מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵחֲבֵירָיו, אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו.

ומסבירים: מספקא ליה [מסופק לו לר׳ חייא] אי [אם] הכלל הקובע שהלכה כרבי מחבירו משמעו: דווקא מחבירו ולא מחביריו, וכאן הרי חולקים עליו חכמים, ואם כן אין הלכה כמותו. או שמא הלכה כרבי מחבירו משמעו: ואפילו מחביריו. וכיון שאין בידו להכריע, הריהו משאיר את ההכרעה בידי כל דיין, וכל פסיקה שהיא אינה בטילה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי; קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵחֲבֵירָיו.

אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי, ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] רב: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו.

וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי; קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו.

ורב נחמן דידיה [שלו עצמו] אמר שלא כדברים שאמר משמו של רב: מותר לעשות כדברי רבי. ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

אָמַר רָבָא: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי, וְאִם עָשָׂה – עָשׂוּי; קָא סָבַר: מַטִּין אִיתְּמַר.

ועוד דעה בענין זה, אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי, ואם עשה — עשוי, ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] מטין איתמר [נאמר]. שלא נקבעה הלכה גמורה כדברי חכמים, אבל סיכמו כי הנטייה היא כדעת חכמים, ובמקרה כזה אף שלכתחילה יש לעשות כדבריהם, מכל מקום אם עשה כדברי רבי — אין מחזירים את הדין. ומעירים: אף מן האמור במדרש ההלכה, אין קביעת הלכה ברורה בענין זה, אם כרבי או כחכמים, שהרי תלוי הדבר בנוסחים שונים.

תָּנֵי רַב נַחְמָן בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן; אֲבָל שֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – שָׁקֵיל, וּמַנִּי? רַבִּי הִיא.

שכן תני [שנה] רב נחמן ברייתא ב תוך שאר ספרי דבי [הספרים של בית מדרשו] של רב, שהוא הכינוי למדרשי ההלכה (הנוספים על תורת כהנים לספר ויקרא) על הכתוב בדין הבכור ״לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו״ (דברים כא, יז): ״בכל אשר ימצא לו״ לאב — פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן, שבזה אין הבכור נוטל פי שנים. ומכאן יש להסיק: אבל שבח ששבחו נכסים מעצמם לאחר מיתת אביהן — שקיל [נוטל], ומני [ושיטת מי היא] ברייתא זו? שיטת רבי היא.

תָּנֵי רָמִי בַּר חָמָא בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן; וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן דְּלָא שָׁקֵיל, וּמַנִּי? רַבָּנַן הִיא.

ומצד אחר תני [שנה] רמי בר חמא ב תוך שאר ספרי דבי [הספרים של בית מדרשו] של רב בנוסח אחר: ״בכל אשר ימצא לו״ — פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, שאין הבכור נוטל בשבח זה פי שנים. ויש ללמוד מכאן: וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן שלא שקיל [נוטל], ומני [ושיטת מי היא]? — שיטת רבנן [חכמים] היא.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּמִלְוֶה. לְמַאן? אִילֵימָא לְרַבָּנַן? הָשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ אָמְרִי רַבָּנַן לָא שָׁקֵיל, מִלְוֶה מִבָּעֲיָא?

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה. ומבררים: למאן [לשיטת מי] נאמרה הלכה זו? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], השתא שבחא דאיתיה ברשותיה [עכשיו, הרי שבח ששבחו נכסים, שהנכס עצמו ישנו ברשותו] של האב אמרי רבנן [אומרים חכמים] שלא שקיל [נוטל] הבכור פי שנים באותו שבח, מלוה מבעיא [נצרכה לומר] שאינו נוטל? שהרי המילוה אינו נמצא ברשות האב בזמן מותו, ורק ראוי הוא שיגיע לידיו בזמן הפרעון.

אֶלָּא לְרַבִּי.

אלא ודאי אמר שמואל כן ל שיטת רבי, שאף שלדעתו, בשבח ששבחו נכסים נוטל הבכור פי שנים, במילוה, שלא היה ברשות האב — אינו נוטל.

וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בֵּין בְּמִלְוֶה בֵּין בְּרִבִּית, מַנִּי? לָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן!

ומקשים: ואלא לפי זה הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: ירשו הבנים שטר חוב מאביהם — בכור נוטל פי שנים בפרעון החוב בין במלוה בין ברבית, מני [שיטת מי היא]? לא שיטת רבי ולא שיטת רבנן [חכמים]!

לְעוֹלָם לְרַבָּנַן, וְאִצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: מִלְוֶה, כֵּיוָן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא – כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומגיעים למסקנה: אלא לעולם מה שאמר שמואל שאין הבכור נוטל פי שנים במילוה, ל שיטת רבנן [חכמים] הוא, ואצטריך [והוצרך] הדבר להיאמר לשיטת חכמים, לפי שאינו מובן מאליו, כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: מלוה, כיון דנקיט שטרא [שמחזיק המלוה שטר חוב בידו] — כמאן דגביא דמיא [כמי שגבוי הוא נחשב] ואף חכמים מודים שיש בו חלק כפול לבכור, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל, שאין המילוה נחשב כמוחזק בידי האב, ואין הבכור נוטל בו פי שנים.

שָׁלְחוּ מִתָּם: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּמִלְוֶה אֲבָל לֹא בְּרִבִּית.

ועוד בענין זה שלחו מתם [משם מארץ ישראל] פסק הלכה זה: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית, שאם האב הלוה כסף לגוי בריבית, סכום המילוה עצמו יש בו חלק כפול לבכור, אבל הריבית הריהי בגדר ראוי בלבד.

לְמַאן? אִילֵימָא לְרַבָּנַן, הָשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ אָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא שָׁקֵיל, מִלְוֶה מִבָּעֲיָא?

ושואלים: למאן [לשיטת מי] פוסקים הם? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], השתא שבחא דאיתיה ברשותיה [עכשיו, הרי שבח ששבחו נכסים מעצמם, שהנכס עצמו ישנו ברשותו של האב], — אמרי רבנן דלא שקיל [אומרים חכמים שאינו נוטל], מלוה שאינו ברשותו של האב מבעיא [נצרכה לומר] שאינו נוטל בו חלק בכורה?

אֶלָּא לְרַבִּי. וּלְרַבִּי, בְּרִבִּית לֹא? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בֵּין בְּמִלְוֶה בֵּין בְּרִבִּית!

אלא ודאי הלכו ל שיטת רבי. ושואלים: ול דעת רבי, ברבית לא נוטל חלק בכורה? והתניא [והרי שנינו בברייתא], רבי אמר: בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית!

לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּמִלְוֶה כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא.

אלא לעולם לשיטת רבנן [חכמים] היא הלכה זו שהורו חכמי ארץ ישראל, ו לדעתם סבורים חכמים כי מלוה כמאן דגביא דמיא [כמי שגבוי נחשב] אבל הריבית לא.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: אִיקְלַע אַמֵימָר לְאַתְרִין, וְדָרֵישׁ: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּמִלְוֶה אֲבָל לֹא בְּרִבִּית. אֲמַר לֵיהּ: נְהַרְדְּעֵי לְטַעֲמַיְיהוּ,

ומסופר, אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: איקלע [הזדמן] אמימר לאתרין ודריש [למקומנו ודרש]: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית. אמר ליה [לו]: נהרדעי לטעמייהו [חכמי נהרדעא הולכים לשיטתם], אמימר הולך בענין זה כשיטתו של רב נחמן, שהיה כמוהו מחכמי נהרדעא.

דְּאָמַר רַבָּה: גָּבוּ קַרְקַע – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ מָעוֹת – אֵין לוֹ; וְרַב נַחְמָן אָמַר: גָּבוּ מָעוֹת – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ קַרְקַע – אֵין לוֹ.

שאמר רבה: יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם — יש לו לבכור, חלק כפול בהם, גבו מעות — אין לו. ורב נחמן אמר: גבו מעות — יש לו, גבו קרקע — אין לו.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא, לְרַב נַחְמָן קַשְׁיָא; לְדִידָךְ קַשְׁיָא:

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך שלך קשה], ל שיטת רב נחמן קשיא [קשה]; ומסביר: לדידך קשיא [לשיטתך שלך קשה]: