הַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ הֲוָה. שְׁכֵיב רִאשׁוֹן, אֲתָא שֵׁנִי קָא תָּבַע;

ומסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: ״נכסי לך ואחריך לפלוני״, ו הראשון ראוי ליורשו הוה [היה]. שכיב [מת] הראשון, אתא [בא] השני קא תבע [ותבע] את הנכסים,

סָבַר רַב עִילִישׁ קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר: שֵׁנִי נַמִי שָׁקֵיל, אֲמַר לֵיהּ: דַּיָּינֵי דַּחֲצַצְתָּא הָכִי דָּיְינִי, לָאו הַיְינוּ דִּשְׁלַח רַב אַחָא בַּר רַב עָוְיָא?

סבר [סבור היה] רב עיליש כאשר ישב קמיה [לפני] רבא למימר [לומר]: שני נמי שקיל [גם כן נוטל] כמו יורשי הראשון, אמר ליה [לו] רבא: דייני דחצצתא הכי דייני [דיינים של פשרה, שמחלקים חצי לזה וחצי לזה, כך הם דנים], לאו היינו [האם לא זהו] ששלח רב אחא בר רב עויא שבמקרה זה אין השני נוטל?

אִכְסִיף. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״אֲנִי ה׳ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה״.

אכסיף [התבייש] רב עיליש על שדן שלא כראוי. קרי עליה [קרא עליו] רבא את הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה״ (ישעיהו ס, כב), כדי לנחמו, לומר: מאת ה׳ היתה זאת, שעוד לפני שנכשלת בדבר הייתי אני מצוי לתקן אותך.

מתני׳ הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֶלָּא אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם לֹא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה – זָכוּר לַטּוֹב.

הכותב את נכסיו לאחרים במתנה והניח את בניו ולא נתן להם כלום — מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו (ממנו). רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה ומשום כך העבירם אביהם מנכסיו ונתנם לאחרים — זכור לטוב.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ לָא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מי פליגי רבנן עליה [האם נחלקו חכמים עליו] על רבן שמעון בן גמליאל, וסבורים שבכל מקרה אין זה ראוי לאדם לכתוב נכסיו לאחרים, או לא, ובמקרה של בנים שאינם הגונים גם הם מסכימים עמו?

תָּא שְׁמַע: דְּיוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה לוֹ בֵּן שֶׁלֹּא הָיָה נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, הֲוָה לֵיהּ עִילִּיָּתָא דְּדִינָרֵי, קָם אַקְדְשָׁהּ. אֲזֵיל נְסֵיב בַּת גָּאדֵיל כַּלֵּילֵי דְּיַנַּאי מַלְכָּא, אוֹלִידָה דְּבֵיתְהוּ, זְבֵין לָהּ בִּינִיתָא, קְרָעָהּ אַשְׁכַּח בָּהּ מַרְגָּלִיתָא.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, הוה ליה עיליתא דדינרי [היה לו בנכסיו כלי מלא דינרים], קם אקדשה [עמד והקדיש אותה] את הכלי למקדש. אזיל נסיב [הלך הבן ונשא] בת של גאדיל כלילי [קושר הכתרים] של ינאי מלכא [המלך], אולידה דביתהו [ילדה אשתו], זבין [קנה] לה ביניתא [דג]. קרעה את בטנו של הדג, אשכח [מצא] בה מרגליתא [מרגלית] ורצה למוכרה כדי לקבל כסף עבורה.

אֲמַרָה לֵיהּ: לָא תַּמְטְיָיהּ לְמַלְכָּא, דְּשָׁקְלִי לָהּ מִינָּךְ בִּדְמֵי קַלִּילֵי, זִיל אַמְטְיָיהּ לְגַבֵּי גִּזְבָּרֵי. וְלָא תְּשַׁיְימָהּ אַתְּ, דַּאֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט, אֶלָּא לִשַׁיְימוּהָ אִינְהוּ.

אמרה ליה [לו] אשתו: לא תמטייה למלכא [אל תביא אותה לבית המלך שיקנו אותה], משום דשקלי לה מינך בדמי קלילי [שיקחו אותה ממך בכסף מועט], זיל אמטייה לגבי גזברי [לך הבא אותה אצל הגזברים] של בית המקדש שיקנו אותה. ו כשתביא אותה אליהם לא תשיימה את [אל תשום, תעריך אותה אתה] לומר מהו מחירה, לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואם תאמר סכום פחות — יתפסו אותך בדבריך ובכך תישאר, אלא לשיימוה אינהו [שישומו אותה הם].

אַמְטְיָיהּ, שָׁמוּהָ בִּתְלֵיסְרֵי עִלִיָּאתָא דְּדִינָרֵי. אָמְרִי לֵיהּ: שֶׁבַע אִיכָּא, שִׁית לֵיכָּא. אֲמַר לְהוּ: שֶׁבַע הֲבוּ לִי, שִׁית הֲרֵי הֵן מוּקְדָּשׁוֹת לַשָּׁמַיִם.

עשה כדבריה, אמטייה [הביאה] את המרגלית לגזבר בית המקדש, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי [העריכו אותה בשלושה עשר כלים של דינרים]. אמרי ליה [אמרו לו]: שבע איכא [יש בידינו] כדי לשלם לך עבור המרגלית, שית ליכא [שש נוספות אין] בידינו. אמר להו [להם] לגזברים: שבע הבו [תנו] לי תמורתה, שית [שש] הנוספות שאתם חייבים לי הרי הן מוקדשות לשמים.

עָמְדוּ וְכָתְבוּ: ״יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אַחַת, וּבְנוֹ הִכְנִיס שֵׁשׁ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: ״יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הִכְנִיס אַחַת, וּבְנוֹ הוֹצִיא שֶׁבַע״;

עמדו וכתבו בלשון שבח: יוסף בן יועזר הכניס לקופת ההקדש אחת, ובנו הכניס שש. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שכתבו כך ובלשון של גנאי: יוסף בן יועזר הכניס לקופת ההקדש אחת, ובנו הוציא ממנה שבע שקיבל עבור המרגלית.

מִדְּקָא אָמְרִי ״הִכְנִיס״, מִכְּלָל דְשַׁפִּיר עֲבַד. אַדְרַבָּה, מִדְּקָא אָמְרִי ״הוֹצִיא״, מִכְּלָל דְּלָאו שַׁפִּיר עֲבַד! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: מדקא אמרי [מכיון שאמרו] לגבי בנו של יוסף בן יועזר ״הכניס״, בלשון שבח, מכלל דשפיר עבד [מכאן שיפה עשה] שלא הוריש לבנו. ואומרים: אדרבה [להיפך], מדקא אמרי [ממה שאמרו] בלשון השניה על בנו ״הוציא״, מכלל דלאו שפיר עבד [שלא יפה עשה] האב שלא הוריש לבנו, ולכן גרם שיצא הכסף מן ההקדש על ידי בנו! אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממעשה זה אין לשמוע] להוכיח דבר לגבי השאלה האם חכמים מודים לרבן שמעון בן גמליאל.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תֶּיהֱוֵי בֵּי עֲבוֹרֵי אַחְסַנְתָּא, וַאֲפִילּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא, וְכָל שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? כיצד פתרו אותה? תא שמע [בוא ושמע], שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תיהוי בי עבורי אחסנתא [אל תהיה במקום בו מעבירים ירושה] מן הזכאי לה, ואפילו כשמעבירים מברא בישא לברא טבא [מבן רע לבן טוב], וכל שכן כשמעבירים מברא לברתא [מבן לבת]. הרי שאין חכמים מודים כלל לרבן שמעון בן גמליאל.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה, עָמַד וְכָתַב נְכָסָיו לְיוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל. מֶה עָשָׂה יוֹנָתָן בֶּן עוּזִּיאֵל? מָכַר שְׁלִישׁ, וְהִקְדִּישׁ שְׁלִישׁ, וְהֶחֱזִיר לְבָנָיו שְׁלִישׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב כל נכסיו במתנה ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש הנכסים לצרכיו, והקדיש שליש הנכסים, והחזיר לבניו של אותו אדם שליש הנכסים.

בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְּלוֹ וְתַרְמִילוֹ. אָמַר לוֹ: שַׁמַּאי, אִם אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת מַה שֶּׁמָּכַרְתִּי וּמַה שֶּׁהִקְדַּשְׁתִּי – אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא מַה שֶּׁהֶחֱזַרְתִּי,

בא עליו שמאי במקלו ותרמילו להתרעם על שעשה שלא כדעת הנותן, ונתן חלק לבנים. אמר לו יונתן בן עוזיאל: שמאי, אם אתה יכול להוציא מידי המקבלים את מה שמכרתי ומה שהקדשתי מן הנכסים — אתה יכול להוציא גם את מה שהחזרתי לבנים,