לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְקַדֵּם.

ושואלים: למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמרו הדברים הללו? שהרי לעיקר הזכות בירושת אחי אימן — בוודאי גם הבנות יורשות, שכיון שהאם יורשת את אחיה, הרי בתה יורשת אותה! אמר רב ששת: לקדם, לומר שבמקום שיש בנים, הם היורשים את אחי האם ולא הבנות.

תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא: ״וְיָרַשׁ״ – מַקִּישׁ יְרוּשָּׁה שְׁנִיָּה לִירוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה, מַה יְּרוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה – בֵּן קוֹדֵם לְבַת, אַף יְרוּשָּׁה שְׁנִיָּה – בֵּן קוֹדֵם לְבַת.

ובענין זה תני [שנה] רב שמואל בר רב יצחק קמיה [לפני] רב הונא ברייתא: נאמר בסוף פרשת הנחלות ״ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה״ (במדבר כז, יא) — מקיש (משווה) הכתוב ירושה שניה לירושה ראשונה, מה בירושה ראשונה, כלומר, ירושת ילדים את אביהם — בן קודם לבת, אף בירושה שניה ממורישים אחרים — תמיד בן קודם לבת.

תָּנֵי רַבָּה בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ – בַּיּוֹם אַתָּה מַפִּיל נְחָלוֹת, וְאִי אַתָּה מַפִּיל נְחָלוֹת בַּלַּיְלָה. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דְּשָׁכֵיב בִּימָמָא הוּא דְּיָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ, מַאן דְּשָׁכֵיב בְּלֵילְיָא לָא יָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ? !

מסופר, תני [שנה] רבה בר חנינא קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: נאמר בענין ירושה ״והיה ביום הנחילו את בניו״ (דברים כא, טז), ותוספת לשון זו של ״ביום״ בענין זה באה ללמד: דווקא ביום אתה מפיל (מנחיל) נחלות, ואי [ואין] אתה מפיל נחלות בלילה. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי דקדוק זה, דשכיב ביממא [מי שמת ביום] הוא זה דירתי ליה בניה [שיורשים אותו בניו], ואילו מאן דשכיב בליליא [מי שמת בלילה] לא ירתי ליה בניה [יורשים אותו בניו]?

דִּלְמָא דִּין נְחָלוֹת קָא אָמְרַתְּ, דְּתַנְיָא: ״וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט״ – אוּרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לִהְיוֹת דִּין;

דלמא [שמא] דין נחלות קא אמרת [אמרת], שבית הדין דן בענין זה דווקא ביום ולא בלילה! וראיה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מן הכתוב המסיים את פרשת דיני הנחלות, ״והיתה לבני ישראל לחקת משפט״ (במדבר כז, יא), לומדים כי אורעה (זומנה, צורפה) כל הפרשה כולה להיות נחשבת דין, שצריך הרכב של בית דין לדון ולפסוק בו, וחלים בענין זה ההלכות הנוגעות לסדר הדין.

וְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה – רָצוּ כּוֹתְבִין, רָצוּ עוֹשִׂין דִּין, שְׁנַיִם – כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין; וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיּוֹם,

וכ דברי רב יהודה, שאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה והחולה רוצה לצוות מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו, אם רצו — כותבין את דברי הצוואה שלו וחותמים עליה כעדים, ואם רצו — עושין דין שהם יכולים לנהוג בזה כבית דין, שהרי שלושה הם, ולקבוע דברים בתוקף משפט ודין, ולהעביר את הנכסים ליורשים מכוח הוראתם כבית דין. אבל אם באו לבקר את החולה שנים בלבד — כותבין כעדים ואין עושין דין, שהרי רק שלושה יכולים לדון. ואמר רב חסדא: לא שנו הלכה זו אלא כשבאו השלושה לבקרו ביום,