שִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁמּוּנָּחִים בָּאָרוֹן; וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סֵפֶר תּוֹרָה הֶקֵּיפוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים, מִכְּדִי כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח, וְכֵיוָן דִּלְאֶמְצָעִיתוֹ נִגְלָל – נָפֵישׁ לֵיהּ מִתְּרֵי טִפְחָא רַוְוחָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי, בִּתְרֵי פּוּשְׁכֵּי הֵיכִי יָתֵיב?

שברי לוחות הראשונים שמונחים בארון. עד כאן לשון הברייתא. וכך יש להקשות ממנה: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כדברי רבי לעיל, שספר תורה הקיפו ששה טפחים, מכדי [הרי] כל דבר עגול שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, ולפיכך רוחב ספר שהיקפו ששה טפחים הריהו שני טפחים, וכיון שספר התורה לאמצעיתו נגלל, שיש לו שני צדדים גלולים, נפיש ליה מתרי טפחא [יש יותר משני טפחים] בגלל רווחא דביני ביני [הרווח שנמצא ביניהם] בין היריעות, בגלל הגלילה הכפולה, ואם כן בתרי פושכי היכי יתיב [בשני טפחים שנותרו באורך הארון, לשיטת ר׳ מאיר, איך יושב, מונח, הספר]?

אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: סֵפֶר עֲזָרָה לִתְחִלָּתוֹ הוּא נִגְלָל. וְאַכַּתִּי תְּרֵי בִּתְרֵי הֵיכִי יָתֵיב? אֲמַר רַב אַשִׁי: דְּכָרֵיךְ בֵּיהּ פּוּרְתָּא וּכְרָכֵיהּ לְעֵיל.

אמר רב אחא בר יעקב: ספר עזרה הספר שהיה בארון לתחלתו הוא נגלל, כלומר, על עמוד אחד בלבד, ונמצא שרוחבו שני טפחים בלבד. ומקשים: ואכתי [ועדיין] תרי בתרי היכי יתיב [שני טפחים בתוך שני טפחים בדיוק איך הוא יושב]? הרי אי אפשר להכניס אותו! אמר רב אשי: דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל [שכורך, גולל, ממנו מעט מן הספר, וכורך אותו למעלה] מעל הספר.

וְרַבִּי יְהוּדָה, מִקַּמֵּי דְּלֵיתֵי אַרְגָּז, סֵפֶר תּוֹרָה הֵיכִי הֲוָה יָתֵיב? דַּפָּא הֲוָה נָפֵיק מִינֵּיהּ וְיָתֵיב עִילָּוָהּ סֵפֶר תּוֹרָה. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״מִצַּד אֲרוֹן״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ, דְּמַתְנַח לֵיהּ מִצַּד וְלָא מַתְנַח בֵּינֵי לוּחֵי, וּלְעוֹלָם בְּגַוֵּיהּ מִן הַצַּד.

עד כאן לענייננו, ומעתה ממשיכים לדון בפרטי הברייתא, ושואלים: ו לדעת ר׳ יהודה, מקמי דליתי [לפני שהובא] הארגז הזה שנתנו הפלישתים, ספר תורה היכי הוה יתיב [איך היה יושב, מונח]? ומשיבים: דפא הוה נפיק מיניה [מדף היה יוצא ממנו] מן הארון ויתיב עילוה [והיה יושב, מונח, עליו] ספר תורה. ושואלים: ור׳ מאיר, שסבור שספר התורה מונח היה בתוך הארון, האי [זה הכתוב] ״ושמתם אותו מצד ארון״ (דברים לא, כו) מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד דמתנח ליה [שמניח אותו] מצד הלוחות ולא מתנח ביני לוחי [ואינו מניח אותו בין שני הלוחות], ולעולם הכוונה בגויה [בתוכו של הארון], אבל מן הצד של הלוחות.

וְרַבִּי מֵאִיר, עַמּוּדִין הֵיכָא הָווּ קַיְימֵי? מִבָּרַאי. וְרַבִּי מֵאִיר, שִׁבְרֵי לוּחוֹת דְּמוּנָּחִין בָּאָרוֹן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַב הוּנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו״? מְלַמֵּד, שֶׁלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִים בָּאָרוֹן.

ושואלים: ו לדעת ר׳ מאיר, עמודין היכא הוו קיימי [איפה היו עומדים]? ועונים: מבראי [מבחוץ] מחוץ לארון. ועוד שואלים: ור׳ מאיר, שברי לוחות שמונחין בארון מנא ליה [מנין לו]? שהרי מן המילים ״אין בארון רק״, מהן למד ר׳ יהודה דבר זה, למד הוא שספר התורה מונח שם. ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ מה שדרש רב הונא, שאמר רב הונא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות ישב הכרבים עליו״ (שמואל ב׳ ו, ב)? כפל הלשון ״שם שם ה׳" מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

וְאִידָךְ? הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מְלַמֵּד, שֶׁהַשֵּׁם וְכָל כִּינּוּיָו מוּנָּחִין בָּאָרוֹן.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר׳ יהודה] מה הוא למד מכך? ומשיבים: ההוא מבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ל כמו שאמר ר׳ יוחנן. שאמר ר׳ יוחנן אמר ר׳ שמעון בן יוחאי: מלמד, שהשם וכל כינויו מונחין בארון.

וְאִידָךְ נַמִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְהָכִי! אִין הָכִי נַמִי. אֶלָּא שִׁבְרֵי לוּחוֹת דְּמוּנָּחִין בָּאָרוֹן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם״ – מְלַמֵּד, שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן.

ושואלים: ואידך נמי מיבעי ליה להכי [והאחר, ר׳ מאיר, גם כן צריך אותו לכך]! ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך הוא גם כן] שמכאן יש ללמוד דבר זה. ושואלים: אלא שברי לוחות שמונחין בארון מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מדתני [ממה ששנה] רב יוסף. דתני [ששנה] רב יוסף ברייתא זו: נאמר ״בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים... ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון״ (דברים י, א –ב) — מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, שגם הלוחות הראשונים היו מונחים בו.

וְאִידָךְ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״ – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר׳ יהודה] מה הוא למד מפסוק זה? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] ל כמו שאמר ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מהו שנאמר: ״אשר שברת״ — אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת, שגם הקדוש ברוך הוא הסכים שיפה עשה ששיברם.

תָּנוּ רַבָּנַן, סִדְרָן שֶׁל נְבִיאִים: יְהוֹשֻׁעַ וְשׁוֹפְטִים, שְׁמוּאֵל וּמְלָכִים, יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל, יְשַׁעְיָה וּשְׁנֵים עָשָׂר. מִכְּדִי הוֹשֵׁעַ קָדֵים, דִּכְתִיב: ״תְּחִלַּת דִּבֵּר ה׳ בְּהוֹשֵׁעַ״, וְכִי עִם הוֹשֵׁעַ דִּבֵּר תְּחִלָּה? וַהֲלֹא מִמֹּשֶׁה וְעַד הוֹשֵׁעַ כַּמָּה נְבִיאִים הָיוּ! וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק, וְאֵלּוּ הֵן: הוֹשֵׁעַ וִישַׁעְיָה, עָמוֹס וּמִיכָה. וְלִיקְדְמֵיהּ לְהוֹשֵׁעַ בְּרֵישָׁא!

ואגב הדיון בכתבי הקודש מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים], סדרן של נביאים כאשר כורכים אותם יחד, כך הוא: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר. ושואלים: מכדי [הרי] הושע קדים [קדם] לכל הנביאים שספרי נבואתם נכללים בכתבי הקודש, דכתיב [שנאמר]: ״תחלת דבר ה׳ בהושע״ (הושע א, ב), ועל כך תמהו: וכי עם הושע דבר תחלה, ולא דיבר עם נביא אחר לפניו? והלא ממשה ועד הושע כמה נביאים היו! ואמר ר׳ יוחנן כתשובה לכך: שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק (זמן) בערך, ואלו הן: הושע וישעיה, עמוס ומיכה. ואם כן, כיון שהיה ראשון ליקדמיה להושע ברישא [שיקדים את הושע בתחילת] ספרי הנביאים!

כֵּיוָן דִּכְתִיב נְבוּאֲתֵיהּ גַּבֵּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, וְחַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי סוֹף נְבִיאִים הָווּ, חָשֵׁיב לֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ. וְלִיכְתְבֵיהּ לְחוּדֵיהּ וְלִיקְדְמֵיהּ! אַיְּידֵי דְּזוּטָר מִירְכַּס.

ומשיבים: כיון דכתיב נבואתיה [שכתובה נבואתו] גבי [אצל בסמוך] לחגי זכריה ומלאכי בספר אחד של תרי עשר, וחגי זכריה ומלאכי סוף נביאים הוו [היו], לכך חשיב ליה בהדייהו [החשיב אותו איתם]. ושואלים: וליכתביה לחודיה וליקדמיה [ושיכתוב את ספר הושע לבדו ויקדים אותו]! ומשיבים: איידי דזוטר מירכס [מתוך שהוא קטן, היה

מִכְּדִי יְשַׁעְיָה קָדֵים מִיִּרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל, לִיקְדְמֵיהּ לִישַׁעְיָה בְּרֵישָׁא! כֵּיוָן דִּמְלָכִים סוֹפֵיהּ חוּרְבָּנָא, וְיִרְמְיָה כּוּלֵּיהּ חוּרְבָּנָא, וִיחֶזְקֵאל רֵישֵׁיהּ חוּרְבָּנָא וְסֵיפֵיהּ נֶחֱמָתָא, וִישַׁעְיָה כּוּלֵּיהּ נֶחֱמָתָא, סָמְכִינַן חוּרְבָּנָא לְחוּרְבָּנָא וְנֶחֱמָתָא לְנֶחֱמָתָא.

אובד]. ועוד שואלים: מכדי [הרי] ישעיה קדים [קודם] מירמיה ויחזקאל, ליקדמיה [שיקדים] את ישעיה ברישא [בתחילה]! ומשיבים: כיון שספר מלכים סופיה חורבנא [סופו מדבר בחורבן] וירמיה כוליה חורבנא [כולו עוסק בנבואות החורבן], ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא [תחילתו בענין חורבן הבית וסופו נחמה], בבנין הבית הבא, וישעיה כוליה נחמתא [כולו נחמה] שרוב נבואותיו הן על הגאולה, סמכינן [סומכין אנו, מקרבים] חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא [חורבן לחורבן ונחמה לנחמה], והסדר הוא: ירמיה, יחזקאל, ישעיה.

סִידְרָן שֶׁל כְּתוּבִים: רוּת וְסֵפֶר תְּהִלִּים, וְאִיּוֹב וּמִשְׁלֵי, קֹהֶלֶת, שִׁיר הַשִּׁירִים וְקִינּוֹת, דָּנִיֵּאל וּמְגִילַּת אֶסְתֵּר, עֶזְרָא וְדִבְרֵי הַיָּמִים. וּלְמַאן דְּאָמַר: אִיּוֹב בִּימֵי מֹשֶׁה הָיָה, לִיקְדְמֵיהּ לְאִיּוֹב בְּרֵישָׁא! אַתְחוּלֵי בְּפוּרְעֲנוּתָא לָא מַתְחֲלִינַן. רוּת נַמִי פּוּרְעָנוּת הִיא! פּוּרְעָנוּת דְּאִית לֵיהּ אַחֲרִית; דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת? שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁרִיוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת.

וממשיכה הברייתא, סידרן של כתובים: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות (איכה), דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: איוב בימי משה היה, ליקדמיה [שיקדים] את איוב ברישא [בתחילה]! ומשיבים: אתחולי בפורענותא לא מתחלינן [להתחיל בפורענות אין אנו מתחילין], ולכן אין מתחילים את הכתובים בספר המדבר על פורענות. ושואלים: רות שפתחו בה, נמי [גם כן] פורענות היא, שהרי מדובר בה על דברים רעים שאירעו למשפחת אלימלך! ומשיבים: זו היא פורענות דאית ליה [שיש לה] אחרית של תקוה וגאולה. שאמר ר׳ יוחנן: למה נקרא שמה רות? משום שיצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותושבחות.

וּמִי כְּתָבָן? מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב; יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה; שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת; דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים: עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, עַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק, וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם, וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְעַל יְדֵי הֵימַן, וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן, וְעַל יְדֵי אָסָף,

ועוד נאמר בברייתא: ומי כתבן, מי כתב את כל ספרי המקרא? ומפרטים: משה כתב את ספרו ספר התורה, ופרשת בלעם נבואת בלעם שבתורה, ו את ספר איוב. יהושע כתב את ספרו ושמונה פסוקים אחרונים שבתורה שמדובר בהם על מות משה. שמואל כתב את ספרו ו ספר שופטים ו ספר רות. דוד כתב את ספר תהלים על ידי עשרה זקנים, כלומר, שאסף גם דברים של עשרה זקנים חכמים מדורות שונים: על ידי אדם הראשון, על ידי מלכי צדק מלך שלם, ועל ידי אברהם, ועל ידי משה, ועל ידי הימן, ועל ידי ידותון, ועל ידי אסף,