אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲנַן מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא; דִּכְתִיב: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״, וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אַל תִּקְרֵי ״עֲלֵי עָיִן״ אֶלָּא: עוֹלֵי עַיִן.

אמרו ליה [לו]: אנן מזרעא [אנו מזרע] יוסף שלא שלטא ביה עינא בישא [שולטת בו עין רעה] ואין אנו צריכים להתחבא מפני עין הרע, דכתיב [שנאמר] בברכת יעקב ליוסף: ״בן פרת יוסף בן פרת עלי עין״ (בראשית מט, כב), ואמר ר׳ אבהו: אל תקרי (תקרא) ״עלי עין״ אלא ״עולי עין״, כלומר, שבניו הם מעל לעין, שאין עין רעה מסוגלת להזיק להם.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר, מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם – מַיִם מְכַסִּים עֲלֵיהֶם וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף – אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם.

ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה שבני יוסף אין עין רעה שולטת בהם, שנאמר בברכת יעקב ליוסף על בניו: ״וידגו לרב בקרב הארץ״ (בראשית מח, טז), והשוואה זו לדגים מלמדת: מה דגים שבים — מים מכסים עליהם ו לכן אין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף — אין העין שולטת בהם.

״מְרַגְּלִים – יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב נָטְלוּ חֶלְקָם״. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר עוּלָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם״, מַאי ״חָיוּ״? אִילֵימָא חָיוּ מַמָּשׁ – וְהָא כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וְלֹא נוֹתָר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״! אֶלָּא מַאי ״חָיוּ״? שֶׁחָיוּ בְּחֶלְקָם.

שנינו בברייתא שמרגלים — יהושע וכלב נטלו חלקם בירושת הארץ. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שהם נטלו את חלק המרגלים? אמר עולא, שאמר קרא [הכתוב]: ״ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם״ (במדבר יד, לח), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] ״חיו״? אילימא [אם תאמר] חיו ממש, והכתוב מציין שהם היחידים שנשארו בחיים מבין כל שנים עשר המרגלים, והא כתיב קרא אחרינא [והרי נאמר כתוב אחר]: ״ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון״ (במדבר כו, סה)! אלא מאי [מה פירוש] ״חיו״? — כוונתו שחיו בחלקם, כלומר, שהם נהנו מחלקם של המרגלים.

״מִתְלוֹנְנִין וַעֲדַת קֹרַח לֹא הָיָה לָהֶן חֵלֶק בָּאָרֶץ״. וְהָתַנְיָא: מְרַגְּלִים, מִתְלוֹנְנִים וַעֲדַת קֹרַח – יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב נָטְלוּ חֶלְקָם! לָא קַשְׁיָא: מָר מַקִּישׁ מִתְלוֹנְנִים לַמְּרַגְּלִים, מָר לָא מַקִּישׁ מִתְלוֹנְנִים לַמְּרַגְּלִים;

ועוד שנינו בברייתא: מתלוננין ועדת קרח לא היה להן כלל חלק בארץ. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שמרגלים, מתלוננים ועדת קרח — יהושע וכלב נטלו חלקם. הרי שהיה להם חלק, אלא שנלקח מהם! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]: מר [חכם זה, בברייתא השניה] מקיש (משווה) מתלוננים למרגלים, וכשם שלמרגלים היה חלק בארץ אף למתלוננים היה חלק, מר [חכם זה, בברייתא הראשונה] שאינו סבור כן, לא מקיש מתלוננים למרגלים. והיכן הם מצויים יחד בכתובים, כך שאפשר להקישם זה לזה?

דְּתַנְיָא: ״אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר״ – זֶה צְלָפְחָד, ״וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה״ – זֶה עֲדַת מְרַגְּלִים, ״הַנּוֹעָדִים עַל ה׳״ – אֵלּוּ מִתְלוֹנְנִים, ״בַּעֲדַת קֹרַח״ – כְּמַשְׁמָעוֹ;

— דתניא [שכן שנינו בברייתא] בפרשת בנות צלפחד, כשביקשו נחלה: ״אבינו מת במדבר״ (במדבר כז, ג) — זה צלפחד, ״והוא לא היה בתוך העדה״ (במדבר כז, ג) — זה עדת מרגלים, ״הנועדים על ה׳" — אלו מתלוננים, ״בעדת קרח״ — כמשמעו, לומר שאין כל סיבה לכך שלא יקבל צלפחד את חלקו בארץ.

מָר מַקִּישׁ מִתְלוֹנְנִים לַמְּרַגְּלִים, וּמָר לָא מַקִּישׁ מִתְלוֹנְנִים לַמְּרַגְּלִים.

ואם כן, מר [חכם זה] מקיש מתלוננים למרגלים לומר שאף למתלוננים היה חלק בארץ, כמו למרגלים, אלא שיהושע וכלב נטלו חלקם, ומר [וחכם זה] לא מקיש מתלוננים למרגלים.

וַאֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: וּלְמַאן דְּמַקִּישׁ מִתְלוֹנְנִים לַמְּרַגְּלִים, אִיכְפּוּל יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב וְיָרְתוּ לְכוּלָּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? אֲמַר לֵיהּ: מִתְלוֹנְנִים שֶׁבַּעֲדַת קֹרַח קָאָמְרִינַן.

ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ולמאן דמקיש [ולדעת מי שמשווה] מתלוננים למרגלים, איכפול [התאמצו] יהושע וכלב וירתו לכולה [וירשו את כל] ארץ ישראל? שהרי כל ישראל בהיותם במדבר התלוננו! אמר ליה [לו]: מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן [אומרים אנו], שאין אנו מתכוונים לכל המתלוננים שבישראל, אלא לאותם מתלוננים שהיו בעדת קרח, שהיו רק מספר קטן של אנשים.

וַאֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה״, שִׁיתָּא דְּשִׁיתָּא בָּתֵּי אָבוֹת וְאַרְבָּעָה דִּידְהוּ – הָא עֲשָׂרָה.

ושבים לדיון במחלוקת שבברייתא. ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בנחלת שבט מנשה: ״ויפלו חבלי מנשה עשרה... כי בנות מנשה נחלו נחלה בתוך בניו״ (יהושע יז, ה–ו), שיתא דשיתא [שישה חבלים של שישה] בתי אבות של מנשה המנויים בפסוק קודם (יהושע יז, ב), וארבעה חלקים דידהו [שלהן], שירשו מכח אביהן, הא [הרי] עשרה חלקים.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ – תְּמָנְיָא הוּא דְּהָווּ, שִׁיתָּא דְּשִׁיתָּא בָּתֵּי אָבוֹת וּתְרֵי דִּידְהוּ, הָא תְּמָנְיָא!

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לבאי הארץ נתחלקה, תמניא הוא דהוו [שמונה חלקים הם שהיו], ובאופן זה: שיתא דשיתא [שישה של שישה] בתי אבות, ותרי דידהו [ושנים שלהן] שקיבלו מנכסי חפר אבי אביהן, שהרי צלפחד היה בנו בכורו — הא תמניא [הרי שמונה]!

וְלִיטַעֲמִיךְ, וּלְמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, תִּשְׁעָה הָווּ! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? חַד אַחָא דְּאַבָּא הֲוָה לְהוּ, הָכִי נַמִי – תְּרֵי אַחֵי דְּאַבָּא הֲוָה לְהוּ;

ודוחים את הקושיה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, והלא תשעה חלקים הוו [היו] ולא יותר, שהרי במשנה נאמר שבנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בארץ, ולא ארבעה! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] ולהסביר כיצד קיבלו בנות צלפחד עוד חלק נוסף? — שחד אחא דאבא הוה להו [אח אחד של אב של צלפחד היה להן], שלא היו לאותו אח ילדים, והם ירשו את נחלתו, כבנות צלפחד, בתוך אחיו האחרים. אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר לדעת מי שסבור שלבאי הארץ נתחלקה הארץ, כי תרי אחי דאבא הוה להו [שני אחים של אב היו להן], והן ירשו עוד שתי נחלות. ומנין לנו לפרש שנטלו נחלה של אחי אביהן?

דְּתַנְיָא: ״נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם״ – זוֹ נַחֲלַת אֲבִיהֶן, ״בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן״ – זוֹ נַחֲלַת אֲבִי אֲבִיהֶן, ״וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן״ – זוֹ חֵלֶק בְּכוֹרָה;

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ״נתן תתן להם אחוזת נחלה״ (במדבר כז, ז) — זו נחלת אביהן, ״בתוך אחי אביהן״ (במדבר כז, ז) — זו נחלת אבי אביהן, ״והעברת את נחלת אביהן להן״ (במדבר כז, ז) — זו חלק בכורה שהיה לצלפחד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף חֵלֶק אֲחִי אֲבִיהֶם נָטְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָתֹן תִּתֵּן״. וּלְמַאן דְּאָמַר: תְּרֵי אֲחֵי דְּאַבָּא הֲוָה לְהוּ, הַהוּא מֵ״אֲחֻזַּת נַחֲלָה״ נָפְקָא.

ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אף חלק אחי אביהם נטלו, שנאמר: ״נתן תתן״ שהיא לשון ריבוי, המלמדת שנוסף לנתינה המפורשת יש עוד נתינה נוספת. ומעירים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: תרי אחי דאבא הוה להו [שני אחים של אב היו להן], כלומר, זה הסבור כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, צריך לומר כי ההוא [אותו חלק] נוסף, מ מה שנאמר ״נתן תתן להם אחזת נחלה״ נפקא [יוצא הדבר], שיכול היה לכתוב רק ״נחלה״, ויש בזה ריבוי נוסף, שהיה להם עוד שטח לנחלה. וממשיכים לדון בפסוק ״ויפלו חבלי מנשה עשרה״.

וַאֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: קְרָא מַאי קָא חָשֵׁיב? אִי טְפָלִים קָא חָשֵׁיב, טוּבָא הָווּ! אִי בָּתֵּי אָבוֹת קָחָשֵׁיב, שִׁיתָּא הָווּ!

ואמר ליה [לו] רב פפא לאביי: קרא מאי קא חשיב [הכתוב את מה הוא מחשיב], את מה הוא מונה? אי טפלים קא חשיב [אם את הילדים הקטנים הוא מונה], כלומר, אלו שלא זכו לנחלה מכח עצמם, אלא כיורשי אבותם — טובא הוו [הרבה יותר היו] ולא רק בנות צלפחד! אי [אם] בתי אבות קחשיב [הוא מונה], הלא רק שיתא הוו [שישה בלבד היו] כמבואר באותו פרק!