זֶה לָזֶה.

זה לזה.

מַה נַּפְשָׁךְ? אִי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ – לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבָּנַן, אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ – לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבִּי יְהוּדָה!

ושואלים על פסיקתו זו של שמואל: מה נפשך [מה רצונך]? מהי דעתו של שמואל? אי כרבנן סבירא ליה [אם כדעת חכמים סבור הוא שמואל] בענין זה, לישלח להו [שישלח להם] תשובה כ דברי רבנן [חכמים], אי [אם] כ דעת ר׳ יהודה סבירא ליה [סבור הוא], לישלח להו [שישלח להם] תשובה כ דעת ר׳ יהודה, ואילו תשובתו אינה כדעת אחד מהם!

מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבָּנַן.

ומשיבים: מספקא ליה אי [מסופק לו אם] הלכה כ שיטת ר׳ יהודה אי כרבנן [אם כשיטת חכמים], ומפני הספק אמר שיעשו בדרך שיצאו ידי כולם.

מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״יַכִּיר״ – יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים,

ושואלים: מאי [מה] היא אותה מחלוקת שבין ר׳ יהודה וחכמים? ומשיבים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר ״כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים״ (דברים כא, יז) כוונתו — יכירנו לאחרים, שהאב קובע ומודיע שזה שהוא בכור.

מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״, כָּךְ נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה״ וְ״זֶה בֶּן חֲלוּצָה״; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נֶאֱמָן.

מכאן אמר ר׳ יהודה: נאמן אדם לומר על אחד מבניו (ואף על אדם אחר) ״זה בני בכור״, גם כאשר היו לו בנים גדולים יותר, או שהיה בן אחד מוחזק כבכור. וכשם שנאמן אדם לומר ״זה בני בכור״, כך נאמן אדם שהוא כהן לומר ״בני זה הוא בן שנולד לי מגרושה״, ו כן ״בני זה הוא בן חלוצה״ (שעשתה חליצה ליבמה) שאינו כשר לכהונה, אלא חלל הוא. וחכמים אומרים: אינו נאמן האב, לא לגבי הבכור ולא לגבי בן הגרושה ובן החלוצה.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״יַכִּיר״, אֶלָּא לְרַבָּנַן ״יַכִּיר״ לָמָּה לִי?

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא [נניח] לר׳ יהודה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] ״יכיר״, שהכתוב מודיענו שיש לאב נאמנות בענין בניו. אלא לרבנן [לדעת חכמים] ״יכיר״ למה לי, ומה כתוב זה מלמדנו?

בְּצָרִיךְ הֶיכֵּרָא.

ומשיבים: הכתוב מדבר ב מי שצריך היכרא [היכר], כשלא היה הדבר ידוע מי מבין הבנים הוא הבן הבכור. אבל במקום שמוחזק אחד הבנים כבן הבכור — אין האב יכול לומר על בן אחר שהוא הבכור.

לְמַאי הִלְכְתָא – לְמֵיתְבָא לוֹ פִּי שְׁנַיִם; לֹא יְהֵא אֶלָּא אַחֵר, אִילּוּ בָּעֵי לְמֵיתְבָא לֵיהּ בְּמַתָּנָה מִי לָא יָהֵיב לֵיהּ? !

וחוזרים ומקשים על דברי חכמים: לשיטתם למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] אמרו שהאב יכול להכיר בבנו כבכור? — אם תאמר שאמרו כן לענין למיתבא [לתת] לו פי שנים, בירושה, ואולם דבר זה אינו צריך לכתוב מיוחד, שהרי לא יהא זה אלא אדם אחר זר, אילו בעי למיתבא ליה [היה רוצה האב לתת לו] פי שנים מבניו במתנה, מי [האם] לא יהיב ליה [היה יכול לתת לו]? ואם כן אין צורך כלל ללמוד דבר זה מ״יכיר״!

לָא צְרִיכָא, בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ לְאַחַר מִכָּאן.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא בנכסים שנפלו לו לאב לאחר מכאן, לאחר שאמר עליו האב שהוא בכור. שאם היה הדבר משום מתנה — לא יכול היה הבן לקנות אותם, משום שהם דבר שעדיין לא הגיע לידי האב ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל אם הוא מטעם ״יכיר״, שסומכים על דברי האב שבן זה הוא בכור — הריהו יורש כבכור בכל מה שיפול לידי אביו עד מותו.

וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, ״יַכִּיר״ לָמָּה לִי?

ושואלים: ול דעת ר׳ מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וניתן היה איפוא להקנות נכסים אלו לכל אדם, אם כן ״יכיר״ בבכור למה לי?

בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס.

ומשיבים: ללמד שהוא זוכה על ידי הכרת האב גם בנכסים שנפלו (שיפלו) לו לאב כשהוא גוסס כאשר אינו יכול לתת מתנה. ונכסים כאלו, גם לדעת ר׳ מאיר לא יכול אדם להקנות מראש, אבל מכח הכרת האב בבן כבכור — הריהו יורש גם נכסים אלו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ מוּחְזָקִין בּוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר, וְאָמַר אָבִיו עַל אַחֵר שֶׁהוּא בְּכוֹר – נֶאֱמָן; הָיוּ מוּחְזָקִין בּוֹ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר, וְאָמַר אָבִיו בְּכוֹר הוּא – אֵינוֹ נֶאֱמָן;

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: היו מוחזקין בו באדם מסויים שהוא בכור, ואמר אביו על בן אחר שלו שהוא בכור — הרי האב נאמן. היו מוחזקין בו שאינו בכור, ואמר אביו שבכור הוא — אינו נאמן.

רֵישָׁא – רַבִּי יְהוּדָה, וְסֵיפָא – רַבָּנַן.

ומעירים: שתי הלכות מנוגדות אלו שנשנו בברייתא יש לפרשן כך: רישא [ראשה] של הברייתא היא כדעת ר׳ יהודה, וסיפא רבנן [וסופה כדעת חכמים].

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר ״בְּנִי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן; ״עַבְדִּי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״ – נֶאֱמָן, דִּמְשַׁמֵּשׁ לִי כְּעַבְדָּא קָאָמַר.

אמר ר׳ יוחנן: אמר על אדם מסויים ״בני הוא״, וחזר ואמר ״עבדי הוא״ — אינו נאמן לומר עליו שהוא עבד, לפוסלו ולהוציאו מכלל יורשיו. אבל אם אמר על אדם מסויים ״עבדי הוא״, וחזר ואמר ״בני הוא״ — נאמן, שיש להבין כי מה שאמר בתחילה ״עבדי הוא״ — שמשמש לי כעבדא [כעבד] קאמר [אמר].

וְחִילּוּפֵיהּ אַבֵּית הַמֶּכֶס: הָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״ – נֶאֱמָן; אָמַר ״עַבְדִּי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן.

ומעירים: וחילופיה [וחילופו] של דבר נאמר על בית המכס: היה עובר על בית המכס ואמר על אדם מסויים ״בני הוא״, וחזר ואמר לאחר מכן ״עבדי הוא״ — הרי זה נאמן בדבריו האחרונים שהוא עבד, שיש להבין שאמר עליו ״בני״ רק כדי להתחמק מתשלום המכס שהיו מטילים על העבדים. אבל אם אמר עליו בהיותם בבית המכס ״עבדי הוא״, וחזר ואמר לאחר מכן ״בני הוא״ — אינו נאמן שהוא בנו, שאין אדם מחייב עצמו סתם במכס וקורא לבנו ״עבדי״.

מֵיתִיבֵי: הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ כְּבֵן, וּבָא וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן; הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ כְּעֶבֶד, וּבָא וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן!

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היה אדם משמשו כבן המשמש את אביו, ובא האב ואמר ״בני הוא״, וחזר ואמר אחר כך ״עבדי הוא״ — אינו נאמן. וכן להיפך, אם היה משמשו כעבד את רבו, שהיה נוהג בו כדרך שנוהג עבד באדוניו, ובא ואמר ״עבדי הוא״, וחזר ואמר אחר כך ״בני הוא״ — אינו נאמן. ואילו ר׳ יוחנן אמר שאם אמר בתחילה ״עבדי הוא״ וחזר ואמר ״בני הוא״ — נאמן!

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָתָם דְּקָארוּ לֵיהּ ״עַבְדָּא מְצַר מְאָה״. מַאי מְצַר מְאָה? מְצַר עַבְדָּא מְאָה זוּזֵי.

אמר רב נחמן בר יצחק: התם [שם] שאינו נאמן להחשיבו לאחר מכן כבן, הרי זה במקרה דקארו ליה [שקראו לו]: ״עבדא מצר [עבד שגבולו] מאה״. שכיון שכולם קראוהו ״עבד״, ולא רק הוא אמר שעבד הוא — אינו יכול להוציאו מגדר עבד. ושואלים: מאי [מה פירוש] ״מצר מאה״? ומשיבים: הכוונה היא מצר עבדא מאה זוזי [שגבולו של העבד, שוויו, מאה זוז].

שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״עַבְדִּי גָּנַבְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָנַבְתִּי״. ״מַה טִּיבוֹ אֶצְלְךָ״? ״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי,

שלח ליה [לו] ר׳ אבא מארץ ישראל לרב יוסף בר חמא כמה הלכות; האומר לחבירו: ״עבדי גנבת״, והוא אומר: ״לא גנבתי״. טוען האיש: ״אם כן, מה טיבו אצלך״, כלומר, מה הוא עושה אצלך? ואומר לו הנטען: ״אתה מכרתו לי״,