״וְאֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ״! אֲמַר: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיָדִי וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי, הָכִי אֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: זוֹ יוֹכֶבֶד, שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְלֵידָתָהּ בֵּין הַחוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם״, לֵידָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָהּ בְּמִצְרַיִם.

״ואת בנימין אחיו בן אמו״ (בראשית מג, כט). שגם בפסוק זה נאמר ״את״, וכאמור שהיא לשון ריבוי לאחות נוספת! הוסיף ואמר לו: מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני, כלומר, יש לי טעם יקר ערך לדבר זה, ולא רציתי לאומרו לך עד עכשיו, הכי [כך] אמר ר׳ חמא בר חנינא: מי שמשלים את מספר בני יעקב שבאו למצרים זו יוכבד, שהורתה (הריונה) היה בדרך מארץ כנען למצרים, ולידתה בין החומות שבמצרים, שנאמר: ״אשר ילדה אתה ללוי במצרים״ (במדבר כו, נט), לומר: לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי חֶלְבּוֹ מֵרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, כְּתִיב: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף״ וגו׳, מַאי שְׁנָא כִּי אִתְיְלִיד יוֹסֵף? אֲמַר לֵיהּ: רָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁאֵין זַרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו נִמְסָר אֶלָּא בְּיַד זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ״ וגו׳.

ועוד בעניינים אלו בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ חלבו מר׳ שמואל בר נחמני, כתיב [נאמר]: ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי״ (בראשית ל, כה), מאי שנא כי אתיליד [מה שונה, השתנה כאשר נולד] יוסף, שדווקא אז אמר יעקב ללבן שהוא רוצה ללכת, ולא לפני כן? אמר ליה [לו]: ראה יעקב אבינו בנבואה שאין זרעו של עשו נמסר (נתפס) אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: ״והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום

אֵיתִיבֵיהּ: ״וַיַכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״! אֲמַר לֵיהּ: דְּאַקְרְיֵךְ נְבִיאֵי לָא אַקְרְיֵךְ כְּתוּבֵי, דִּכְתִיב: ״בְּלֶכְתּוֹ אֶל צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה עַדְנָה וְיוֹזָבָד וִידִיעֲאֵל וּמִיכָאֵל וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיהוּא וְצִלְּתָי רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶּׁה״.

"(עובדיה א, יח), והרי ברח יעקב לארם מפני עשו שרצה להורגו, ומעתה שוב לא יוכל עשו לפגוע בו. איתיביה [הקשה לו] ר׳ חלבו: הרי נאמר במלחמה על הגדוד העמלקי שכבש את צקלג (והוא זרעו של עשו): ״ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם״ (שמואל א ל, יז), ודוד הריהו משבט יהודה. משמע שגם בני יהודה יש בכוחם להכות את זרעו של עשו! אמר ליה [לו] ר׳ שמואל בר נחמני: דאקריך נביאי [מי שהקרה, לימד, אותך את ספרי נביאים] לא אקריך כתובי [הקרה אותך כתובים], דכתיב [שנאמר] בכתובים: ״בלכתו (של דוד) אל צקלג נפלו עליו ממנשה עדנה ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה״ (דברי הימים א יב, כא), ובני מנשה מזרע יוסף הם. נמצא שגם מלחמת דוד בעמלק בצקלג היתה בידי בני יוסף.

מְתִיב רַב יוֹסֵף: ״וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם, וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״. אֲמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: יִשְׁעִי מִבְּנֵי מְנַשֶּׁה אָתֵי, דִּכְתִיב: ״וּבְנֵי מְנַשֶּׁה חֵפֶר וְיִשְׁעִי״.

מתיב [מקשה] רב יוסף: ״ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם, ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה״ (דברי הימים א ד, מב), משמע שגם בני שמעון יש בכוחם להכות את בני עשו! אמר רבה בר שילא: ישעי מבני מנשה אתי [בא], דכתיב [שנאמר]: ״ובני מנשה חפר וישעי״.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּיבָה, וּבְמוּקְדָּשִׁין, וּבְשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

ושבים לדון בדין הבכור, תנו רבנן [שנו חכמים]: הבכור אם היה של כהן, נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה הניתנות לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, ו כן נוטל הבכור (אף של ישראל) במוקדשין של האב, ובשבח ששבחו (השביחו, עלו בערכם) הנכסים של הירושה לאחר מיתת אביהן שלו ושל אחיו.

כֵּיצַד? הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן פָּרָה מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה רוֹעָה בָּאֲפָר, וְיָלְדָה – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. אֲבָל בָּנוּ בָּתִּים וְנָטְעוּ כְּרָמִים – אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם.

כיצד, באיזה מקרה נוטל בשבח? הניח להן אביהן פרה שהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר (באחו, בשדה) וילדה — בכור נוטל אף בוולד פי שנים, אבל אם הבנים בנו בתים ונטעו כרמים לאחר מות אביהם — אין בכור נוטל בשבח פי שנים לפי שאין זה שבח ששבחו נכסי האב, אלא דבר שהם עצמם עשוהו.

הַאי הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָתֵי לִידֵי אֲבוּהוֹן – פְּשִׁיטָא, וְאִי דְּלָא אָתֵי לִידֵי אֲבוּהוֹן – רָאוּי הוּא, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק!

ודנים בפרטי הדברים: האי [זה] הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאתי [אם שבאו] כבר מתנות אלה לידי אבוהון [אביהם], פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהבכור יורש פי שנים בכל אשר לו, ואין צורך לומר דבר זה, ואי [ואם] מדובר במקרה שלא אתי [באו] עדיין המתנות לידי אבוהון [אביהם], הלא ראוי הוא, ו דין הוא שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כפי שהוא נוטל במוחזק!

הָכָא בְּמַכִּירֵי כְּהוּנָּה עָסְקִינַן, וּדְאִשְׁתְּחִיט בְּחַיֵּי דַּאֲבוּהוֹן, וְקָסָבַר: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמוּ.

ומשיבים: הכא [כאן] מדובר בזרוע לחיים וקיבה שלא הגיעו לידי אביהם, ובכל זאת אין זה ראוי אלא מוחזק, לפי שבמכירי כהונה עסקינן [עוסקים אנו], באנשים שהיו רגילים לתת את מתנותיהם לכהן זה דווקא, ו כגון דאשתחיט [שנשחטה] הבהמה בחיי דאבוהון [אביהם], וקסבר [וסבור] חכם זה: מתנות כהונה שלא הורמו (הופרשו) כמי שהורמו דמו [נחשבות], ולכן יש לבן הבכור בהם דין ירושת בכור.

מוּקְדָּשִׁין – לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ!

ועוד שואלים: מוקדשין ששנינו בברייתא שנוטל בהם הבכור פי שנים — לאו דידיה נינהו [לא שלו הם], שהרי משעה שמקדיש אדם בהמה לה׳, שוב אין הבהמה נחשבת כקניינו של המקדיש, אלא רכוש שמים היא, ואם כן מה שייך בה דין ירושה?

בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר: מָמוֹן בְּעָלִים הוּא; דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹן בְּעָלִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

ומשיבים: מדובר כאן בקדשים קלים, כגון קרבן שלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר׳ יוסי הגלילי שאמר: ממון בעלים הוא; דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בדיני הגוזל חפץ של חבירו ונשבע לשקר, שמביא אשם גזילות: ״ומעלה מעל בה׳ וכיחש בעמיתו״ (ויקרא ה, כא), לרבות זה הנשבע על קדשים קלים של חבירו, לפי שהן בעיקרם ממון בעלים, אלו דברי ר׳ יוסי הגלילי. ולשיטתו, כיון שקדשים קלים נחשבים ממון בעלים — יש בהם דין ירושה, והבכור נוטל בהם פי שנים.

הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן פָּרָה מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה רוֹעָה בָּאֲפָר, וְיָלְדָה – בְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם. הָשְׁתָּא מוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת דְּלָאו בִּרְשׁוּתָא דְּמָרָהּ דִּידְהוּ קַיְימָא, אָמְרַתְּ: שָׁקֵיל, רוֹעָה בָּאֲפָר מִיבָּעֲיָא?

ועוד שנינו בברייתא: הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר, וילדה — בכור נוטל בה פי שנים. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] מוחכרת ומושכרת, דלאו ברשותא דמרה דידהו קיימא [למרות שלא ברשות בעליה שלה היא עומדת], שהרי היא מצויה עתה בידי השוכר — אמרת שקיל [אומר אתה שנוטל] הבכור פי שנים בשבח, אם היתה רועה באפר, שלא יצאה מרשות האב, מיבעיא [נצרכה לומר] שנוטל?

הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּמוּחְכֶּרֶת וּמוּשְׂכֶּרֶת דּוּמְיָא דְּרוֹעָה בָּאֲפָר, מָה רוֹעָה בָּאֲפָר – שְׁבָחָא דְּמִמֵּילָא קָא אָתֵי, וְלָא קָא חַסְרִי בָּהּ מְזוֹנָא,

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שפרה מוחכרת ומושכרת הנזכרת כאן, היא דומיא [בדומה] לרועה באפר הנזכרת אף היא כאן; מה רועה באפר מדובר בשבחא דממילא קא אתי [שבח שמאליו הוא בא], ולא קא חסרי [חסרים] בה האחים מזונא [מזון],