מָר סָבַר: לֹא עָשָׂה כְּלוּם בְּפַלְגָּא, וּמָר סָבַר: בְּכוּלְּהוּ.

ובהבנת משמעות דברי רבא נחלקו, מר סבר [חכם זה, רב פפי, סבור]: לא עשה כלום בפלגא [בחלק] של הפשוט, כיון שלא היתה לו רשות למוכרו, אבל את חלק הבכורה מכר, לפי שיש לו בו זכות גם קודם חלוקה. ומר סבר [וחכם זה, רב פפא, סבור]: בכולהו [בכולם] לא עשה כלום, שאף בחלק הבכורה שלו אין לו חלק.

שָׁלְחוּ מִתָּם: בְּכוֹר שֶׁמָּכַר קוֹדֶם חֲלוּקָה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אַלְמָא, אֵין לוֹ לַבְּכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָה. וְהִלְכְתָא: יֵשׁ לַבְּכוֹר קוֹדֶם חֲלוּקָה.

ובענין זה שלחו מתם [משם, מארץ ישראל לבבל], פסק הלכה: בכור שמכר קודם חלוקה — לא עשה כלום. ומסיקים מכאן: אלמא [מכאן יוצא] לדעת חכמי ארץ ישראל כי אין לו לבכור קודם חלוקה. ו מכל מקום הלכתא [הלכה היא] שיש לבכור קודם חלוקה.

מָר זוּטְרָא מִדְּרִישְׁבָּא פְּלַג בְּצַנָּא דְּפִלְפְּלֵי בַּהֲדֵי אַחִין בְּשָׁוֶה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי, אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וִיתַּרְתָּה בְּמִקְצָת – וִיתַּרְתָּה בְּכָל הַנְּכָסִים כּוּלָּן.

וכך גם מסופר שמר זוטרא מ המקום רישבא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחין [חלק בסל של פלפלים יחד עם אחיו] בשוה למרות שהיה בכור. אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לדון על השאר, אמר ליה [לו]: הואיל וויתרתה במקצת — ויתרתה בכל הנכסים כולן, שכן יש לבכור זכות בחלק בכורתו קודם חלוקה.

מתני׳ הָאוֹמֵר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר לֹא יִטּוֹל פִּי שְׁנַיִם״, ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי לֹא יִירַשׁ עִם אֶחָיו״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

האומר: ״איש פלוני שהוא בני בכור לא יטול פי שנים בנכסיי ", או אם אמר: ״איש פלוני בני לא יירש עם שאר אחיו בנכסיי "— לא אמר כלום, ומדוע? — מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וחוק התורה מבטל את דבריו.

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רִיבָּה לְאֶחָד וּמִיעֵט לְאֶחָד, וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר – דְּבָרָיו קַיָּימִין, וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרוּשָּׁה – לֹא אָמַר כְּלוּם. כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף מִשּׁוּם מַתָּנָה – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

אבל המחלק נכסיו בחייו על ידי דיבור פיו כנותן מתנה, הרי אם ריבה לאחד מבניו יותר מחלקם של האחרים ומיעט לאחד, או השוה להן לפשוטים את הבכור — דבריו קיימין, ואם אמר שהוא עושה זאת משום ירושה ולא כמתנה — לא אמר כלום. כתב בתוך שטר הצוואה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף שעושה זאת משום מתנה — דבריו קיימין.

גמ׳ לֵימָא, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: בְּדָבָר שֶׁל מָמוֹן תְּנָאוֹ קַיָּים!

ושואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר׳ יהודה? דאי [שאם] היא כשיטת ר׳ יהודה, האמר [הרי הוא אמר] במקום אחר כי בדבר של ממון תנאו קיים!

דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֵין לֵיךְ עָלַי שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וּתְנָאוֹ בָּטֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁל מָמוֹן תְּנָאוֹ קַיָּים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך (לך) עלי, שאיני מחוייב כלפייך, שאר (מזונות) כסות ועונה (יחסי אישות) שהם חיובי התורה של בעל לאשתו — הרי זו מקודשת כפי שאמר, ו אילו תנאו בטל, משום שהתנה על דבר הכתוב בתורה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אמר: המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון — תנאו קיים, כגון חובת הבעל לאשתו בשאר וכסות. ואם כן, לדעת ר׳ יהודה יכול אדם להתנות שלא יירש בכורו פי שנים, או שאחד מבניו לא יירש כלל!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, הָתָם יָדְעָה וְקָא מָחֲלָה, הָכָא לָא קָא מָחֵיל.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר׳ יהודה, יש לחלק: התם ידעה וקא מחלה [שם יודעת האשה והיא מוחלת] על דבר שמגיע לה, ובזה התנאי קיים, אבל הכא לא קא מחיל [כאן הבן אינו מוחל] על חלקו בירושה, ואין האב יכול להתנות על דבר הכתוב בתורה רק מדעת עצמו.

אָמַר רַב יוֹסֵף: אָמַר ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹרִי הוּא״ – נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, ״אִישׁ פְּלוֹנִי בְּכוֹר הוּא״ – אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, דִּלְמָא בּוּכְרָא דְּאִמָּא קָאָמַר.

אמר רב יוסף: אמר ״איש פלוני בני בכורי הוא״ — נוטל אותו אדם פי שנים על סמך דברים אלה, אבל אם אמר כך: ״איש פלוני בני בכור הוא״ — אינו נוטל פי שנים, דלמא בוכרא דאמא קאמר [שמא בכור של האם אמר] ולא בכורו שלו, ואין זה מוכיח שהוא צריך ליטול פי שנים.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אֲמַר לֵיהּ: מוּחְזַקְנִי בְּזֶה שֶׁהוּא בְּכוֹר. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא יָדְעַתְּ? דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ אֲבוּהּ ״בּוּכְרָא סִכְלָא״. דִּלְמָא בּוּכְרָא דְּאִמָּא הוּא, דְּכָל בּוּכְרָא דְּאִמָּא נַמִי ״בּוּכְרָא סִכְלָא״ קָארוּ לֵיהּ.

מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבה בר בר חנה להעיד, ואמר ליה [לו, לרבה בר בר חנה]: מוחזקני בזה שהוא בכור. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה: מנא ידעת [מנין אתה יודע] שהוא בכור? אמר לו: דהוה קרי ליה אבוה ״בוכרא סכלא״ [שהיה קורא לו אביו ״בכור שוטה״]. השיב לו: דלמא בוכרא דאמא [שמא בכור של האם] הוא, שכל בוכרא דאמא נמי ״בוכרא סכלא״ קארו ליה [בכור של האם גם כן ״בכור שוטה״ קוראים לו].

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ: מוּחְזַקְנִי בְּזֶה שֶׁהוּא בְּכוֹר. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא יָדְעַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּכִי הָווּ אָתוּ לְגַבֵּי אֲבוּהּ, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ לְגַבֵּי שִׁכְחַת בְּרִי, דְּבוּכְרָא הוּא וּמָסֵי רוּקֵּיהּ.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר׳ חנינא להעיד. אמר ליה [לו] אותו אדם לר׳ חנינא: מוחזקני בזה שהוא בכור. אמר ליה [לו] ר׳ חנינא: מנא ידעת [מנין אתה יודע]? אמר ליה [לו]: דכי הוו אתו לגבי אבוה [שכאשר היו אנשים באים אצל אביו], אמר להו [היה אומר להם]: זילו לגבי [לכו אצל] שכחת ברי [בני], דבוכרא הוא ומסי רוקיה [שבכור הוא ורוקו מרפא].

וְדִלְמָא בּוּכְרָא דְּאִמָּא הוּא! גְּמִירִי: בּוּכְרָא דְּאַבָּא – מָסֵי רוּקֵּיהּ, בּוּכְרָא דְּאִמָּא – לָא מָסֵי רוּקֵּיהּ.

ושואלים: ודלמא בוכרא דאמא [ושמא בכור של האם] הוא! ומשיבים: גמירי [למודים אנו] במסורת: בוכרא דאבא [בכור של האב] — מסי רוקיה [מרפא רוקו], בוכרא דאמא [בכור של האם] — לא מסי רוקיה [מרפא רוקו].

אָמַר רַבִּי אַמִי: טוּמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר – אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה״, עַד שֶׁיְּהֵא בֵּן מִשְּׁעַת הֲוָיָה.

ועוד בדיני בכור, אמר ר׳ אמי: טומטום, מי שאיברי הרבייה שלו מכוסים, ולא ידוע אם הוא זכר או נקבה, שנקרע לאחר מכן הכיסוי ונמצא שהוא זכר, אף על פי שהיה בכור — אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת בכור: ״והיה הבן הבכר לשניאה״ (דברים כא, טו), והכוונה היא: עד שיהא בן משעת הויה, כלומר, משעה שנהיה, שנולד, וזה לא היה בן בתחילתו אלא טומטום.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אֵינוֹ נִידּוֹן כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה״, עַד שֶׁיְּהֵא בֵּן מִשְּׁעַת הֲוָיָה.

רב נחמן בר יצחק אמר: טומטום שנקרע ונמצא זכר אף אינו נידון כבן סורר ומורה, שכן אמר קרא [הכתוב]: ״כי יהיה לאיש בן סורר ומרה״ (דברים כא, יח), והכוונה אף כאן: עד שיהא בן משעת הויה.