דְּתַנְיָא: ״הַמְבַשְּׂרֵנִי בַּמֶּה נִפְטָר רַחְמָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי, אִם זָכָר יִטּוֹל מָנֶה״ – יָלְדָה זָכָר נוֹטֵל מָנֶה, ״אִם נְקֵבָה מָנֶה״ – יָלְדָה נְקֵבָה נוֹטֵל מָנֶה, יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אדם האומר ״המבשרני במה נפטר (מה יצא מן) רחמה של אשתי״, אם אמר ״אם זכר תלד — הרי יטול המבשר מנה״, אם ילדה זכר נוטל מנה, אם אמר ״אם תוליד נקבה מנה״ — ילדה נקבה נוטל מנה, ילדה זכר ונקבה — אין לו אלא מנה.

וְהָא ״זָכָר וּנְקֵבָה״ לָא אֲמַר! דַּאֲמַר נַמִי ״אִם זָכָר וּנְקֵבָה נַמִי יִטּוֹל מָנֶה״. אֶלָּא לְמַעוּטֵי מַאי? לְמַעוּטֵי נֵפֶל.

ותוהים: והא [והרי] ״זכר ונקבה״ לא אמר, הרי לא אמר מה יעשה אם ייוולדו זכר ונקבה, ומדוע יטול מנה? ומשיבים: הכוונה היא שאמר נמי [גם כן] ״אם זכר ונקבה יחד תלד, נמי [גם כן] יטול מנה״. ושואלים: אלא למעוטי מאי [למעט את מה]? כיון שאמר שבכל מקרה יטול המבשר מנה, מה בא להוציא, שלא יקבל עליו דבר? ומשיבים: למעוטי [למעט] נפל, שאם יבשר לו שהיה זה נפל, על זה לא יקבל.

הַהוּא דַּאֲמַר לָהּ לִדְבֵיתְהוּ: נְכָסַי לְהַאי דְּמִעַבְּרַת; אֲמַר רַב הוּנָא: הָוֵי מְזַכֶּה לְעוּבָּר, וְהַמְזַכֶּה לְעוּבָּר לֹא קָנָה.

ובענין ההלכה המופיעה במשנתנו, מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו]: נכסי להאי דמעברת [לזה לעובר שאת מעוברת בו], אמר רב הונא: הוי [הרי זה] מזכה לעובר, והמזכה לעובר לא קנה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטּוֹל מָנֶה״ – יָלְדָה זָכָר נוֹטֵל מָנֶה! אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁנָתֵינוּ אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: האומר ״אם ילדה אשתי זכר יטול מנה״ — ילדה זכר נוטל מנה, ולפי דבריך כיון שהעובר עדיין לא בעולם אינו צריך ליטול כלום! אמר ליה [לו] רב הונא: משנתינו איני יודע מי שנאה, כלומר, איני יודע כשיטת מי היא, שתמוהה השיטה בעיני וסבור אני שהיא משובשת, לפי שהעובר איננו בעולם כך שניתן יהא להקנות לו.

וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם!

ושואלים: ומדוע ענה רב הונא בדרך כזו? ולימא ליה [ושיאמר לו]: שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!

אֵימוּר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר – לְדָבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?

ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר׳ מאיר שאומר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם (כגון פירות שעדין לא צמחו) לדבר ש הוא עצמו ישנו בעולם, אבל להקנות לדבר שאינו בעולם מי [האם] שמעת ליה [אותו]?

וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: עוּבָּר קָנֵי! דִּתְנַן: עוּבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי!

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא: משנתנו שיטת ר׳ יוסי היא, שאמר: עובר קני [קונה]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: בת ישראל הנשואה לכהן, ונתעברה ממנו, ומת הכהן, הרי העובר פוסל את עבדי אביו שמת מלאכול בתרומה, כיון שבמעי אמו אינו נחשב לכהן המאכיל בתרומה, ועבדים אלה הם ירושתו. ו כן אינו מאכיל את אמו תרומה. אלו דברי ר׳ יוסי. הרי שלשיטתו העובר פוסל משום שהוא יורש את הנכסים!

שָׁאנֵי יְרוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵילֶיהָ.

ודוחים: שאני [שונה] ירושה שאינה כמו כל מתנה, כיון שהיא מתנה הבאה מאיליה לרשות היורש, בלא שייעשה שום מעשה של קנין, ולכן העובר קונה. אבל כאן מדובר בהקנאה לעובר.

וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, דְּאָמַר: לָא שְׁנָא יְרוּשָּׁה וְלָא שְׁנָא מַתָּנָה! דִּתְנַן, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין!

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שמשנתנו שיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה היא, דאמר [שאומר]: לא שנא [שונה] ירושה הבאה מאליה ולא שנא [שונה] מתנה שאדם נותן מעצמו ליורשו, דין אחד להם! דתנן [שכן שנינו במשנה], ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: המוריש כל נכסיו לאדם אחד, אם אמר על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין!

אֵימוּר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – לְדָבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם מִי אָמַר?

ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר׳ יוחנן בן ברוקה שאומר שנותן מתנה לדבר שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם מי [האם] אמר?

וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, וְסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי! מִי יֵימַר דְּסָבַר לָהּ.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו כך]: משנתנו ר׳ יוחנן בן ברוקה היא, שמשווה מתנה לירושה, וסבר לה [וסבור הוא] כר׳ יוסי לענין עובר שנחשב כמי שראוי ליורשו! ודוחים: מי יימר דסבר לה [מי יאמר שהוא סובר] כר׳ יוסי? שמא אינו סובר כר׳ יוסי!

וְלֵימָא לֵיהּ: בִּ״מְבַשְּׂרֵנִי״! אִי הָכִי, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא – יוֹרֵשׁ הַכֹּל; אִי בִּ״מְבַשְּׂרֵנִי״, יוֹרֵשׁ מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שאין מדובר במשנתנו שאמר שהעובר הוא שיטול, אלא ב״מבשרני״, שהמבשר על לידתו יטול. ונמצא שאין מדובר כלל במזכה לעובר! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אין שם יורש אלא הוא — יורש הכל. ואי [אם] ב״מבשרני״ מדובר, יורש מאי עבידתיה [מה מעשיו]? הרי אין זה יורש!

וְלֵימָא לֵיהּ: בְּשֶׁיָּלְדָה! אִי הָכִי, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אָמַר ״כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטּוֹל״ – הֲרֵי זֶה יִטּוֹל; ״כָּל שֶׁתֵּלֵד״? ״כָּל שֶׁיָּלְדָה״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ועוד שואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] שבמשנתנו מדובר בשילדה אשתו. כלומר, שלא אמר דבר זה כשהיה הילד עובר, אלא לאחר שכבר נולד, אלא שאינו יודע אם זכר או נקבה הוא! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אמר ״כל מה שתלד אשתי יטול״ — הרי זה יטול, הלשון ״כל שתלד״ אינה נכונה, ״כל שילדה״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!