והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה אע״ג דבמחצה ליכא מאן דפליג עליה דרב יוסף מ״מ הוצרך לפסוק הלכה כמותו משום דאביי מקשי עלה ואע״ג דשני ליה רב יוסף שפיר סלקא דעתך משום דרב יוסף אעיקר תלמודיה ולא הוי שינוי דידיה עיקר קמ״ל ומכאן אין להוכיח דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף בכולי גמרא שהרי כאן פוסק אפילו בדבר דלא חלק עליה רבה דמסתברא דלא אתי למימר אין הלכה כמותו בכל מה שדבר בגמ׳ אלא במכילתין דהנך ג׳ איתנהו במכילתין אבל יש ראיה מפרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) דקאמר והא קי״ל הלכתא כרבה ובהא אין הלכה כרשב״ג ומדלא קאמר והא קי״ל בהאי הלכתא כרבה כדקאמר גבי רבן שמעון בן גמליאל משמע דבכולי גמרא הלכתא כרבה ובההיא דריש הכונס (ב״ק דף נו: ושם) דפליגי רבה ורב יוסף בשומר אבידה אומר ר״י דהלכה כרבה דהוי שומר חנם ולא כמו שפוסקין כרב יוסף ושם (ד״ה בההיא) פירשנו:

מה אשה את בעלה אין הבעל יורשה בקבר פ״ה אינו מיושב דמפרש בקבר אאשתו קאי דאין הבעל יורשה אם נפלו לה נכסים כשהיא בקבר דהא דומיא דזה ליכא לפרושי אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו כשהיא בקבר והא ליתא שהרי הבן יורש את אמו כשהיא בקבר כשמתה בחיי מורישה כדאמר לעיל ולקמן נמי מרבינן בן הבת ואם נפרש יורש הבעל כשהוא בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו הוה אתי שפיר דאף האשה אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו מן האב אבל תימה דאמאי פשיטא ליה בבעל טפי מבבן דמה שפי׳ ריב״ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשאירות פקע ליה על ידי מיתה כמו ע״י גירושין אין נראה דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נה:) דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו ואומר ר״י דהיינו טעמא משום דאין אדם יורש בקבר להנחיל לקרובין אלא ע״י משמוש נפקא לן לקמן מובן אין לו דהיינו הנהו דיורשין מחמת קורבה אבל בעל דלא ירית מחמת קורבה לא אשכחת משמוש וקשה לרשב״א דא״כ אמאי איצטריך קרא לעיל דאין הבעל יורש אשתו בראוי עד דיליף מפנחס תיפוק ליה משום דלא אשכח משמוש בירושה הבאה מכח שאירות ונראה לו שזהו סברתו של רשב״ם דנקט יורש אשתו כשהאשה בקבר דודאי כשהבעל בקבר הוה ליה למימר והא דלא פירש הכי שסובר דהיא גופה לא נפקא לן אלא ממאי דאשכח שאינו יורש את אשתו כשהאשה בקבר כדילפינן לעיל מקרא דפנחס דנהי דלא מבטל שאירות לגמרי כדאמר ביבמות מ״מ מכח שאירות בקבר אשכחן דאינו יורש הלכך אין לו לבעל לירש כשהוא עצמו בקבר וה״נ בן אע״ג דיורש אמו כשהיא בקבר מואין לו כתיב מ״מ אינו יורשה כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב דיליף מבעל ובסוף פ׳ מי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנט:) יליף לה מקרא אחרינא נאמר סיבה בבן ונאמר סיבה בבעל כו׳ וכופר האשה דלא ירית בעל נפקא לן מקרא אחרינא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב״ק דף מב:) ומפרש התם טעמא לפי שהוא ראוי שאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכן נזקיה ומלוה שלה למאן דחשיב ליה ראוי אור״י לפי שאינן ממורישי אשה הוי לכן צריך לפסוק אחר ובב״ק פי׳ דמכופר לא אתי שאר ראוי דה״א שאני כופר דלעולם הוה ראוי ומירושה לא שמעינן כופר לפי שמחיים נעשה החבלה:

אף מטה האם האשה יורשת את בנה הקשה ר״י א״כ ע״י איש נמי מסבת נחלה ממטה למטה שאם ישא משבט אחר וימות ויירשנו בנו ואח״כ ימות הבן ותירשנו אמו שהיא משבט אחר ואמאי אזהר רחמנא לאשה מוכל בת יורשת נחלה טפי מלאיש ועוד דאם כשאין האב האשה יורשת א״כ לא תהיה נחלה ממשמשת לקרובי האב ולקמן מקרא נפקא לן משמוש נחלה ואם שניהן יורשין יחד את הבן הא משפחת אם אינה קרויה משפחה ונראה לרבינו תם ולר״י דבגיורת קאמר דיורשת את בנה ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר: