״נִכְסַי לְסַבְתָּא וּבַתְרָהּ לְיָרְתַאי״, הָוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא דַּהֲוָה נְסִיבָא, שְׁכִיבָא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּבְחַיֵּי סַבְתָּא, בָּתַר דִּשְׁכִיבָא סַבְתָּא אֲתָא בַּעַל קָא תָּבַע;

״את כל נכסי אני נותן לסבתא ובתרה לירתאי״ [ואחריה, אחרי מותה, יינתנו הנכסים ליורשיי] שהם יירשו אותה, ולא יורשיה. ונפטר אותו איש. הויא ליה ברתא דהוה נסיבא [היתה לו בת יחידה שהיתה נשואה], שכיבא [מתה] אותה בת בחיי בעלה ובחיי הסבתא, בתר דשכיבא [אחרי שמתה] הסבתא, אתא [בא] הבעל של אותה בת קא תבע [והיה תובע] את הנכסים כיורש של אשתו,

אֲמַר רַב הוּנָא: ״לְיָרְתַי״ – וַאֲפִילּוּ לְיָרְתֵי יָרְתַי, וְרַב עָנָן אֲמַר: ״לְיָרְתַי״ – וְלָא לְיָרְתֵי יָרְתַי.

אמר רב הונא: מה שאמר אביה ״לירתי״ [ליורשי], כוונתו: ואפילו לירתי ירתי [ליורשי יורשי], וכיון שהבעל יורש את אשתו יש לו זכות בנכסים. ורב ענן אמר: ״לירתי״ [ליורשי] משמעו: ולא לירתי ירתי [ליורשי יורשי].

שְׁלַחוּ מִתָּם: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב עָנָן, וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ; הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב עָנָן – דְּבַעַל לָא יָרֵית. וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ – דְּאִילּוּ רַב עָנָן סָבַר: אַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא לִבְרַתֵּיהּ לָא יָרֵית; וְלָא הִיא, דְּאִילּוּ הֲוָה לֵיהּ בְּרָא לִבְרַתֵּיהּ – וַדַּאי יָרֵית, וּבַעַל הַיְינוּ טַעֲמָא דְּלָא יָרֵית, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ רָאוּי, וְאֵין הַבַּעַל נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.

שלחו מתם [משם מארץ ישראל]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב ענן, ו אולם לאו מטעמיה [לא מטעמו] לא מן הטעם שהוא נתן. ומפרטים: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב ענן — שבעל לא ירית [יורש] נכסים אלה. ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו רב ענן סבר [סבור]: אף על גב דהוה ליה ברא לברתיה [אף על פי שאם היה לה בן לבתו] לא ירית [היה הבן יורש], שהרי אמר רק ״ליורשי״ ולא ליורשי יורשי. ולא היא, אין הדבר כן, שאילו הוה ליה ברא לברתיה ודאי ירית [היה לה בן לבתו ודאי היה יורש], ובעל היינו טעמא דלא ירית [זהו הטעם שאינו יורש] — משום דהוה ליה [שממון זה הריהו] רק בגדר של ראוי שלא היה ברשות האשה בחייה, ואין הבעל, כשהוא יורש את אשתו, נוטל בראוי להגיע ליד האשה כ דרך שהוא נוטל במוחזק בידה.

מִכְּלָל דְּרַב הוּנָא סָבַר: בַּעַל נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק? !

ותוהים: מכלל הדברים אתה למד שרב הונא שפסק שהבעל יורש, סבר [סבור] כי בעל נוטל בראוי כבמוחזק?!

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, דָּבָר זֶה נִפְתַּח בִּגְדוֹלִים וְנִסְתַּיֵּים בִּקְטַנִּים: כָּל הָאוֹמֵר ״אַחֲרֶיךָ״, כְּאוֹמֵר ״מֵעַכְשָׁיו״ דָּמֵי.

אמר ר׳ אלעזר, דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים בלשון ענוה אמר, שרב הונא שהוא מן הגדולים אמר בתחילה דבר זה, והוא, ר׳ אלעזר, ישלים ויסביר את דבריו, שטעמו הוא משום שכל האומר לגבי ירושה או מתנה: ״נכסי נתונים לך ואחריך לפלוני״, כאומר ״נכסי נתונים לפלוני מעכשיו״ דמי [נחשב]. אלא שבינתיים יש לראשון זכות ליהנות מהם, ומשום כך נמצא שהנכסים הללו היו כמוחזקים בידי האשה עוד בחייה (מכח הצוואה) ולכן הבעל יורש אותם.

אֲמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא טַעֲמָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא, דְּאִי קָדֵים סַבְתָּא וְזַבְּנָא – זְבִינָהּ זְבִינֵי.

אמר רבה: מסתברא טעמא דבני מערבא [מסתבר הטעם של בני ארץ ישראל] שהנכסים שהיו ביד הזקנה נחשבו כראוי ביד הנכדה, ולא כמוחזק, דאי קדים [שהרי אם היתה מקדימה] הסבתא וזבנא [ומוכרת] את הנכסים לפני מותה — זבינה זביני [מכירתה היתה מכר] ואז לא היו הנכסים הללו מגיעים כלל לבת. ואם כן, בחיי הבת היו רק ראויים לבת ולא מוחזקים, ואין הבעל יורש בראוי.

אֲמַר רַב פַּפָּא, הִלְכְתָא: אֵין הַבַּעַל נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּמִלְוֶה – בֵּין שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בֵּין שֶׁגָּבוּ מָעוֹת.

לסיכומה הכולל של ההלכה בעניינים אלו אמר רב פפא, הלכתא [הלכה]: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות,