רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אֲמַר: לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּנִיפְלֵי.

רב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: לעולם משנה זו, שבודק עשרים אמה, כשיעור שתי מערות וחצר, שיטת ר׳ שמעון היא, ו אף שלשיטתו מערת קבורה רגילה היא באורך שמונה אמות, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בניפלי [בנפלים], שמשערים שאחת המערות שאליהן הוא מודד היתה מערה שקוברים בה נפלים, והיא קטנה יותר בשיעורה ממערה רגילה, ואף לדעת ר׳ שמעון שיעורה שש אמות. ואם כן שש של מערה זו, ושש של חצר, ושמונה של מערה אחרת — הרי עשרים אמה.

וּמִדְּהָא בְּנִיפְלֵי הָא נַמִי בְּנִיפְלֵי, תְּמָנֵי סְרֵי הָוְיָין! חֲדָא בְּנִיפְלֵי אָמְרִינַן, תַּרְתֵּי בְּנִיפְלֵי לָא אָמְרִינַן.

ושואלים: ומדהא בניפלי הא נמי בניפלי [ומכיון שאנו מניחים שמדובר במערה זו בנפלים, זו המערה הנוספת נאמר שמדובר בה גם כן בנפלים], שהרי באותה מידה ייתכן שגם המערה האחרת עשויה לכך, אם כן תמני סרי הויין [שמונה עשרה אמות הן], שש לכל מערה, ושש לחצר הקבר! ומשיבים: חדא בניפלי אמרינן [אחת בנפלים אומרים אנו], תרתי בניפלי לא אמרינן [שתים בנפלים אין אנו אומרים], שאף שייתכן שתהא מערה אחת כזו — אין להביא בחשבון שתי מערות כאלה הסמוכות זו לזו. בברייתא שהובאה לעיל נשנתה מחלוקת לגבי מתים שנמצאו רצופים וסמוכים זה לזה, שלדעת חכמים אין זו מערת קברים, ולדעת ר׳ שמעון אין מתחשבים במתים שבאמצע, לפי שנטמנו שם רק לפי שעה.

וְרָמֵי דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, וְרָמֵי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן,

ורמי דרבנן אדרבנן [ומשליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים], ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר׳ שמעון על דברי ר׳ שמעון,

דְּתַנְיָא: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ עַל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה כֶּרֶם, וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִים כְּאִילּוּ אֵינָן;

דתניא [ששנויה] משנה: כרם (שיש בו לפחות חמש גפנים) הנטוע על פחות מארבע אמות בין שורת כרמים לחבירתה — ר׳ שמעון אומר: אינו נחשב כרם לענין איסור כלאיים, אלא רואים את כל הגפנים כעצים בודדים לעצמם. וחכמים אומרים: הרי זה כרם, ורואין את האמצעים כאילו אינן.

קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, וְקַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!

ומעתה, קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים], וקשיא [וקשה] מדברי ר׳ שמעון על דברי ר׳ שמעון, שהרי בענין גפנים דעתם הפוכה!

דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קַשְׁיָא: הָתָם לָא נָטְעִי אֱינָשֵׁי אַדַּעְתָּא לִיעֲקַר, הָכָא זִימְנִין דְּמִיתְרְמָא לֵיהּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וּמִיקְרִי וּמַנְחִי לֵיהּ.

ומתרצים: מדברי ר׳ שמעון על דברי ר׳ שמעון לא קשיא [קשה], התם לא נטעי אינשי אדעתא ליעקר [שם, בכרם, אין אנשים נוטעים על דעת לעקור], והואיל והוא נטוע בצפיפות כזו — אין זה נחשב כרם, הכא זימנין דמיתרמא ליה [כאן, לענין קבורה, פעמים שמזדמן לו] לקבור בין השמשות שאין זמן לחפש מקום אחר, ומיקרי ומנחי ליה [ומזדמן ומניחים אותו כך] על מנת להוציאו ולקוברו אחר כך כראוי.

דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נַמִי לָא קַשְׁיָא: הָכָא כֵּיוָן דְּמִינְוַל לָא מִקְרֵי קֶבֶר, הָתָם מֵימַר אָמַר: הֵי מִינַּיְיהוּ דְּשַׁפִּיר – שַׁפִּיר, וּדְלָא שַׁפִּיר – לֶיהֱוֵי לְצִיבֵי. הדרן עלך המוכר פירות

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה]: הכא [כאן, לענין קבורה] כיון דמינול [שהוא מתנוול] אם קוברים אותו בצפיפות לא מקרי [אינו נקרא] קבר, התם [שם] בכרם מימר אמר [אומר הוא] הנוטע: הי מינייהו דשפיר [זה מהם שיהיה, יצמח, יפה] — שפיר [יפה], ודלא שפיר [ושאינו יפה] — ליהוי לציבי [שיהיה, אעקרנו ואשתמש בו, לעצים, להסקה], ואין מחשיבים גפנים אלו שבאמצע לגפנים, אלא לעצים סתם, והרי זה כרם לכל דבר.

מתני׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״, הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים – אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ, פָּחוֹת מִכָּאן – נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְאִם אָמַר לוֹ ״כְּבֵית כּוֹר עָפָר״, אֲפִילּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל – נוֹתֵן לוֹ לְבֵית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף; הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים,

האומר לחבירו ״בית כור עפר אני מוכר לך״, אם היו שם בקרקע הנמכרת נקעים (סדקים ובקיעים) שהיו עמוקים עשרה טפחים, או שהיו שם סלעים הגבוהין מן הקרקע עשרה טפחים — אינן נמדדין עמה, אלא צריך לתת לו שטח של בית כור חוץ מאותם נקעים וסלעים. אם היה שיעורם של הנקעים או הסלעים פחות מכאן, כלומר, מעשרה טפחים — נמדדין עמה. ואם אמר לו ״כבית כור עפר״, ולא אמר לו ״בית כור״, אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים — הרי אלו נמדדין עמה.