חזור
בבא בתרא
דף קלד:לְיוֹרְשׁוֹ, פְּשִׁיטָא! לִפְטוֹר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַיִּבּוּם אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.
ותוהים: ליורשו, פשיטא [פשוט] הדבר שהאב נאמן בכך, שהרי אם היה רוצה היה יכול לתת לו נכסיו אלה במתנה, ואין צורך להשמיענו זאת! ומשיבים: לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה [הוצרכה לו] שנאמן האב על כך, למרות שאין הדבר בידו.
תוספות
ליורשו פשיטא דאנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס לא יהא נאמן אע״ג דלענין בכורה נאמן היינו משום שראוי ליורשו שהרי בידוע שהוא בנו אבל הכא דלא ידעינן אם הוא ראוי ליורשו או לא אינו נאמן:
הָא נַמִי תָּנֵינָא: מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ ״יֵשׁ לִי בָּנִים״ – נֶאֱמָן, ״יֵשׁ לִי אַחִים״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן!
ושואלים: אף זאת לא היה צריך להשמיענו, שכן הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו במשנה]: מי שאמר בשעת מיתתו ״יש לי בנים״ — הרי זה נאמן, ואשתו פטורה מן הייבום, אם אמר: ״יש לי אחים״, ולכן צריכה אשתו ייבום — אינו נאמן!
הָתָם דְּלָא מוּחְזַק לָן בְּאָח, הָכָא – אַף עַל גַּב דְּמוּחְזַק לֵיהּ בְּאָח.
ומשיבים: התם [שם] באותה משנה, מדובר שלא מוחזק לן [לנו] שיש לו אח הזוקק את אשתו ליבום, והרי אשתו בחזקת פטורה מן הייבום, וכשהוא אומר שיש לו בן אינו אלא מקיים את חזקת אשתו, הכא אף על גב [כאן נוסף חידוש, שאף על פי] שמוחזק ליה [לו] באח, מכל מקום הוא נאמן לומר ״זה בני״, ולפטור את אשתו מן הצורך בייבום.
אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ: ״זֶה בְּנִי״ – נֶאֱמָן? הוֹאִיל וּבַעַל שֶׁאָמַר ״גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי״ – נֶאֱמָן.
ודנים בחידוש זה של משנתנו, אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו שהאומר ״זה בני״ — נאמן? — הואיל ו נאמן הוא לפוטרה מן הייבום בדרך אחרת, שהרי בעל שאמר ״גרשתי את אשתי״ — נאמן בכך, וגרושה אינה חייבת בייבום.
אֲמַר רַב יוֹסֵף: מָרֵיהּ דְּאַבְרָהָם, תָּלֵי תַּנְיָא בִּדְלָא תַּנְיָא!
לאחר שחלה ושכח מקצת תלמודו, אמר רב יוסף בתמיהה על הדברים שאמר בשם רבו: מריה [אדוניו] של אברהם, בלשון תמיהה ושבועה, תלי תניא בדלא תניא [הרי זה תולה מנמק הלכה שנויה במשנה, באמצעות הלכה שאינה שנויה], שהרי נאמנותו של האב האומר ״זה בני״ נשנית במשנה, ואילו נאמנותו של בעל האומר ״גרשתי את אשתי״ אינה אמורה במשנה, אלא בשם אמוראים!
אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ: ״זֶה בְּנִי״ – נֶאֱמָן? הוֹאִיל וּבְיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ.
אלא אי אתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו ״זה בני״ נאמן לפטור את אשתו מן הייבום? הואיל ובידו לגרשה ובכך לפוטרה מן הייבום.
תוספות
הואיל ובידו לגרשה אע״ג דהאי מגו לא חשיבא שאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה והשתא שאומר זה בני לא פסיל לה מ״מ חשיב מגו לפטרה מיבם:
אֲמַר רַב יוֹסֵף, הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, בַּעַל שֶׁאָמַר ״גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי״ – נֶאֱמָן, הוֹאִיל וּבְיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ.
ועל כך הוסיף ואמר רב יוסף, השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי אמרינן [אומרים אנו] ״הואיל ובידו לגרשה ", וסומכים על כך כיסוד לנאמנותו של בעל, בעל שאמר ״גרשתי את אשתי״ — אף הוא נאמן, הואיל ובידו לגרשה בכל עת.
כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּעַל שֶׁאָמַר ״גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. מְנַפֵּחַ רַב שֵׁשֶׁת בִּידֵיהּ: אֲזַל לֵיהּ ״הוֹאִיל״ דְּרַב יוֹסֵף.
ומסופר: כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל, אמר בשם ר׳ יוחנן: בעל שאמר ״גרשתי את אשתי״ — אינו נאמן. מנפח [היה מנפנף] רב ששת בידיה [בידו] בתנועה של ביטול כאומר: בדברי ר׳ יוחנן אלו אזל ליה [הלך, התבטל לו] הנימוק ״הואיל ובידו לגרשה ״של רב יוסף.
תוספות
אזל ליה הואיל דרב יוסף ולא אמרינן הואיל ובידו לגרשה דס״ד השתא דאין נאמן לומר. גרשתי אשתי עתה דאפי׳ להבא אין נאמן לומר גרשתי אשתי וא״ת א״כ מ״ט דמתני׳ דזה בני נאמן וי״ל דדוקא לענין שאמר גרשתי לא אמר מגו הואיל ובידו לגרשה משום דאם איתא דגרשה אית לה קלא ולכך אינו נאמן אבל זה בני נאמן במגו דהואיל ובידו לגרשה דיכול להיות שיש לו בן ואין ידוע לעולם:
אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּעַל שֶׁאָמַר ״גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי״ – נֶאֱמָן!
ושואלים: איני [כן הוא]? האם כך אמנם אמר ר׳ יוחנן? והא [והרי] אמר ר׳ חייא בר אבין אמר ר׳ יוחנן: בעל שאמר ״גרשתי את אשתי״ — נאמן!
לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְמַפְרֵעַ,
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן למפרע, לגבי דבר שהיה אינו נאמן, כגון שמעיד שגירשה בתאריך מסויים, אם מתברר שזנתה לאחר אותו תאריך — ולפי דבריו אלה פנויה היתה — אין מאמינים לו לפוטרה מן העונש, שהרי אין בידו לגרשה למפרע.
תוספות
למפרע אין נאמן תימה דמאי קמ״ל פשיטא דאין נאמן לומר למפרע גרשתי אשתי שאם היה נאמן מה הועילו חכמים בתקנה שתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו אם תזנה תחתיו (גיטין דף יז.) דלעולם יחפה שיאמר גרשתיה קודם הזנות ויהיה נאמן בשלמא למ״ד בסמוך דלא פלגינן דבורא אתי שפיר דאצטריך לאשמועינן דאפי׳ מכאן ולהבא אין נאמן כשאומר גרשתי מקודם אבל למ״ד פלגינן דבורא ונאמן מכאן ולהבא אלא למפרע דוקא אין נאמן קשה דמלתא דפשיטא היא:
כָּאן לְהַבָּא.
כאן להבא, כגון שאומר ״גירשתיה היום״. שלגבי מה שקורה מאותו זמן והלאה הריהו נאמן, ואם ימות — אינה צריכה ייבום, ואם תזנה — דינה כפנויה, כיון שבידו לגרשה בשעה שאמר.
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אֲמַר לְמַפְרֵעַ, מַהוּ לְהֵימוּנֵיהּ לְהַבָּא?
איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם אמר שגירש את אשתו למפרע, כלומר, בתאריך מסויים, מהו להימוניה [להאמין לו לקבל את דבריו] להבא ולהחזיקה כגרושה מכאן ואילך, אף שאין מאמינים לו לגבי העבר?
מִי פָּלְגִינַן דִּבּוּרָא, אוֹ לָא פָּלְגִינַן דִּבּוּרָא? רַב מָארִי וְרַב זְבִיד, חַד אָמַר: פָּלְגִינַן, וְחַד אָמַר: לָא פָּלְגִינַן.
ותמצית השאלה היא: מי פלגינן דבורא [האם אנו מחלקים את הדיבור] ואומרים שאף שעל הזמן שהעיד עליו אינו נאמן, אבל על דבריו שגירשה — הריהו נאמן מכאן ולהבא, שהרי בידו לגרשה עכשיו, או לא פלגינן דבורא [אין אנו מחלקים את הדיבור], וכיון שאמרנו שאינו נאמן לומר שגירשה אז, נמצא שאיננה גרושה אף מכאן ולהבא? רב מארי ורב זביד נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: פלגינן [חולקים אנו] את הדיבור, וחד [ואחד מהם] אמר: לא פלגינן [אין אנו חולקים] את הדיבור.
מַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בָּא עַל אִשְׁתִּי״ – הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהוֹרְגוֹ, לְהוֹרְגוֹ וְלֹא לְהוֹרְגָהּ?
ושואלים: מאי שנא [מה שונה הדבר] מ מה שאמר רבא? שאמר רבא: האומר ״איש פלוני בא על אשתי״ — הוא ואחר שראה את הדבר מצטרפין לעדות כדי להורגו בבית דין על פיהם, כמי שבא על אשת איש, ומדייקים: מצטרף הוא לעדות לאותו פלוני להורגו, ולא להורגה שאין הורגים את האשה על פי עדות זאת, גם אם הם מעידים שזנתה מרצונה. וטעמו של דבר — משום שהבעל אינו נאמן להעיד על אשתו מפני קרבתו אליה. נמצא שבאותה עדות על אותו מעשה עצמו חולקים אנו את הדיבור, וסומכים על מה שהעיד שפלוני בא על אשת איש, למרות שלא ניתן לקבל את חלקה השני של העדות שהיתה זו אשתו!
תוספות
פלוני בא על אשתי מילתיה דרבא היא בפ״ק דסנהדרין (דף י. ושם) וקאמר התם מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אבל אצל אשתו לא אמר קמ״ל וקשה לה״ר חיים דפשיטא הוא דאדם קרוב אצל אשתו כדתנן בזה בורר (שם דף כז:) ויש לומר דאף על גב דפסול לעדות הוא להעיד על אשתו כשאומר פלוני בא על אשתי הוה אמינא מתוך שנאמן על פלוני נאמן נמי עליה:
בִּתְרֵי גוּפֵי פָּלְגִינַן, בְּחַד גּוּפָא לָא פָּלְגִינַן.
ומשיבים: בתרי גופי פלגינן [בשני גופים מחלקים אנו] את הדיבור, וכיון שמדובר באותו פלוני ובאשה אפשר לחלק את העדות, ואולם בחד גופא לא פלגינן [בגוף אחד, כלומר, באשתו שנתגרשה, אין אנו מחלקים] את הדיבור, לומר שחלק מן הדיבור (לגבי התאריך) יוחזק כשקר, והחלק האחר (לגבי הגירושין) עצמם ייחשב אמיתי.