אִי מֵיפַּק לָא נָפֵיק בֵּיהּ, לְמַאי יְהָבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ?

אי מיפק לא נפיק ביה, למאי יהביה ניהליה [אם לצאת אינו יוצא בו, למה, לאיזה צורך, נתן אותו לו]? אלא ודאי מועילה נתינה זו לצאת ידי חובה.

אֶלָּא, מֵיפַּק – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּנָפֵיק בֵּיהּ, מְכָרָהּ אוֹ אֲכָלָהּ – בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

אלא, מיפק [לצאת] — דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה [הכל אינם חלוקים שיוצא בו], ואף לדעת רבי, אבל אם מכרה הראשון או אכלה — בזה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל, שלדעת רבי אם מכרו — נוטלו השני מן הקונים, ואם אכלו — צריך לתת לשני את דמיו. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל מה שעשה עשוי, שהרי קנין הגוף יש לו בו.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הָאַחִין שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹג בִּתְפוּסַת הַבַּיִת, נְטָלוֹ אֶחָד מֵהֶן וְיָצָא בּוֹ, אִם יָכוֹל לְאוֹכְלוֹ – יָצָא, וְאִם לָאו – לֹא יָצָא;

אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, שלא חילקו עדיין ביניהם את נכסי אביהם שמת, ומתוך כסף הירושה של כולם קנו אתרוג, אם נטלו אחד מהן ויצא בו, כלומר, על מנת לצאת בו חובת המצוה, בודקים אנו: אם יכול לאוכלו, שהאחים מרשים לו לאוכלו — יצא בנטילתו ידי המצוה, ואם לאו [לא] — לא יצא, לפי שאינו שלו לגמרי, ואין יוצאים ביום הראשון של חג הסוכות ידי חובת המצוה אלא בארבעה מינים השייכים לו.

וְדַוְקָא דְּאִיכָּא אֶתְרוֹג לְכָל חַד וְחַד, אֲבָל פָּרִישׁ אוֹ רִמּוֹן – לָא.

ומעירים: ודוקא דאיכא [שיש] אתרוג לכל חד וחד [אחד ואחד] מהאחים — יצא, אם יכול לאוכלו, אבל אם היה לכל אחד מהם רק פריש או רמון — לא יצא.

אָמַר רָבָא: ״אֶתְרוֹג זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי״, נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ, הֶחֱזִירוֹ – יָצָא, לֹא הֶחֱזִירוֹ – לֹא יָצָא. קָא מַשְׁמַע לָן: דְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה.

אמר רבא: האומר לחבירו ״אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי״, נטלו ויצא בו כלומר, נטלו כדי לצאת בו ידי מצות נטילה, אם לאחר מכן אכן החזירו לנותן — יצא ידי חובה, אבל אם לא החזירו — לא יצא, שהרי לא מילא את התנאי, ונמצא שלא היתה מתנה מתחילה. ומעירים: קא משמע לן [השמיע לנו] רבא בכך שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, וכל עוד היא בידו הרי היא שלו לגמרי.

הַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה לָהּ דִּיקְלָא בְּאַרְעָא דְּרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי. כָּל אֵימַת דַּהֲוַת אָזְלָא לְמִיגְזְרֵיהּ, הֲוָה קָפֵיד עִילָוָהּ. אַקְנִיתֵיהּ נִיהֲלֵיהּ כָּל שְׁנֵי חַיָּיו, אֲזַל אִיהוּ אַקְנְיֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לִבְנוֹ קָטָן;

ועוד בענין ״נכסי לך ואחריך לפלוני״, מסופר: ההיא איתתא דהוה [אישה אחת שהיה] לה דיקלא בארעא [דקל בקרקעו] של רב ביבי בר אביי. כל אימת דהות אזלא למיגזריה, הוה קפיד עילוה [כל פעם שהיתה הולכת לקצוץ את פירות הדקל, היה מקפיד עליה] שהיא דורסת על הצמחים שלו. וכדי שלא יקפיד עליה החליטה לוותר לו לפי שעה על פירות הדקל, אקניתיה ניהליה [הקנתה אותו לו] לכל שני (שנות) חייו, כדי שאחר מותו תוכל לקבל בחזרה את הדקל, אזל איהו אקנייה ניהליה [הלך הוא והקנה אותו את הדקל] לבנו הקטן, כדי שאי אפשר יהיה עוד להוציא מידו.

אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִשּׁוּם דְּאָתוּ מִמּוּלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָאתָא? אֲפִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא קָאָמַר אֶלָּא לְאַחֵר, אֲבָל לְעַצְמוֹ לָא.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב ביבי בר אביי: משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מוליאתא [שבאים אתם, שנולדתם מאנשים כרותים, ממשפחת בני עלי, אומרים אתם דברים כרותים שאין להם בסיס]? שהרי אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר [אומר] במקרה של ״נכסי לך ואחריך לפלוני״, שמה שמכר הראשון מכור, אלא כשהנותן אומר שלאחר הראשון יעבור הנכס ל אדם אחר, אבל כאשר הוא אומר שלאחר מכן יחזיר את הנכס ל נותן עצמו — לא, ובוודאי לא הקנה למקבל את גוף הנכס כלל, שיוכל למוכרו, ואין במעשהו זה של רב ביבי בר אביי ולא כלום.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: ״שׁוֹר זֶה נָתוּן לְךָ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי״, הִקְדִּישׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ – הֲרֵי זֶה מוּקְדָּשׁ וּמוּחְזָר.

ועוד בענין זה אמר רבא אמר רב נחמן: האומר לחבירו ״שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי״, אם הקדישו המקבל והחזירו — הרי זה מוקדש ומוחזר, שחל ההקדש, וגם נחשב השור כמוחזר לבעלים.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי אַהַדְּרֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי חַסְּרֵיהּ? אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: חָזֵינַן, אִי אֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ״ – הָא אַהַדְּרֵיהּ, אִי אֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי״ – מִידֵּי דַּחֲזִי לֵיהּ קָאָמַר לֵיהּ.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי אהדריה [מה החזיר לו]? שהרי שור זה אינו מוחזר לו ממש, משום שמוקדש הוא! אמר ליה [לו] רב נחמן: ומאי חסריה [ומה חיסרו]? הרי החזיר לו את גוף השור! אלא אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], מדייקים אנו בלשון התנאי: אי [אם] אמר ליה [לו] ״על מנת שתחזירהו״ — הא אהדריה [הרי החזירו], אי [אם] אמר ליה [לו] ״על מנת שתחזירהו לי״ — הרי מידי דחזי ליה קאמר ליה [דבר שראוי לו אמר לו], ולכן אם הקדישו אינו נחשב להחזרה, ובטלו משום כך המתנה וההקדש.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאָמַר הַלָּה ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – קָנָה, וַאֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָנָה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו לאחר במתנה, ואמר הלה המקבל ״אי אפשי (אין רצוני) בהן״ — קנה המקבל את הנכסים, ואפילו עומד וצווח שאינו רוצה בהם. ור׳ יוחנן אמר: לא קנה אם אינו מסכים.

אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, וְלָא פְּלִיגִי.

אמר ר׳ אבא בר ממל, ולא פליגי [נחלקו] האמוראים בענין זה, אלא דיברו במקרים שונים: