תְּיוּבְתָּא דְּכוּלְּהוּ, תְּיוּבְתָּא.

הרי זו תיובתא דכולהו [קושיה חמורה על כולם] על שמואל ורב ששת ורב פפא, שהם אומרים שמי שהיה פיתח ואחר כך נסתמא יכול להעיד. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריהם.

שְׁלַח רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים – נֶאֱמָן; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן.

ועוד הלכה שלח ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא: האומר על תינוק בין הבנים — נאמן. ור׳ יוחנן אמר: אינו נאמן.

מַאי קָאָמַר? אֲמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים ״יִירַשׁ כָּל נְכָסַי״ – נֶאֱמָן, כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן, כְּרַבָּנַן.

ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] באיזה מקרה דיבר ר׳ אבא? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר]: אב האומר על תינוק בין הבנים ״בן זה יירש כל נכסי״ — נאמן, והרי זה כ שיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה שאמר שיכול אדם להנחיל את נכסיו כולם לאחד מאלו הראויים ליורשו. ור׳ יוחנן אמר: אינו נאמן, שהוא סבור כרבנן [כחכמים] החולקים על ר׳ יוחנן בן ברוקה.

מַתְקִיף לָהּ רָבָא: הַאי נֶאֱמָן וְאֵינוֹ נֶאֱמָן, יִירַשׁ וְלֹא יִירַשׁ מִבָּעֲיָא לֵיהּ!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: לפי פירושו של אביי, האי [זה] הביטוי ״נאמן״ ו״אינו נאמן״ אינו מתאים לפירוש זה, אלא ״יירש״ ו״לא יירש״ מבעיא ליה [נצרכה לו לומר], שהרי אין מדובר כלל בענין של נאמנות!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים ״בְּכוֹר הוּא״ – נֶאֱמָן, כְּרַבִּי יְהוּדָה; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן, כְּרַבָּנַן.

אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר]: האומר על תינוק בין הבנים ״בכור הוא״ — נאמן, כ דברי ר׳ יהודה. ור׳ יוחנן אמר: אינו נאמן, כ דברי רבנן [חכמים] החולקים עליו.

שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הָאוֹמֵר ״תִּטּוֹל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים״ – נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים. אָמַר רָבָא: וּבִנְכָסִים שֶׁל עַכְשָׁיו, וּבְבָנִים הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן.

ועוד הלכה שלח ליה [לו] ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא: האומר ״תטול אשתי בירושה כאחד מן הבנים״ — הרי זו נוטלת כאחד מן הבנים, שהרי רשאי הוא לתת לה מה שירצה כמתנה. אמר רבא: ו דברים אלה אמורים רק בנכסים של עכשיו שאותם יכול לתת במתנה, אבל לא במה שיקנה בעתיד, שאינו יכול לתת מה שעדיין לא בא לעולם. ו כן מדובר בכל הבנים שיהיו בזמן החלוקה, אף בבנים הבאין לאחר מכאן, שנולדו לו לאחר שנתן לה מתנה זו, כפי מספרם באותו זמן.

שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ, מַלְוֶה אוֹמֵר ״לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם״, וְלֹוֶה אוֹמֵר ״פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה״, וְהָעֵדִים מְעִידִין שֶׁפָּרַע כּוּלּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מֶחֱצָה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל מִמְּשׁוּעְבָּדִין לָא, דְּאָמְרִי: אֲנַן אַעֵדִים סָמְכִינַן.

ועוד הלכה שלח ליה [לו] ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא: המוציא שטר חוב על חבירו, המלוה אומר: לא נפרעתי, לא קיבלתי, כלום, ולוה אומר: פרעתי מחצה, והעדים באים ומעידין שפרע את החוב כולו, מה עושים במקרה זה? הרי זה הלווה נשבע שאכן שילם מחצה, כדין כל המודה במקצת הטענה, ופטור מלשלמו, וגובה המלוה מחצה מן החוב. ואולם דווקא מנכסים בני חורין, אבל ממשועבדין (נכסים שמכר הלווה לאחרים לאחר ההלוואה) לא גובה, דאמרי [שאומרים] הקונים: אנן [אנו] על העדים סמכינן [סומכים אנו], והרי העדים מעידים שהחוב נפרע כולו, ואין המלוה רשאי איפוא לקחת מאיתנו לפרעון חובו. ומשווים את הדבר למחלוקת בענין שטר חוב שהיה כתוב בו שחייב הלווה ״סלעים״ (בלי ציון כמה הם), שהמלוה טוען שהיו חמישה, והלווה מודה בשלושה, ושם נחלקו ר׳ שמעון בן אלעזר ור׳ עקיבא האם הלווה חייב להישבע כדין מודה במקצת.

וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: מֵשִׁיב אֲבֵדָה הָוֵי – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים – אִירְתּוּתֵי אִירְתַּת.

ואומרים: ואפילו ל דעת ר׳ עקיבא שאמר שאינו צריך להישבע כדין מודה במקצת, לפי שמשיב אבדה הוי [הוא] בסלע השלישי, שהרי בלא הודאתו לא היה יכול המלוה לגבות יותר משני סלעים, כלשון השטר (״סלעים״), מכל מקום הני מילי היכא דליכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין] עדים שהיה חייב לו כסף, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] עדים — יש להניח כי אירתותי אירתת [מפחד] הלווה להכחיש הכל, ולכן הודה במחצה, ומשום כך צריך להישבע, כדין מודה במקצת.

מַתְקִיף לָהּ מָר בַּר רַב אַשִׁי: אַדְרַבָּה, אֲפִילּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּאָמַר: מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה הָוֵי – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ – וַדַּאי מֵשִׁיב אֲבֵדָה הָוֵי.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אפילו לר׳ שמעון בן אלעזר שאמר שם כי מודה מקצת הטענה הוי [הוא] וצריך להישבע, הני מילי היכא דליכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין] עדים דקא מסייעי ליה [שמסייעים לו] ללווה, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] עדים דקא מסייעי ליה [שמסייעים לו] ואומרים שפרע הכל — ודאי משיב אבדה הוי [הריהו] ואינו צריך להישבע שפרע מחצה.

דָּרַשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: הִלְכְתָא בְכָל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא כְּדִשְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: דְּרַב נַחְמָן מַאי? אֲמַר לֵיהּ: ״אֵין גּוֹבִין״ מַתְנִינַן לָהּ, וְכֵן אֲמַר רַב נַחְמָן.

דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב שימי בר אשי: הלכתא [ההלכה] בכל הני שמעתתא [השמועות הללו] כ פי ששלח ליה [לו] ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ואותה הלכה שחלק עליה רב נחמן שגובים מעבדים, מאי [מה דינה]? האם אף בזאת הלכה כר׳ אבא? והלא ידוע שהלכה כרב נחמן בדינים! אמר ליה [לו]: הלכה זו, בלשון ״אין גובין״ מתנינן לה [שונים אנו אותה] בשם ר׳ אבא, ואנו מוסיפים: וכן אמר רב נחמן. ואם כן אף בזו הלכה כר׳ אבא.

וְאֶלָּא הִלְכְתָא לְאַפּוּקֵי מַאי?

ושואלים: אם כן, ואלא מה שדרש מר זוטרא הלכתא [הלכה כר׳ אבא] לאפוקי מאי [להוציא, למעט, ממה]?