דְּהוּא מָיֵית בְּרֵישָׁא, וְאֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב.

לפי שבמקרה כזה שמדובר בו, מיית ברישא [מת בראשונה] לפני שמתה האם, מפני שלא יתכן שאשה מעוברת תמות ועוברה עדיין בחיים, משום שכוח החיות שבו קטן יותר, ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל במקרה אחר, כשאין מדובר בנכסי האם, יש לומר כי העובר יורש.

לְמֵימְרָא, דְּהוּא מָיֵית בְּרֵישָׁא? וְהָא הֲוָה עוּבְדָא וּפִרְכֵּס תְּלָתָא פִּרְכּוּסֵי! אֲמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: מִידֵּי דַּהֲוָה אַזְּנַב הַלְּטָאָה שֶׁמְּפַרְכֶּסֶת.

ותוהים: למימרא [האם לומר] שברור שהוא העובר מיית ברישא [מת תמיד בראשונה]? והא הוה עובדא [והרי היה עובר] שמתה אמו, ופרכס העובר תלתא פרכוסי [שלושה פרכוסים] אחרי מות אמו! אמר מר בר רב אשי: זו אינה ראיה, מידי דהוה [כמו שקורה] בזנב הלטאה שמפרכסת, שאין זה אומר שיש בה חיים, אלא הם תנועות של שרירים בלבד.

מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: לוֹמַר, שֶׁמְּמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה. וְדַוְקָא בֶּן יוֹם אֶחָד, אֲבָל עוּבָּר – לָא, מַאי טַעֲמָא? ״וְיָלְדוּ לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא;

מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא אמר: מה שאמרו באותה משנה שבן יום אחד נוחל ומנחיל, הכוונה היא לומר שממעט בחלק בכורה, שכאשר מחלקים את הנכסים, מחשיבים אותו אילו היה קיים (למרות שכבר מת) ומקבל הבכור שני חלקים לפי חשבון זה. ו לענין זה דוקא בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה, אבל עובר למרות שהוא יורש — בחלק הבכורה לא ממעט, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — ״וילדו לו״ (דברים כא, טו) אמר רחמנא [הכתוב].

דְּאָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בֵּן שֶׁנּוֹלַד לְאַחַר מִיתַת אָבִיו – אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה, מַאי טַעֲמָא? ״וְיָלְדוּ לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיכָּא.

ודבר זה הוא כמו הלכה אחרת שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בן שנולד לאחר מיתת אביו — אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ״וילדו לו״ אמר רחמנא [הכתוב] בענין ירושת הבכור, לומר שהבכור נוטל פי שנים ככל אחד מן האחים שכבר נולדו כשמת האב, והא ליכא [והרי אין כאן].

בְּסוּרָא מַתְנוּ הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ הָכִי, אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד לְאַחַר מִיתַת אָבִיו – אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, מַאי טַעֲמָא? ״יַכִּיר״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיתָא דְּיַכִּיר. וְהִלְכְתָא כְּכָל הָנֵי לִישָּׁנֵי דְּאָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא.

ומעירים: בסורא מתנו הכי [היו שונים כך] כמו שלמדנו. בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך] בנוסח אחר: אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — ״יכיר״ אמר רחמנא [הכתוב] בענין הבכורה (״כי את הבכור... יכיר״. דברים כא, יז), והא ליתא [והרי אין] אב שיכיר. ומסכמים: והלכתא ככל הני לישני [והלכה ככל אותן לשונות] שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא; שתינוק בן יומו ממעט מחלק הבכורה, שבן שנולד לאחר מות אביו אינו ממעט בחלק הבכורה, ושבכור שנולד לאחר מות אביו אינו נוטל פי שנים.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר – לֹא קָנָה. וְאִם תֹּאמַר: מִשְׁנָתֵינוּ – הוֹאִיל וְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ.

ושבים לדון בענין האמור במשנתנו, שהאומר ״אם תלד אשתי זכר יטול מנה״ וכו׳. אמר ר׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן: הלכה היא שהמזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו, הרי ממנה עולה שיכול לזכות לעובר! שם זהו מקרה מיוחד שנתנו חכמים תוקף לקנין כזה, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, אבל אין אדם יכול לזכות לעוברו של אדם אחר.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: פּוֹק אַיְיתֵי לִי בֵּי עֲשָׂרָה, וְאֵימַר לָךְ בְּאַפַּיְיהוּ: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר – קָנָה. וְהִלְכְתָא: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר – לֹא קָנָה.

באותו ענין מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: פוק אייתי [צא והבא] לי בי (מנין) עשרה, ואימר [ואומר] לך באפייהו [בפניהם] כדי שיתפרסם הדבר במעמד גדול: המזכה לעובר קנה. ואולם מסכמים את ההלכה בגמרא באופן שונה, והלכתא [והלכה היא]: המזכה לעובר לא קנה.

הַהוּא דַּאֲמַר לִדְבֵיתְהוּ: נְכָסַי לִבְנֵי דְּיֶהֱווּ לִי מִינֵּיךְ, אֲתָא בְּרֵיהּ קַשִּׁישָׁא אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא גַּבְרָא מַאי תֶּיהֱוֵי עֲלֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: זִיל קְנֵי כְּחַד מִבְּרָא; הָנָךְ – וַדַּאי לָא קָנוּ, דְּאַכַּתִּי לֵיתְנְהוּ.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] עוד קודם שהיתה מעוברת: נכסי יהיו לבני דיהוו [לבנים שיהיו] לי מיניך [ממך]. אתא בריה קשישא [בא בנו הגדול] מנישואיו הקודמים, אמר ליה [לו]: ההוא גברא מאי תיהוי עליה [אותו אדם מה יהא עליו]? כלומר מה יהיה עלי, וכי אני לא אקבל דבר? אמר ליה [לו]: זיל קני כחד מברא [לך קנה חלק כאחד מן הבנים האחרים] שייוולדו. ובפתרון בעיה זו פשוט לנו שהנך [אותם הבנים] שייוולדו לאחר מכן ודאי לא קנו את הנכסים, ולא יטלו יותר מחלקם כיורשים, משום דאכתי ליתנהו [שעדיין אינם] בעולם.

הַאי, אִית חוֹלַק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא, אוֹ לֵית לֵיהּ חוֹלַק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא? רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא וְרַבִּי יִרְמְיָה דְּאָמְרִי: אִית חוֹלַק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא; רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא דְּאָמְרִי: לֵית חוֹלַק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא.

ואולם לגבי האי [זה] הבן הגדול, יש לשאול: האם אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים] אחרים שיורשים. והוא מקבל, על סמך דבריו של אביו, חלק נוסף על המגיע לו מצד הירושה, או לית ליה חולק לטליא [אין לו חלק נוסף לנער] במקום שיש בניא [בנים]? ר׳ אבין ור׳ מיישא ור׳ ירמיה דאמרי [שאמרו]: אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים]. ר׳ אבהו ור׳ חנינא בר פפי ור׳ יצחק נפחא דאמרי [שאמרו]: לית חולק לטליא [אין חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים].

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּהוּ לְרַבִּי יִרְמְיָה: הִלְכְתָא כְּוָותָן אוֹ הִלְכְתָא כְּוָתַיְיכוּ? אֲמַר לֵיהּ: פְּשִׁיטָא דְּהִלְכְתָא כְּוָותָן, דְּקַשִּׁישְׁנָא מִינַּיְיכוּ, וְלָאו הִלְכְתָא כְּוָותַיְיכוּ, דְּדַרְדְּקֵי אַתּוּן. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵי בְּקַשִּׁישׁוּתָא תַּלְיָא מִילְּתָא? בְּטַעֲמָא תַּלְיָא מִילְּתָא. וְטַעֲמָא מַאי? זִיל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי אָבִין דְּאַסְבַּרְתָהּ נִיהֲלֵיהּ,

אמר ליה [לו] ר׳ אבהו לר׳ ירמיה: האם הלכתא כוותן [הלכה כמותנו], או הלכתא כותייכו [הלכה כמותכם]? אמר ליה [לו]: פשיטא דהלכתא כוותן [פשוט שהלכה כמותנו], דקשישנא מינייכו [שכן אנו זקנים מכם], ולאו הלכתא כוותייכו דדרדקי אתון [ואין הלכה כמותכם שצעירים אתם]. אמר ליה [לו] ר׳ אבהו: מידי בקשישותא תליא מילתא [וכי בזיקנה תלוי הדבר]? הלא בטעמא תליא מילתא [בטעם תלוי הדבר] ולנו יש טעם. שאל אותו ר׳ ירמיה: וטעמא מאי [וטעם זה מהו]? אמר לו ר׳ אבהו: זיל לגביה [לך אצל] ר׳ אבין דאסברתה ניהליה [שהסברתיה לו את ההלכה הזו],