יִירְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם״, בֵּין שֶׁאָמַר ״תְּנוּ״ בֵּין שֶׁאָמַר ״אַל תִּתְּנוּ״ – אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל;

יירשו אחרים תחתיהם״ (ולא בני בניו), בין שאמר ״תנו שקל ", בין שאמר ״אל תתנו אלא שקל "— אין נותנין להן אלא שקל, שהרי אם מוסיפים להם — ממעטים בכך מחלקם של אותם האחרים. ומצוואתו נראה שדעתו לתת לאחרים כל מה שנותר מאותה קיצבה.

וְהָא הָכָא דְּכִשְׁתֵּי שָׂדוֹת וְכִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם דָּמֵי, וְקָתָנֵי דְּקָנֵי!

ומכאן נלמד לענייננו, והא הכא [והרי כאן] שכשתי שדות וכשני בני אדם דמי [נחשב הדבר], שהרי הוא נותן חלק מרכושו לבניו בלשון מתנה, וחלק אחר לאחרים בלשון ירושה, וקתני דקני [ושנה שקונה] בכך לאחרים! והרי זה סיוע לדברי רב ששת, ומכאן גם קושיה לשיטות האחרות.

הוּא מוֹתִיב לָהּ, וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא.

ומשיבים: הוא, רב ששת, מותיב לה [מקשה את הקושיה הזו], והוא עצמו מפרק לה [מתרץ אותה], שמה שנאמר ״יירשו אחרים״ עוסק דווקא ב מי שראוי ליורשו, ואם כן, אין כאן צורך כלל בלשון מתנה. ו כשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה היא ברייתא זו, שלדעתו רשאי להוריש את כל נכסיו, ואף בלשון ירושה, לכל הראוי ליורשו.

אֲמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: ״נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ יִירַשׁ פְּלוֹנִי, וְאַחֲרֵי אַחֲרֶיךָ יִירַשׁ פְּלוֹנִי״, מֵת רִאשׁוֹן – קָנָה שֵׁנִי, מֵת שֵׁנִי – קָנָה שְׁלִישִׁי, וְאִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן – יַחְזְרוּ נְכָסִים לְיוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹן;

אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: אם אמר ״נכסי לך אחרי מותי, שתשתמש בהם כל ימי חייך, ואחריך (אחרי מותך) יירש פלוני, ואחרי אחריך יירש פלוני״, כשמת ראשון — קנה שני, מת שני — קנה שלישי, ואם מת השני בחיי הראשון — אין הנכסים עוברים לאחר מות הראשון לשלישי, אלא יחזרו נכסים ליורשי ראשון, כי השלישי זוכה רק מכחו של השני, ושני זה הרי לא ירש דבר.

וְהָא הָכָא דְּכִשְׁתֵּי שָׂדוֹת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם דָּמֵי, וְקָתָנֵי דְּקָנָה!

והא הכא [והרי כאן] שכשתי שדות ושני בני אדם דמי [נחשב הדבר], שלראשון נתן בלשון מתנה (״נכסי לך״) ולשני בלשון ירושה (״ואחריך יירש״), וקתני [ושנה] שקנה אף השני קנין גמור!

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נַמִי בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, אִי הָכִי, מֵת שֵׁנִי קָנָה שְׁלִישִׁי?

וכי תימא [ואם תאמר] כי הכא נמי [כאן גם כן] מדובר ב מי שהיה ראוי ליורשו, ו שיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה היא, אי הכי [אם כך], מדוע אם מת השני קנה השלישי?

הָא שְׁלַח רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב עָוְיָא: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – אֵין לַשֵּׁנִי בִּמְקוֹם רִאשׁוֹן כְּלוּם, שֶׁאֵין זֶה לְשׁוֹן מַתָּנָה אֶלָּא לְשׁוֹן יְרוּשָּׁה, וִירוּשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק!

הא [הרי] שלח רב אחא בריה [בנו] של רב עויא: לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקה, אם אומר ״נכסי לך ואחריך לפלוני״, וראשון ראוי ליורשו — אין לשני במקום ראשון כלום, אלא יורשיו של הראשון מקבלים, שאין זה (הביטוי ״נכסי לך״) לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק אלא עוברת מדור לדור! אלא לא ניתן להעמיד ברייתא זו לשיטתו.

תְּיוּבְתָּא דְּכוּלְּהוּ. תְּיוּבְתָּא.

ואם כן הרי זו תיובתא דכולהו [קושיה חמורה על כולם] על כל החכמים שאמרו שאינו יכול להסתמך על לשון מתנה בשני שדות ושני בני אדם. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא].

לֵימָא נַמִי תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ! וְתִסְבְּרָא? וְהָא אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת!

ושואלים: לימא נמי תיהוי תיובתיה [האם לומר גם כן שתהא זו קושיה] גם על שיטת ריש לקיש? שהרי גם הוא עמד על כך (בעמוד הקודם) שלשון מתנה תיאמר על שניהם. ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] שיידחו דבריו? והא [והרי] אמר רבא: הלכתא כותיה [הלכה כשיטתו] של ריש לקיש בהני תלת [בשלוש הלכות אלה]: בענין קנין פירות, ובענין חליצת מעוברת, ובענין זה של מתנה וירושה!

לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, כָּאן לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: כאן שמועילה לשון מתנה גם למי שנאמרה בו לשון ירושה — הרי זה בתוך כדי דבור, לפי שהן נחשבות כדיבור אחד, כאן שצריך לשון מתנה בשניהם — הרי זה כשהפסיק בין שניהם לאחר כדי דבור.

וְהִלְכְתָא: כָּל תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, לְבַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה

והלכתא [והלכה] כללית: כל תוך כדי דבור כדבור דמי [נחשב], לבר [חוץ] מעבודה זרה, שאם אמר שהוא מקבל על עצמו עבודה זרה, הרי זה מתחייב מיתה אף על פי שחזר בו תוך כדי דיבור,