם בדרכם.

״הַמַּעֲמָד – דַּיָּינֵי צִיפּוֹרִי אָמְרוּ: בַּת אַרְבַּע קַבִּין״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר קִבְרוֹ, דֶּרֶךְ קִבְרוֹ, מְקוֹם מַעֲמָדוֹ, וּבֵית הֶסְפֵּדוֹ – בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.

ועוד שנינו במשנה: המעמד — דייני ציפורי אמרו: מידת שטח בת ארבע קבין. ובענין זה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: אדם המוכר לאחר את קברו, או דרך קברו, או מקום מעמדו, או בית הספדו — באין בני משפחה של המוכר וקוברין אותו שם על כרחו של הקונה, משום פגם משפחה שפגם הוא להם שאחד ממשפחתם אינו נקבר יחד איתם. כיון שהזכרנו ענין המעמדות במשנה מביאים את מה ששנינו בברייתא אחרת, באותו נושא.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לְמֵת, כְּנֶגֶד ״הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות ל אחר קבורתו של המת, כנגד ״הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל״ (קהלת א, ב), שבסך הכל נזכרים שבעה הבלים (״הבל״ — אחד, ״הבלים״ —

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: הֵיכִי עָבְדִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּדְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בִּיהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לָמֵת, כְּגוֹן: ״עִמְדוּ יְקָרִים עֲמוֹדוּ״, ״שְׁבוּ יְקָרִים שֵׁבוּ״; אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.

שנים, ובכל הפסוק — שבעה) וכנגדם עושים למת שבע פעמים מעמד ומושב. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: היכי עבדי [כיצד עושים]? אמר ליה [לו]: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שאמר ר׳ יהודה: ביהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כגון שהיו אומרים: ״עמדו יקרים עמודו״, ״שבו יקרים שבו״. והיו זזים מעט ממקומם, ושוב עומדים ויושבים. אמרו לו: אם כן, שזהו ענין מעמדות ומושבות, אף בשבת מותר לעשות כן, שהרי אין בו דברי מספד מפורשים.

אַחְתֵּיהּ דְּרָמִי בַּר פַּפָּא הֲוָה נְסִיבָא לֵיהּ לְרַב אָוְיָא, שְׁכִיבָא, עֲבַד לָהּ מַעֲמָד וּמוֹשָׁב. אֲמַר רַב יוֹסֵף, טָעָה בְּתַרְתֵּי: טָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בִּקְרוֹבִים, וְהוּא עֲבַד אֲפִילּוּ בִּרְחוֹקִים; וְטָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְהוּא עֲבַד בְּיוֹם שֵׁנִי.

מסופר: אחתיה [אחותו] של רמי בר פפא הוה נסיבא ליה [היתה נשואה לו] לרב אויא. כאשר שכיבא [מתה], עבד [עשה] לה מעמד ומושב. אמר רב יוסף, טעה בתרתי [בשני דברים]: טעה, שאין עושין אלא בקרובים, שקרובי המשפחה בלבד הם העומדים והיושבים, והוא עבד [עשה] דבר זה אפילו ברחוקים; וטעה טעות אחרת, שאין עושין אלא ביום ראשון של אבל, היום בו נקבר המת, והוא עבד [עשה] ביום שני.

אַבַּיֵי אֲמַר: בְּהָא נַמִי טָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהוּא עָשָׂה בָּעִיר. רָבָא אֲמַר: בְּהָא נַמִי טָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, וְהָתָם לָא נְהוּג.

אביי אמר: בהא נמי [בזה גם כן] טעה, שאין עושין מעמד ומושב אלא בבית הקברות, והוא עשה בעיר. רבא אמר: בהא נמי [בזה גם כן] טעה, שאין עושין אלא במקום שנהגו, והתם [ושם] לא נהוג [נהגו].

מֵיתִיבֵי, אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן; וְאִי אָמְרַתְּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּבְיוֹם רִאשׁוֹן, בֵּית הַקְּבָרוֹת בְּשַׁבָּת מַאי בָּעֵי? בְּעִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, דְּאַמְטְיוּהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב יוסף ואביי ממה ששנינו לעיל בברייתא, אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן; ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין עושים מעמד ומושב אלא בבית הקברות (כדברי אביי) וביום ראשון (כדברי רב יוסף), בית הקברות בשבת מאי בעי [מה הוא עושה]? כיצד יכולה להיות קבורת המת ביום השבת? והרי אין קוברים בשבת! ומשיבים: יכול הדבר להיות בעיר הסמוכה לבית הקברות, דאמטיוהו [שהביאו אותו] לקבר בין השמשות של ערב שבת, וכשהחשיך — אם אין במעמד אלא ״עמדו״ ו״שבו״ — ניתן היה לדעת חכמים לעשות מעמד ומושב.

מתני׳ הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר – עוֹשֶׂה תּוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁמוֹנָה כּוּכִין, שָׁלֹשׁ מִכָּאן וְשָׁלֹשׁ מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן; וְכוּכִין – אָרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרוּמָּן שֶׁבַע,

המוכר מקום לחברו על מנת לעשות לו קבר, וכן המקבל מחברו עבודה בקבלנות לעשות לו קבר — עושה באופן זה: תוכה של מערה שבה קוברים צריך להיות במידותיו ארבע אמות רוחב על שש אמות אורך. ופותח לתוכה שמונה כוכין המיועדים לשים בהם את ארונות המתים, שלש כוכים מכאן (בצידה האחד של המערה, לאורך שש אמות) ושלש מכאן בצד השני, ושנים מכנגדן ממול הכניסה. וכוכין אלה ארכן ארבע אמות, ורומן (גובהן) שבע טפחים,