מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יוּכַל לְבַכֵּר״?

מה תלמוד לומר ״לא יוכל לבכר״ (דברים כא, טז)?

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״, שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה פָּשׁוּט שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁנּוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק – הַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לָאָב לְהַנְחִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, בְּכוֹר שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק – לֹא כָּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יוּכַל לְבַכֵּר״.

— לפי שנאמר: ״והיה ביום הנחילו את בניו״ (דברים כא, טז), שיכול אתה לומר כך, והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה בן פשוט (שאינו בכור) שיפה כחו בירושה, ובמה? — שנוטל חלקו בירושה גם ב דבר שהוא ראוי לבוא ליד אביו, אף שאיננו ברשות אביו בעת מותו, כ נוטל חלק במוחזק כבר ברשותו של אביו — התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ולמנוע את הבן הפשוט מנחלתו, בכור שהורע כחו, שאינו נוטל חלק בכורתו בראוי כבמוחזק — לא כל שכן שיכול האב להפקיעו מבכורתו? — תלמוד לומר: ״לא יוכל לבכר״.

וְיֹאמַר: ״לֹא יוּכַל לְבַכֵּר״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״?

ומצד שני: ויאמר הכתוב רק ״לא יוכל לבכר״, מה תלמוד לומר ״והיה ביום הנחילו את בניו״?

שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה בְּכוֹר שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק – אָמְרָה תּוֹרָה: ״לֹא יוּכַל לְבַכֵּר״, פָּשׁוּט שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁנּוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

— שיכול, והלא דין הוא: ומה בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק — אמרה תורה: ״לא יוכל לבכר״, פשוט שיפה כחו מן הבכור, שנוטל בראוי כבמוחזק — לא כל שכן שאינו יכול להעבירו מנחלתו!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״, הַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לָאָב לְהַנְחִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה.

תלמוד לומר: ״והיה ביום הנחילו את בניו״, לומר: התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. הרי שאין די ב״לא יוכל לבכר״ ללמד שיכול האב להנחיל לכל מי שירצה מבניו.

אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַבִּי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: ״הוֹרָה״ אִיתְּמַר.

ועוד בפסק ההלכה בענין זה, מביאים: אמר ר׳ זריקא אמר ר׳ אמי אמר ר׳ חנינא אמר רבי: הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה. אמר ליה [לו] ר׳ אבא לר׳ זריקא: ״הורה״ איתמר [נאמר] כלומר, הורה רבי כר׳ יוחנן בן ברוקה במעשה שבא לפניו.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: הֲלָכָה עֲדִיפָא, וּמָר סָבַר: מַעֲשֶׂה רַב.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], שהרי בסופו של דבר הם מסכימים להלכה ולמסורת, ומדוע מדקדק ר׳ אבא לומר שהורה רבי כן? מר סבר [חכם זה, ר׳ זריקא, סבור]: הלכה עדיפא [עדיפה, גדולה יותר], שאם נמסר לנו שכך פסק הלכה עקרונית וכללית בענין, הרי זה חשוב יותר מאשר אם נמסר לנו שכך הורה למעשה במקרה מסויים. ומר סבר [וחכם זה סבור]: מעשה רב (גדול יותר) שאם נהג חכם והורה למעשה באותו אופן, הרי זה עדיף מאשר פסק הלכה עקרוני.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לְמֵדִין הֲלָכָה לֹא מִפִּי תַלְמוּד וְלֹא מִפִּי מַעֲשֶׂה – עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה. שָׁאַל וְאָמְרוּ לוֹ הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה – יֵלֵךְ וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַמֶּה.

ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: אין למדין הלכה לא מפי תלמוד, ממה שהרב מלמד, ולא מפי מעשה, שרואה שכך עשו מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה מוגדר ומסויים, ששאל עליו והורו לו הלכה בו. ואף אם שאל ואמרו לו הלכה למעשה — ילך ויעשה מעשה כמו שהורו לו, ובלבד שלא ידמה הוראה זו ויחיל אותה מדעת עצמו אף על דברים אחרים שעליהם לא שאל במפורש.

מַאי ״וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַמֶּה״? וְהָא כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ דַּמּוּיֵי מְדַמִּינַן לָהּ!

ושואלים: מאי [מה] פירוש ״ובלבד שלא ידמה״? והא [והרי] כל התורה כולה דמויי מדמינן לה [מדמים אנו אותה מדבר לדבר], שכל לימודנו בהלכה אינו אלא בדרך של השוואת דבר מסופק לדבר שכבר נקבעה בו הלכה!

אֲמַר רַב אַשִׁי, הָכִי קָאָמַר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַמֶּה בִּטְרֵפוֹת;

אמר רב אשי, הכי קאמר [כך אמר]: ובלבד שלא ידמה בטרפות. שאף שבהלכות אחרות אכן מדמים דבר לדבר, בדיני טריפות — להגדיר מהי טריפה, שעומדת למות ואסורה באכילה — אל ידמה.

דְּתַנְיָא: אֵין אוֹמְרִים בִּטְרֵפוֹת זוֹ דּוֹמָה לָזוֹ; וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי חוֹתְכָהּ מִכָּאן וּמֵתָה, חוֹתְכָהּ מִכָּאן וְחָיְתָה.

דתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, אלא כל אחת יש לה דין לעצמה. ומוסיפים: ואל תתמה שכן הוא, שהרי פעמים באותו איבר עצמו אף שאם חותכה מכאן ומתה, מכל מקום אם חותכה מכאן וחיתה, ואין הבהמה נטרפת בכך.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַסִי לְרַבִּי יוֹחָנָן: כִּי אָמַר לָן מָר ״הֲלָכָה הָכִי״, נַעֲבֵיד מַעֲשֶׂה? אֲמַר: לָא תַּעֲבִידוּ עַד דְּאָמִינָא ״הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה״.

ועוד בענין זה, אמר ליה [לו] ר׳ אסי לר׳ יוחנן: כי אמר לן מר [כאשר אדוני אומר לנו] ״הלכה הכי [כך] ", נעביד [נעשה] מעשה? אמר ר׳ יוחנן: לא תעבידו [תעשו] עד דאמינא [שאני אומר] ״הלכה למעשה״.

אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַב פַּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כִּי אָתֵי פְּסָקָא דְּדִינָא דִּידִי לְקַמַּיְיכוּ וְחָזִיתוּ בֵּיהּ פִּירְכָא – לָא תִּקְרְעוּהוּ עַד דְּאָתִיתוּ לְקַמַּאי, אִי אִית לִי טַעֲמָא – אָמִינָא לְכוּ, וְאִי לָא – הָדַרְנָא בִּי. לְאַחַר מִיתָה – לָא מִיקְרַע תִּקְרְעוּהוּ, וּמִגְמַר נַמִי לָא תִּגְמְרוּ מִינֵּיהּ; לָא מִיקְרַע תִּקְרְעִינֵיהּ – דְּאִי הֲוַאי הָתָם, דִּלְמָא הֲוָה אָמִינָא לְכוּ טַעֲמָא,

אמר להו [להם] רבא לרב פפא ולרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא [כאשר בא פסק דין שלי לפניכם ואתם רואים בו קושי], לא תקרעוהו מיד כדי לבטלו עד דאתיתו לקמאי [שאתם באים לפני] לדון עליו, אי אית [אם יש] לי טעמא [טעם בדבר] — אמינא לכו [אומר לכם], ואי [ואם] ל א — הדרנא [אחזור] בי ממה שפסקתי. ואם יבוא פסק דין שלי לפניכם לאחר מיתה, שאז אין אתם יכולים לדון אתי עליו — לא מיקרע תקרעוהו [אל תקרעו אותו], ו אולם מגמר נמי לא תגמרו מיניה [ללמוד גם כן אל תלמדו ממנו]. והסביר את דבריו אלה הנראים כסותרים זה את זה: לא מיקרע תקרעיניה [אל תקרעו אותו] — דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא [שאם הייתי שם, שמא הייתי אומר לכם טעם] ומסביר את דבריי עד שהייתם מקבלים אותם,