חזור
בבא בתרא
דף יג:״קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ״, ״קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂה בְּבֵית הַבַּד״! הָתָם נַמִי ״גּוֹד״ אִיכָּא, ״אֲגוֹד״ לֵיכָּא.
״קח לך עבדים וירחצו במרחץ״, ״קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד״! ואין העני יכול לומר לאחיו: ״קנה את חלקי״! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] ״גוד״ איכא [״קצוץ״ יש כאן], שאכן יכול האח העשיר לקנות מאחיו, ואולם ״אגוד״ ליכא [״אקצוץ״ אין כאן], שהרי אין האח העני יכול להציע לקנות את חלקו של האח העשיר.
רש"י
קח לך עבדים שיחממו אותו ורחוץ בו ולא מצי עני למימר ליה קנה חלקי:
הכא נמי גוד איכא אגוד ליכא שאין העני אומר לו אף אני אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אין יכול לכופו:
תָּא שְׁמַע: כָּל שֶׁאִילּוּ יֵחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו – חוֹלְקִין, אִם לָאו – מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּדָמִים! תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: ״טוֹל אַתָּה שִׁיעוּר וַאֲנִי פָּחוֹת״ – שׁוֹמְעִין לוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ;
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממקום אחר, ששנינו בברייתא: כל שאילו יחלק ו עדיין ישאר שמו עליו — חולקין, ואם לאו [לא], שנשתנה שמו כתוצאה מהחלוקה — מעלין (מעריכים) אותו בדמים (בכסף), ומשמע שעושים זאת משום ״גוד או אגוד״, שיקנה האחד את הכל! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם היה מקום שאין בו כדי חלוקה לשנים ואמר אחד לחבירו: ״טול אתה שיעור הראוי לחלוקה, כגון ארבע אמות שלמות, ואני פחות״ — שומעין לו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין שומעין לו.
רש"י
ושמו עליו כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהא עליו שמו הראשון:
מעלין אותו בדמים היינו גוד או אגוד:
טול אתה שיעור ואני פחות כגון חצר שאין בה שמנה אמות ואמר זה חלוק וטול לך ד׳ אמות ואני המותר:
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא כִּדְתָנֵי, מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אֶלָּא לָאו חַסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָאָמַר: ״טוֹל אַתָּה שִׁיעוּר וַאֲנִי פָּחוֹת״ – שׁוֹמְעִין לוֹ, וְ״גּוֹד אוֹ אֲגוֹד״ – נַמִי שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאָתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ!
ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא כדתני [אם תאמר כפי ששנויה] בדיוק — מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל, מדוע אין שומעים לו אם הוא מסתפק בפחות? אלא לאו חסורי מחסרא [האם לא נאמר שחסרה הברייתא] והכי קאמר [וכך אמור, כך יש לשנותה]: ״טול אתה שיעור ואני פחות״ — שומעין לו לדעת הכל. והוסיף התנא של הברייתא: ו״גוד או אגוד״ [״קצוץ או אקצוץ״] — נמי [גם כן] שומעין לו, ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר]: במקרה הראשון אכן שומעים לו, ואולם במקרה של ״גוד או אגוד״ אין שומעין לו, ואם כן מחלוקת תנאים היא זו!
רש"י
וגוד או אגוד נמי שלא רצה למחול כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך:
לָא, לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי. וּדְקָאָמְרַתְּ: מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בְּדָמֵי – לֵית לִי דָּמֵי לְמֵיתַן לָךְ, בְּמַתָּנָה – לָא נִיחָא לִי, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״.
ודוחים: לא, לעולם תפרש כדקתני [כפי ששנה] בדיוק, ודקאמרת [ומה שאמרת] מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל שאין אחד מהם יכול לומר שיחלקו ויסתפק הוא בפחות? — משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] השני: אי בדמי [אם בדמים], שאתה רוצה שאוסיף לך על מה שאקבל יותר ממך — לית לי דמי למיתן [אין לי כסף לתת] לך, ואם רצונך לתת לי במתנה — לא ניחא [נוח] לי, דכתיב [שנאמר]: ״ושונא מתנת יחיה״ (משלי טו, כז). הרי הוכחנו מן הברייתא שאכן יש דין ״גוד או אגוד״, וכדברי רב יהודה.
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַב יְהוּדָה – דִּשְׁמוּאֵל הִיא, דִּתְנַן: וְכִתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – לֹא יַחֲלוֹקוּ; וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכֶרֶךְ אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי כְּרִיכוֹת – חוֹלְקִין; וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לֵית דִּינָא דְּ״גּוֹד אוֹ אֲגוֹד״, מַאי אִירְיָא בְּכֶרֶךְ אֶחָד? אֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי כְּרִיכִין נַמִי!
ובהמשך לדברים אלו אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [דבר זה] שאמר רב יהודה — של שמואל רבו היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: וכתבי הקודש, אף על פי ששניהם רוצים לחלק — לא יחלוקו. ואמר שמואל: לא שנו אלא שהם בכרך אחד, אבל כאשר הם בשני כריכות — חולקין, וכל אחד מן השותפים נוטל אחד מהם לחלקו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר לית דינא [שאין דין] של ״גוד או אגוד״ [״קצוץ או אקצוץ״], מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] בכרך אחד? אפילו בשני כריכין נמי [גם כן] לא יחלקו, שהרי אין החלקים שווים ובהכרח צריך אחד להוסיף!
רש"י
הא דרב יהודה דאמר גוד או אגוד משמיה דרביה קבלה:
בכרך אחד כל ספריהן עשויין בגליון ואם יביאהו לב״ד לחלקו בזיון הוא:
אבל בשתי כריכות כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד:
חולקין קס״ד דאפילו אין שניהם רוצים וע״כ אין דמיהן שוין ואי לית דינא דגוד או אגוד היאך הוא כופיהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך היפה שאקבל ממך דמים ולא גרסי׳ תרוייהו צריכין להאי:
תוספות
ואי ס״ד לית דינא דגוד או אגוד אפי׳ בשתי כריכות כו׳ השתא ס״ד דחולקין כיון שאחד רוצה לחלוק וב׳ כריכות דומיא דכרך אחד שאין כתוב באחד מה שכתוב באחר כגון יהושע ושמואל ואמאי חולקין בע״כ והא אינם שוין אלא ודאי אית דינא דגוד או אגוד וא״ת אפילו אית דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין כיון שכתוב בזה מה שאין בזה ותרוייהו צריכי להאי ולהאי וי״ל דהוי מצי למימר וליטעמיך ולא גרס הכא מה שכתוב במיעוט ספרים ואי ס״ד לית ליה דינא דגוד או אגוד כי היכי דתרוייהו צריכי להאי תרוייהו צריכי להאי דהא כל שכן דאי לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך טפי שפיר אי לית ליה דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין:
תִּרְגְּמָא רַב שַׁלְמָן: בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן רוֹצִין.
תרגמא [תרגם, הסביר זאת] רב שלמן: כאן מדובר בששניהן רוצין ואז מחלקים, אבל אם רק אחד מהם רוצה — אין מכאן הוכחה שיכול לכפות את חבירו.
רש"י
בששניהם רוצים הא דשמואל אשניהם רוצים דמתניתין קאי דקתני לא יחלוקו ואמר שמואל בשתי כריכות אם שניהם רוצים יחלוקו:
אֲמַר אַמֵימָר, הִלְכְתָא: אִית דִּינָא דְּ״גּוֹד אוֹ אֲגוֹד״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר: הָא דְּרַב נַחְמָן מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעָא לִי, כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי. וְלָא? וְהָא רָבִין בַּר חִינָּנָא וְרַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא שְׁבַק לְהוּ אֲבוּהּ תַּרְתֵּי אַמְהָתָא, חֲדָא יָדְעָא אָפְיָא וּבַשּׁוּלֵי, וַחֲדָא יָדְעָא פִּילְכָא וְנַוְולָא, וַאֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא וַאֲמַר לְהוּ: לֵית דִּינָא דְּ״גּוֹד אוֹ אֲגוֹד״!
אמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: אית דינא ד״גוד או אגוד״ [יש, מקבלים אנו את הדין של ״קצוץ או אקצוץ״], וכדברי רב יהודה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: הא [זו] שאמר רב נחמן החולק על רב יהודה, והוא סבור שאין דין ״גוד או אגוד״, מאי [מה] יהיה איתה? אמר ליה [לו]: לא שמיעא לי [שמעתי אותה], כלומר, כוונתו היתה: לא סבירא לי [איני סבור כן]. ושואלים: ולא? האם אין ההלכה כך? והא [והרי] מעשה היה שרבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוה תרתי אמהתא [הניח להם אביהם שתי שפחות], חדא ידעא אפיא ובשולי [אחת מהן יודעת לאפות ולבשל], וחדא ידעא פילכא ונוולא [ואחת מהן יודעת לעבוד בפלך ובאריגה], ורצה אחד מן האחים שיטול כל אחד מהם שפחה שתהא כולה שלו, תמורת חלקו בשפחה השניה, ואתו לקמיה [ובאו לפני] רבא, ואמר להו [להם]: לית דינא [אין דין] של ״גוד או אגוד״ [״קצוץ או אקצוץ״]!
רש"י
פילכא ונוולא לטוות ולארוג ל״א ביסתרקי תכשיטי ספסלים שקורין טפי״ד:
לית דינא דגוד או אגוד לכופו לתת דמי העודפים ביפה ולא למכור חלקו:
שָׁאנֵי הָתָם, דִּלְמָר מִיבָּעֵי לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ וּלְמָר מִיבָּעֵי לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ, כִּי קָאָמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל אַתְּ חֲדָא וַאֲנָא חֲדָא – לָאו ״גּוֹד אוֹ אֲגוֹד״ הוּא. וְכִי לָא מָצֵי לְמֵימַר הָכִי? וְהָא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ דְּתַרְוַיְיהוּ מִיבָּעֵי לְהוּ, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכֶרֶךְ אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי כְּרִיכִין – חוֹלְקִין! הָא תִּרְגְּמָא רַב שַׁלְמָן: בְּשֶׁרָצוּ.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו [שלזה נחוצות לו שתיהם ולזה נחוצות לו שתיהן], ולכן כי קאמר ליה [כאשר הוא אומר לו] אחד האחים לאחיו: שקול את חדא ואנא חדא [קח אתה אחת ואני אחת] — לאו ״גוד או אגוד״ [לא ״קצוץ או אקצוץ״] הוא. ושואלים: וכי לא מצי למימר הכי [אי אפשר לומר כך]? והא [והרי] כתבי הקדש דתרוייהו מיבעי להו [ששניהם צריכים אותם] ואמר שמואל: לא שנו אלא בכרך אחד, אבל בשני כריכין — חולקין, אף שאין שני הכרכים שווים בתוכנם! ומשיבים: הא תרגמא [הרי כבר תרגם, הסביר זאת] רב שלמן שמדובר כאן בשרצו לחלק.
רש"י
לאו גוד או אגוד הוא אי לא אמר ליה או קח שתיהם או אקח שתיהם דכל אחת אין בה כדי לאחד:
אבל בב׳ כריכות חולקין וקס״ד בע״כ של אחד מהן אלמא כי אמר ליה שקול חדא וגוד דמי היתירים או אגוד כייפינן ליה:
תָּנוּ רַבָּנַן: מַדְבִּיק אָדָם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים כְּאֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, נְבִיאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וּכְתוּבִים בִּפְנֵי עַצְמָן; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
ומכאן עוברים לענין ספרי הקודש בכלל. תנו רבנן [שנו חכמים]: מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד ועושה אותם ספר אחד, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: כורך תורה בפני עצמה, נביאים בפני עצמן, וכתובים בפני עצמן. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד מספרי נביאים וכתובים נכרך בפני עצמו.
רש"י
כל אחד ואחד בפני עצמו כל ספר וספר של נביאים ושל כתובים צריך להיות כרך לעצמו:
תוספות
מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד אע״פ שא״א שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה ובמגילה בפ״ב (דף כז.) משמע דאסור להניח ה״מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי:
רבי יהודה אומר תורה בפני עצמה לא מפני שאסור להניח זה על גב זה מצריך שיהא כל אחד בפני עצמו דלא אשכחן שיהא אסור להניח אלא נביאים וכתובים על גבי תורה אבל נביאים על גבי כתובים או איפכא לא אלא היינו טעמא שלא יראה הכל כמו תורה או הכל נביאים כי היכי דאמרי חכמים בתר הכי דבעו שיהא כל נביא ונביא בפני עצמו וע״כ טעמא שלא יהא נראה הכל כמו נביא אחד כן נראה לרשב״א:
וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוּנִין שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁמֹנָה נְבִיאִים מְדוּבָּקִין כְּאֶחָד, עַל פִּי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא הָיוּ לוֹ אֶלָּא אֶחָד אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי: מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים מְדוּבָּקִים כְּאֶחָד, וְהִכְשַׁרְנוּם.
ואמר ר׳ יהודה: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה ספרי נביאים מדובקין כאחד בכרך אחד, והוא עשה זאת על פי ר׳ אלעזר בן עזריה. ויש אומרים שלא היו לו אלא כל אחד אחד היה כרוך בפני עצמו, כדברי חכמים. אמר רבי: מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום, שפסק כדעת ר׳ מאיר.
רש"י
בבייתוס שמנה נביאים כל ספרי נביאים שמנה הן:
בֵּין חוּמָּשׁ לְחוּמָּשׁ שֶׁל תּוֹרָה – אַרְבָּעָה שִׁיטִין, וְכֵן בֵּין כָּל נָבִיא לְנָבִיא, וּבְנָבִיא שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר – שָׁלֹשׁ שִׁיטִין. וּמְסַיֵּים מִלְּמַטָּה וּמַתְחִיל מִלְמַעְלָה.
ואומרים: כשהספרים כרוכים יחד צריך שיהיה בין חומש לחומש של תורה — ארבעה שיטין (שורות) ריקות לרווח, וכן בין כל נביא לנביא רווח ארבע שורות, ובנביא של שנים עשר (תרי עשר) מכיון שהם נחשבים לספר אחד — מניח רק שלש שיטין (שורות) הבדל בין נביא לנביא. ומסיים מלמטה, כלומר, יכול לסיים את הספר מלמטה בסוף הדף, ומתחיל את הספר הבא מלמעלה בראש העמוד הבא, בלי לעשות רווח.
רש"י
ה״ג וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של שנים עשר שלש שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם:
תוספות
ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעל׳ פי׳ בקונטרס ואינו צריך להניח ד׳ שיטין ונראה לר״י דבין חומש לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים דוקא קאמר דאין צריך כדמפרש טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש של תורה לא מידי דהוי אפרשה פתוחה שאם היה מסיים מלמטה היה צריך להניח שיטה אחת הכא נמי דין הוא להניח בסוף כל חומש פרשה של ד׳ שיטין וריצב״א מפרש ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ולעולם מניח ד׳ שיטין ודוקא בין נביא לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אפי׳ בהנחת ד׳ שיטין כדאמר בירושלמי בפ״ק דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו׳ ונראה לי הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפי׳ יניח ארבעה שיטין משום שמא יבוא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך מסיים מלמטה:
תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹצֶה לְדַבֵּק תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים כְּאֶחָד – מְדַבֵּק, וְעוֹשֶׂה בְּרֹאשׁוֹ כְּדֵי לָגוֹל עַמּוּד וּבְסוֹפוֹ כְּדֵי לָגוֹל הֶיקֵּף. וּמְסַיֵּים מִלְּמַטָּה וּמַתְחִיל מִלְמַעְלָה,
תנו רבנן [שנו חכמים]: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד — מדבק את כולם יחד, ועושה בראשו של הכרך הזה חלק ריק בלא כתיבה, רחב דיו כדי לגול (לגלול) חלק זה על גבי עמוד שכורך עליו את ראש הספר. ובסופו משאיר דף חלק גדול כדי לגול היקף, כלומר, עד שיכול לגלול בדף זה את כל היקפו של הספר. ומסיים ספר מלמטה בסוף העמוד ומתחיל מלמעלה,
רש"י
כדי לגול עמוד מניח קלף חלק לגלול על גבי עמוד של עץ שהספר נגלל עליו:
וסופו כדי לגול היקף בסופו מניח חלק גדול כדי לגול בו כל הקיפו שאין עושה שני עמודים לגוללו לאמצעו כמו שאנו עושין לספר תורה אלא גוללו מתחלתו לסופו וכורך החלק על כל ההיקף:
תוספות
ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי היקף כן כתוב בכל הספרים וקשה לר״י דתניא במס׳ סופרים כל הספרים נגללין לתחלתן ולקמן אמר נמי ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ומה שפי׳ הקונט׳ מתחלתו לסופו אין הלשון משמע כן וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי׳ בירושלמי בפ״ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר תורה בסופו ע״כ נראה לר״י דגר׳ ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד ולרשב״א נראה לקיים גירסת הספרים והכא שאני דאיירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואז אין נכון לעשות עמוד בסופו כמו בעלמא שגנאי הוא שתהא תורה נכרכת סביב נביאים וכתובים ונראה כאילו נעשית להם שומר מלכלוך לכך עושה כאן עמוד בראשו כדי שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ ולקמן דמשני לצדדין קתני לא גרס תחלת הספר כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף דהתם לא איירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואית לן למימר איפכא וברוב ספרים לא גרס אלא לצדדין קתני ותו לא ועוד אומר רשב״א דאפי׳ לספרים דגרסי לה לא קשיא כולי האי דניחא ליה לשנויי דומיא דהך ברייתא דקאי עלה: