כְּשֵׁיר, מַהוּ? כְּשׁוּרָה, מַהוּ? אִיצְטָדִינִין, מַהוּ? דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן, מַהוּ? תֵּיקוּ.

היו הסלעים הללו ברובה של השדה, אבל היו מפוזרים כשיר (כטבעת), מהו? או שהיו עומדים כשורה, מהו? וכן אם היו מפוזרים בצורת איצטדינין כעין זוית, מהו? בצורת דרך עקלתון (בקו בלתי ישר, מפותל) מהו? על כל אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

תָּנָא: אִם הָיָה סֶלַע יְחִידִי, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא – אֵין נִמְדָּד עִמָּהּ; וְאִם הָיָה סָמוּךְ לַמֶּצֶר, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא – אֵין נִמְדָד עִמָּהּ.

תנא [שנה החכם]: אם היה בשדה סלע יחידי, אפילו אם מידתו היא כל שהוא — אין נמדד עמה. ואם היה הסלע סמוך למצר, אפילו היה גובהו כל שהוא — אין נמדד עמה.

בָּעֵי רַב פַּפָּא: מוּפְסָק עָפָר בֵּינְתַיִם, מַהוּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב אַשִׁי: עָפָר מִלְּמַטָּה וְצוּנְמָא לְמַעְלָה, עָפָר מִלְמַעְלָה וְצוּנְמָא מִלְּמַטָּה, מַהוּ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב פפא: אם היה מופסק עפר בינתים ולא היה ממש נוגע במצר, מהו הדין? אף שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה. בעי [שאל] רב אשי: היה עפר מלמטה וצונמא [סלע] למעלה, או עפר מלמעלה וצונמא מלמטה, מהו הדין? אף לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

מתני׳ ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בְּחֶבֶל״, פִּיחֵת כָּל שֶׁהוּא – יְנַכֶּה, הוֹתִיר כָּל שֶׁהוּא – יַחֲזִיר; וְאִם אָמַר ״הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר״, אֲפִילּוּ פִּיחֵת רוֹבַע לִסְאָה אוֹ הוֹתִיר רוֹבַע לִסְאָה – הִגִּיעוֹ, יוֹתֵר מִכָּאן – יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן.

אם אמר המוכר: ״בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל״, כלומר, במידה מדוייקת, הנמדדת בחבל מידה, אם פיחת ממידה זו כל שהוא — ינכה המוכר מן המחיר, ויחזיר לקונה כסף כשווי הפחת, ואם הותיר כל שהוא על מידה זו — יחזיר הקונה. ואם אמר שהוא מוכר ״בית כור הן חסר הן יתר״, אפילו פיחת בשיעור רובע (רביעית הקב) ל כל סאה (כלומר, בשיעור של אחד מעשרים וארבעה), או הותיר רובע לסאה — הגיעו, נגמר המיקח כמות שהוא, כיון שאמר לו המוכר לקונה מתחילה שאין זה בהכרח בית כור מדוייק. ואולם, אם היה ההבדל יותר מכאן, כלומר, מרובע לסאה — יעשה חשבון בשווי ההפרש.

מַה הוּא מַחֲזִיר לוֹ? מָעוֹת. וְאִם רָצָה – מַחֲזִיר לוֹ קַרְקַע, וְלָמָּה אָמְרוּ מַחֲזִיר לוֹ מָעוֹת? לְיַיפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל מוֹכֵר, שֶׁאִם שִׁיֵּיר בְּשָׂדֶה בֵּית תִּשְׁעָה קַבִּין, וּבְגִינָּה בֵּית חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רוֹבַע – מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע. וְלֹא אֶת הָרוֹבַע בִּלְבַד הוּא מַחֲזִיר, אֶלָּא אֶת כָּל הַמּוֹתָר.

וכשהקונה מחזיר למוכר את המותר, מה הוא מחזיר לו? — מעות. ומעירים: ואם רצה המוכר — מחזיר לו הקונה קרקע. ולמה אמרו שמחזיר לו מעות? — כדי לייפות כחו של מוכר, שיכול לדרוש מעות ואינו חייב לקבל ממנו דווקא את הקרקע היתירה. אלא שאם שייר בשדה בית תשעה קבין, ובגינה בית חצי קב, או כדברי ר׳ עקיבא בית רובע קב — מחזיר לו את הקרקע ואינו יכול לדרוש מעות. ומעירים: ו כשהותיר יותר מרובע, ומחזיר, לא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר, שכיון שנזקק להחזיר — יתן לו במידה מדוייקת.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״בֵּית כּוֹר״ סְתָמָא, מַאי? תָּא שְׁמַע: ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בְּחֶבֶל״,

במשנה דובר על שני מקרים במכירת בית כור עפר: כשאמר לו ״מידה בחבל״ — שמחזיר לו כל שהוא, ומן הצד האחר כשאמר ״הן חסר הן יתר״ — שעד רובע לסאה הגיעו. ומעתה, איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידי בית המדרש] מקרה אחר: אמר לו ״בית כור״ סתמא [סתם], שלא אמר לו לא ״מידה בחבל״ ולא ״הן חסר הן יתר״, מאי [מה] הדין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה: ״בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל״,