חזור
בבא בתרא
דף קה.אֶלָּא: לְעוֹלָם ״זוֹ״ וְלָא סְבִירָא לֵיהּ, וְהָתָם טַעֲמָא מַאי? מִשּׁוּם דְּתָפֵיס,
אלא לעולם תפרש שמה ששמואל אמר ״זו״ כוונתו: ו הוא עצמו לא סבירא ליה [סבור] כן, ש״תפוס לשון אחרון״, ולדעתו כאשר יש שני לשונות סותרים ספק הוא, כחכמים. והתם [ושם בענין חודש השכירות הנוסף] טעמא מאי [מהו הטעם] למה שאמר שאם בתחילת החודש — כולו למשכיר, בסופו — כולו לשוכר? משום דתפיס [שהוא תופס], ומספק משאירים את הדבר בידי המוחזק בו.
תוספות
אלא לעולם זו ולא סבירא ליה הוי מצי לשנויי כדאמרינן לעיל דגבי משכיר איכא למימר מיהדר קא הדר ביה ואיכא למימר פרושי קא מפרש אבל הכא איכא למימר מיהדר קהדר ולעולם זו וסבירא ליה אלא אע״ג דשני הכי לעיל לא משמע ליה שיהא כן עיקר הטעם ולא עביד מיניה לעיל אלא צריכותא בעלמא ועוד כדפירש הקונטרס דזו משמע דלא סבירא ליה הכי:
הָכָא נַמִי הָא תָּפֵיס.
הכא נמי [כאן גם כן] בענין מכירת התבואה, כשאמר ״כור בשלושים, סאה בסלע״ הא תפיס [הריהו תופס], שמה שכבר נכנס בקופתו של הקונה — הריהו כשלו ואין המוכר יכול לחזור בו, ולפיכך ראשון ראשון קנה, ולא משום ״תפוס לשון אחרון״.
אָמַר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: ״אִיסְתְּרָא מְאָה מָעֵי״ – מְאָה מָעֵי, ״מְאָה מָעֵי אִיסְתְּרָא״ – אִיסְתְּרָא.
באותו נושא אמר רב הונא, אמרי בי [היו אומרים החכמים בבית] רב: אם אמר אדם ״איסתרא מאה מעי [מעות] ", ואיסתרא הוא מטבע ששוויו תשעים ושש מעות, אנו אומרים שהתכוון למאה מעי [מעות]. אם אמר הפוך: ״מאה מעי איסתרא״ — אנו אומרים שהתכוון לאיסתרא.
מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, תְּפוֹס לָשׁוֹן אַחֲרוֹן? הָא אֲמָרָהּ רַב חֲדָא זִימְנָא, דְּאָמַר רַב: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה יָהֵיבְנָא כּוּלֵּיהּ לַמַּשְׂכִּיר!
ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו רב בכך], האם את הכלל שתפוס לשון אחרון? הא [הרי כבר] אמרה רב חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב: אי הואי התם [אם הייתי שם] בבית המדרש, כשנדונה הבעיה לגבי תשלום שכירות המרחץ בחודש העיבור, הוה יהיבנא כוליה [הייתי נותן את הכל] את דמי שכירות כל החודש למשכיר, משום שבסוף דבריו אמר ״דינר זהב לחודש״!
אִי אִיתְּמַר הָא וְלָא אִיתְּמַר הָא – הֲוָה אָמִינָא מִיהֲדַר קָא הָדַר בֵּיהּ, אֲבָל הָכָא, מַהוּ דְּתֵימָא פֵּרוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ, קָא מַשְׁמַע לָן.
ומשיבים: בכל זאת צריכים שני הדינים להיאמר, ואין ללמוד זה מזה, שכן אי איתמר הא [אם היתה נאמרת הלכה זו] ב״איסתרא מאה מעי״ בלבד, ולא איתמר הא [נאמרה זו במרחץ], הוה אמינא מיהדר קא הדר ביה [הייתי אומר שהוא חוזר בו] מדיבורו הראשון (״איסתרא״) בדיבורו השני (״מאה מעי״), שהרי הדברים סותרים זה את זה, ומשום כך הולכים אחר לשון אחרון. אבל הכא [כאן] בענין חודש העיבור מהו דתימא [שתאמר] כי רק פרושי קא מפרש [מפרש הוא] בדבריו האחרונים למה התכוון מתחילה, ואין כאן הוכחה שהולכים בכלל אחר לשון אחרון, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב, שככלל הולכים אחר לשון אחרון.
תוספות
פרושי קא מפרש פי׳ הקונטרס דהכי קאמר ליה בשנים עשר זהובים לשנה לפי שאני סבור שהיא פשוטה אבל אם היא מעוברת אני רוצה שתתן לי דינר זהב לחדש ולא גרסינן לפי זה אי איתמר בהא ולא איתמר בההיא דעל זה אינו מפרש כלום דאמאי לא שמעינן לההיא דהמשכיר מההיא דאיסתרא אלא הכי גרסינן מהו דתימא פרושי קא מפרש כו׳ ובשם רש״י פי׳ דפרושי קמפרש קאי אההיא איסתרא מאה מעי כלומר סלע גדול ששוה מאה מעי ושפיר גריס אי איתמר בהא ולא איתמר בהא ולא תקשה לפרש״י אמאי לא שמעינן ההיא דאיסתרא מההיא דאמר רב ואילו הואי התם יהיבנא כוליה למשכיר דהוה אמינא טעמא דרב לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום דקרקע בחזקת בעלים קיימת וא״ת לפירוש רש״י היכי תיסק אדעתין דאיסתרא מאה מעי פרושי קא מפרש ולעולם רב כרבנן דאמרי הלך אחר פחות שבלשונות הא תנן בגט פשוט (לקמן בבא בתרא דף קסה: ושם) כתב זוזי מאה דהוו קיימי סלעים עשרין אין לו אלא עשרין זוזי מאה דהוו קיימין סלעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא אע״פ שמפרש בהדיא אמרינן הלך אחר פחות שבלשונות ויש לומר דשאני ההיא דגט פשוט שרחוקין זה מזה ולא שייך כולי האי פירושי קא מפרש ומתיישב כאן פי׳ הקונטרס יותר משום דמעיקרא הקשה הא אמר רב חדא זימנא משמע דפריך אמאי איצטריך ההיא דאיסתרא ומשני דאיצטריך דלא הוה שמעינן ממשכיר דתפוס לשון אחרון דהוה אמינא דפרושי קא מפרש ומיהו בהשואל (ב״מ דף קב: ושם ד״ה הוה) יתכן טפי כפרש״י דקאי בההוא דמשכיר ופריך והא אמר רב חדא זימנא הכא גבי איסתרא ולרבי יצחק נראה דפרושי קא מפרש דהכא היינו ממש כההיא דלעיל והכי פירושו אי איתמר בההיא דאיסתרא ולא איתמר בההיא דמשכיר הוה אמינא פרושי קא מפרש ההיא דמשכיר ויהא כולו לשוכר דלא אמרינן תפוס לשון אחרון דלא מהדר הדר ביה אלא פרושי קא מפרש וה״ק ליה בי״ב זהובים לשנה ומשום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הוצרך להתנות שהיה לו ליתן לסוף כל חדש דינר מאותן י״ב זהובים שהוא חייב לשנה וכן יש לפרש בהשואל (ב״מ קב:) ואיצטריך כל תלת מילי דרב דההוא דאיסתירא אית למימר דלא הוי מטעם תפוס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש כפירוש רש״י ומההיא דהמשכיר נמי לא שמעינן דתפוס לשון אחרון דאיכא למימר פרושי קא מפרש כפי׳ הקונטרס או משום דסבר כרב נחמן דקרקע בחזקת בעליה קיימא הלכך איצטריך ההיא דכור בשלשים סאה בסלע דראשון ראשון קנה ואי מההיא הוה אמינא משום דתפיס אפי׳ אפיך מיפך כמו לשמואל להכי איצטריך כולהו ולא ידע ר״י דמנא לן א״כ דסבר רב דתפוס לשון אחרון אלא נראה משום דהנך דיחויי לאו עיקר טעם נינהו ואיצטריכו נמי שלשה מילי דשמואל דמההיא דאוקי שמואל בבא באמצע החדש הוה אמינא כדדחי לעיל ר׳ אבא דפרושי קא מפרש ולעולם בעלמא תפוס לשון אחרון וההיא דראשון ראשון קנה הוה אמינא משום דתפוס לשון אחרון הוא כמו לרב להכי איצטריך לאשמועינן אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות וההיא דבבא באמצע החדש איצטריך לאשמועי׳ דזו ולא סבירא ליה ולפרש המשנה וההיא דראשון ראשון קנה דאיצטריך לאשמועי׳ דתפיסה שלו תפיסה היא דמההיא דהמשכיר לא שמעינן תפיסה דאיכא למימר משום דאודי ליה: