״זֶה הַדָּבָר״ דְּרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, הָכִי נַמִי דְּלֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה? אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא יָלֵיף ״זֶה״ ״זֶה״ מֵהָתָם.

שאל אותו עוד: פרשת נדרים והפרתם, שנאמר בה ״זה הדבר״ לראשי המטות, ככתוב ״וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה׳, איש כי ידור נדר לה׳. . . " (במדבר ל, ב–יז), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא יהא נוהג דין זה אלא בדור זה בלבד?! אמר ליה [לו] רב אשי: ההוא יליף [אותו ענין, פרשת נדרים, למד] בגזירה שווה ״זה״ ״זה״ מהתם [משם] מפרשת שחוטי חוץ, שאף היא נוהגת לדורות.

הַאי נַמִי לֵילֵיף ״זֶה״ ״זֶה״ מֵהָתָם! הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא הָתָם אִיצְטְרִיךְ לִגְזֵרָה שָׁוָה, הָכָא לְמַאי אִיצְטְרִיךְ? לִשְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ וַאֲנָא יָדַעְנָא דִּלְדוֹרוֹת הוּא.

ומקשים: האי נמי ליליף [זה גם כן, דין בת יורשת, שילמד] ״זה״ ״זה״ מהתם [משם] משחוטי חוץ! ודוחים: האי מאי [דבר זה מה עניינו]? בשלמא התם איצטריך [נניח שם, בשחוטי חוץ ובנדרים, הוצרך] הביטוי ״זה הדבר״ לגזרה שוה לענין אחר, כמבואר להלן, ומשום כך למדים גזירה שווה גם לענין זה, אבל הכא למאי איצטריך [כאן, בענין בת יורשת נחלה, למה הוצרך]? ואם רק כדי לומר שהוא לדורות — לשתוק קרא מיניה, ואנא ידענא [שישתוק הכתוב ממנו, ולא יאמר ״זה הדבר״, ואני יודע] שלדורות הוא, כמו שכל דבר הכתוב בתורה הריהו לדורות.

מַאי גְּזֵרָה שָׁוָה? דְּתַנְיָא: נֶאֱמַר כָּאן ״זֶה הַדָּבָר״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זֶה הַדָּבָר״, מַה לְּהַלָּן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל; וּמַה כָּאן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, אַף לְהַלָּן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת.

ומבארים: מאי [מה היא] אותה גזרה שוה שהוזכרה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר כאן בפרשת נדרים ״זה הדבר״ (במדבר ל, ב), ונאמר להלן בפרשת שחוטי חוץ ״זה הדבר״ (ויקרא יז, ב), מה להלן בציווי שחוטי חוץ, נכללים אהרן ובניו וכל ישראל, כאמור שם: ״דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל״ — אף כאן בנדרים ובהפרתם, נכללים אהרן ובניו וכל ישראל; ומה כאן בפרשת נדרים, מדובר בראשי המטות ככתוב ״וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל. . . "— אף להלן בשחוטי חוץ, יש ענין בראשי המטות.

אָמַר מָר: מַה לְּהַלָּן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן אַהֲרֹן וּבָנָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל. לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לוֹמַר, שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת.

ודנים עתה בברייתא זו לגופה: אמר מר [החכם]: מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל, אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] בא הדבר? אמר רב אחא בר יעקב: לומר, שהפרת נדרים נעשית אף בשלשה הדיוטות, כלומר, בכל אדם מישראל, כמו שדין שחיטת חוץ נאמר לכל אדם מישראל.

וְהָא ״רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״ כְּתִיב בֵּיהּ! כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּיָחִיד מוּמְחֶה, הָכִי נַמִי בְּיָחִיד מוּמְחֶה.

ומקשים: והא [והרי] בדין נדרים ״ראשי המטות״ כתיב ביה [נאמר בו] במפורש, ואיך אתה יכול לומר שהוא נוהג בכל ישראל? ומשיבים: כ ענין שאמר רב חסדא אמר ר׳ יוחנן בתשובה לשאלה דומה, שמביטוי זה למדנו אפשרות להתיר נדרים ביחיד מומחה, אם כן, הכי נמי [כך גם כן] אפשר לתרץ שביטוי זה בא ללמד על התרת נדרים שנעשית גם ביחיד מומחה.

״וּמַה כָּאן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, אַף לְהַלָּן רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״. לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לוֹמַר, שֶׁיֵּשׁ שְׁאֵלָה בְּהֶקְדֵּשׁ.

ועל מה ששנינו עוד בברייתא: ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות. שואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] בא הדבר? מה שייך ענין ראשי המטות לגבי שחוטי חוץ? אמר רב ששת: לומר, שיש שאלה בהקדש, כלומר, שגם בהקדש, כמו בשאר נדרים, יכול המקדיש להישאל על ידי חכם שיברר האם כשהקדיש ידע אז את כל משמעות הנדר, ואם ימצא לו החכם מקום להתיר — הנדר בטל למפרע, וההקדש לא חל מעיקרו.

וּלְבֵית שַׁמַּאי דְּאָמְרִי: אֵין שְׁאֵלָה בְּהֶקְדֵּשׁ, דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ, הַאי ״זֶה״ וְ״זֶה״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ?

ושואלים: ול דעת בית שמאי דאמרי [שאומרים]: אין שאלה בהקדש, דתנן [ששנינו במשנה], בית שמאי אומרים: הקדש טעות — הקדש, שאף שידוע לנו שאדם לא התכוון למה שהוציא מפיו — הרי זה הקדש, שאין הולכים אחר דעתו, ובית הלל אומרים: אינו הקדש, ונמצא שלדעת בית שמאי אין דורשים גזירה שווה זו, אם כן האי [זה, הביטוי] ״זה״ ו״זה״ האמור בפרשת שחוטי חוץ ובפרשת נדרים מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]?

״זֶה הַדָּבָר״ דִּשְׁחוּטֵי חוּץ מִיבָּעֵי לֵיהּ: עַל הַשּׁוֹחֵט הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הַמּוֹלֵק; ״זֶה הַדָּבָר״ דְּרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת מִיבָּעֵי לֵיהּ לְחָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר, בַּעַל מֵפֵר וְאֵין חָכָם מֵפֵר.

ומשיבים: ״זה הדבר״ בשחוטי חוץ מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד מיעוט: על השוחט (השחיטה) הוא חייב, כלומר, דווקא על מעשה שחיטה של קרבן המפורש בכתוב ״איש . . . אשר ישחט״ (ויקרא יז, ג) חייבים בחוץ, ואינו חייב על המולק (המליקה), שהמולק עוף של קרבן בחוץ, אם עשה כן בחוץ — אינו בגדר שוחט בחוץ החייב כרת; ״זה הדבר״ ב״ראשי המטות״ מיבעי ליה [נצרך לו] גם כן למיעוט, ל למד: חכם מתיר ואין בעל מתיר, שהחכם יכול להתיר את הנדר, כששואל את הנודר ומוצא לו פתח או חרטה. אבל בעל אינו יכול להתיר נדרי אשתו באופן זה, אלא רק לבטלם (ואף זה — רק בו ביום ששמע את הנדר). ולהיפך, בעל מפר את הנדר לאשתו או בתו בו ביום ששמע את נדר אשתו, מבלי שהדבר יהא תלוי בדעתה כלל, ואין חכם מפר, שאינו מתיר את הנדר אלא בדרך של שאלה.

וּלְבֵית שַׁמַּאי דְּלֵית לְהוּ גְּזֵרָה שָׁוָה, הֲפָרַת נְדָרִים בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מִדְּתַנְיָא: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:

ושואלים: ול דעת בית שמאי דלית להו [שאין להם, שאינם מקבלים] גזרה שוה זו, הפרת נדרים שיכולה להיעשות אף בשלשה הדיוטות מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו מדתניא [יוצא להם הדבר ממה ששנינו בברייתא]: נאמר בסוף פרשת המועדות שבפרשת אמור: ״וידבר משה את מעדי ה׳ אל בני ישראל״ (ויקרא כג, מד), ר׳ יוסי הגלילי אומר: