יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה – נוֹטַלְתָּן, רָצָה – נוֹטֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ;

ידה על העליונה, אם רצה (רצתה) — נוטלתן את מאתיים הזוז, רצה (רצתה) — נוטלת כתובתה.

וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ, וְאִם אָמַר ״בְּחוֹבוֹ״ – נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ.

ושכיב מרע שאמר ״תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו״ — נוטלן את מאתיים הזוז ונוטל גם את חובו, ואם אמר ״בחובו״ — נוטלן אותם מאתיים זוז בחובו.

מִשּׁוּם דְּאָמַר ״כָּרָאוּי לוֹ״, נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ? וְדִלְמָא ״כָּרָאוּי לוֹ בְּחוֹבוֹ״ קָאָמַר!

ותוהים: משום שאמר ״כראוי לו״, נוטלן ונוטל את חובו? ודלמא [ושמא] ״כראוי לו בחובו״ קאמר [אומר הוא], ולא נתכוון אלא לומר מה היה החוב!

אֲמַר רַב נַחְמָן, אֲמַר לִי הוּנָא: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יְתֵירָא;

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — שיטת ר׳ עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא [שהוא מדייק לשון יתירה] ולומד ממנה להלכה:

דִּתְנַן: וְלֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת – אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ ״עוּמְקָא וְרוּמָא״, וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוכר את הבית — לא מכר לא את הבור ולא את הדות (מאגר מים) שבתוכו, אף על פי שכתב לו המוכר לקונה בשטר המכירה שמוכר לו גם עומקא ורומא [עומק ורום] של הבית, משום שהבור והדות הם דבר לעצמו ואינם בכלל הבית. וצריך המוכר ששייר לעצמו את הבור ליקח (לקנות) לו מן הקונה זכות שימוש בדרך אל הבור והדות שלו, אלו דברי ר׳ עקיבא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.

וחכמים אומרים: אין צריך ליקח לו דרך, שאנו מניחים שיחד עם הבור והדות שייר לעצמו גם דרך להגיע אליהם. ומודה ר׳ עקיבא, בזמן שאמר לו ״חוץ מאלו״ שכתב במפורש שמוכר את הבית חוץ מן הבור והדות — שאינו צריך ליקח לו דרך מן הקונה, אלא שייר לעצמו גם את הזכות לדרך אליהם.

אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר – לְטַפוּיֵי מִלְּתָא קָאָתֵי, הָכָא נַמִי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ וְקָאָמַר – לְטַפוּיֵי מִלְּתָא קָא אָתֵי.

אלמא [מכאן] שלדעת ר׳ עקיבא, כיון שלא צריך לומר וקאמר [והוא אומר] — לטפויי מלתא קאתי [להוסיף דבר הוא בא], הכא נמי [כאן גם כן] לענין בעל חוב, כיון שלא צריך לומר ״כראוי לו״ וקאמר [והוא אומר] — לטפויי מלתא קא אתי [להוסיף דבר הוא בא], שנותן לו מאתיים זוז יתר על חובו.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי״ – הָעֵדִים כּוֹתְבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין, לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר ״מנה יש לי אצל פלוני״ שהוא חייב לי — העדים כותבין שכך אמר, ורשאים לעשות זאת אף על פי שאין מכירין בדבר, ואינם יודעים אם אכן אותו אדם חייב לו. לפיכך כיון שהדברים לא אומתו, כשהוא היורש גובה על פי מסמך זה זו — צריך להביא ראיה שאותו אדם אכן חייב, אלו דברי ר׳ מאיר; וחכמים אומרים: אין העדים כותבין, כלומר, רשאים לכתוב, אלא אם כן מכירין שכך היה המעשה, לפיכך כשהוא גובה — אין צריך להביא ראיה, ככל שטר חוב החתום בעדים.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: תָּנָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כּוֹתְבִין. וְאַף רַבִּי מֵאִיר לֹא אָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם בֵּית דִּין טוֹעִין. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הִלְכְתָא: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין.

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: תנא [שנה החכם] בלשון הפוכה, ר׳ מאיר אומר: אין כותבין, וחכמים אומרים: כותבין. ואף ר׳ מאיר לא אמר שאין כותבים אלא משום חשש שיבוא השטר לפני בית דין טועין, שיסמכו על הכתוב בשטר הזה בלי לדקדק בו, ויגבו על פיו בלא לדרוש ראיה נוספת. אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא [הלכה היא]: אין חוששין לבית דין טועין, שיסמכו על דברי שכיב מרע בענין כזה, בלא לדרוש ראיה נוספת. אלא העדים כותבים כפי שנאמר להם.

וּמַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: אֵין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, וְאֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה וְגֵט מֵיאוּן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין;

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] מ מה שאמר רבא? שאמר רבא: אין חולצין, כלומר, אין עושים בית דין חליצה של אלמנה לאחי המת, אלא אם כן מכירין שהאיש הוא היבם והאשה היא היבמה, ואין ממאנין, אין קטנה שהשיאוה אחיה ממאנת בנישואיה אם רוצה בכך בפניהם, אלא אם כן מכירין שהיא הילדה שנישאה ולמי היא נשואה. לפיכך בית דין אחר כותבין גט חליצה וגט מיאון לנשים אלו, על פי עדים שראו את המעשה, ואף על פי שאין מכירין.

מַאי טַעֲמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין?

מאי טעמא [מה טעם] אמר רבא שאין בית דין חולצים וממאנים אלא אם כן מכירים? לאו [האם לא] משום שחוששין לבית דין טועין שיכתבו גט בלי לברר האם החליצה והמיאון נעשו מתוך ידיעה וודאית?

לָא, בֵּית דִּינָא בָּתַר בֵּית דִּינָא – לָא דָּיְיקִי, בֵּית דִּינָא בָּתַר עֵדִים דָּיְיקִי.

ודוחים: לא, אין להשוות בין הדברים, בית דין בתר בית דינא לא דייקי [אחר בית דין אחר אינם מדקדקים] ולכן יש לחשוש שבית הדין השני יסמוך על כך שבית דין הראשון הכירו את הצדדים. אבל בית דינא בתר [בית דין אחר] עדים דייקי [מדקדקים], ולפיכך אין לחשוש שיסמכו בטעות על דבר שנעשה בלא ידיעה ברורה.

מתני׳ הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ – הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין.

בהמשך למשנה הקודמת, העוסקת באב הכותב את נכסיו לבנו לאחר מותו, נאמר כי האב תולש מפירות אותם נכסים ומאכיל (נותן) לכל מי שירצה, ו כן כל מה שהניח בשעת מותו כשהוא תלוש — הרי הוא של כל היורשין של האב, ואינו שייך לבן זה בלבד.

גמ׳ תָּלוּשׁ – אִין, מְחוּבָּר – לָא;

מלשון המשנה מדייקים: מה שהניח תלוש — אין [כן], הריהו של יורשים, אבל אם היה מחובר לקרקע — לא, אלא של אותו בן הוא.