מתני׳ אַחִין הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לְאוּמָּנוּת – נָפַל לָאֶמְצַע; חָלָה וְנִתְרַפֵּא – נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות, כלומר, לקחו אותו לעבודת כפייה עבור המלך — הרי זה נפל לאמצע, כלומר, כל האחים מתחלקים בהוצאות, או ברווח. אבל אם חלה ונתרפא, והוציא הוצאות לשם כך — נתרפא משל עצמו.

גמ׳ תָּנָא: הַאי אוּמָּנוּת – לְאוּמָּנוּת הַמֶּלֶךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמִּינּוּהוּ גַּבַּאי אוֹ פּוֹלְמוּסְטוֹס, אִם מֵחֲמַת הָאַחִין – לָאַחִין, אִם מֵחֲמַת עַצְמוֹ – לְעַצְמוֹ.

תנא [שנה החכם בתוספתא]: האי [זו] האומנות שהזכרנו — הכוונה לאומנות המלך, ולא שיצא לעסוק במלאכה לעצמו. תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד מן האחין שמינוהו גבאי עבור המלוכה, או פולמוסטוס (ממונה על אנשי צבא), ועל ידי כך הוא מרוויח כסף, אם מחמת האחין, כלומר, שמכל משפחה היו לוקחים אדם אחד לצורך זה — הרי כל מה שמרוויח ניתן ל כל האחין, אם מחמת עצמו לקחו אותו — הרי זה לעצמו.

אִם מֵחֲמַת אַחִין לָאַחִין, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּחָרִיף טְפֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: חוּרְפֵיהּ גָּרֵים לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומבררים: אם מחמת אחין — לאחין, פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהוא היה חריף טפי [יותר] מהאחרים, מהו דתימא [שתאמר]: חורפיה גרים ליה [חריפותו גרמה לו] ומשום כך נבחר לתפקיד זה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלמרות זאת, הואיל ונלקח כנציג המשפחה — השכר לאמצע.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּטַל מָאתַיִם זוּז לִלְמוֹד תּוֹרָה אוֹ לִלְמוֹד אוּמָּנוּת, יְכוֹלִין הָאַחִין לוֹמַר לוֹ: אִם אַתָּה אֶצְלֵנוּ – יֵשׁ לְךָ מְזוֹנוֹת, אִם אֵין אַתָּה אֶצְלֵנוּ – אֵין לְךָ מְזוֹנוֹת.

ועוד בענין משנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מן הירושה, כדי ליזון מהם בזמן שהוא הולך למקום אחר ללמוד תורה או ללמוד אומנות (מלאכה), יכולין שאר האחין לומר לו: ״אינך רשאי, אלא אם אתה אצלנו — יש לך מזונות כאחד מאיתנו. אם אין אתה אצלנו — אין לך מזונות״. ושואלים: ומדוע?

וְלֵיתְבוּ לֵיהּ כָּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: בִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרוּבָּהּ. וְלֵיתְבוּ לֵיהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת! הָכִי נַמִי.

וליתבו ליה [ושיתנו לו] בכל היכא דאיתיה [מקום שישנו] מה שהוא צריך! ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב הונא, שאמר רב הונא: ברכת הבית ברובה, שכאשר יש אנשים מרובים בבית, ההוצאות עבור כל אחד מבני הבית קטנות יותר. ונמצא שהוא מוציא הוצאות רבות יותר כשהוא מחוץ לבית. ושואלים: וליתבו ליה [ושיתנו לו] לפי ברכת הבית, שלא יתנו לו את כל מה שהוא צריך, אלא מה שהיו הוצאותיו כאילו היה בתוך הבית! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] הוא, שכך צריכים לתת לו.

״חָלָה וְנִתְרַפֵּא – נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ״. שָׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלָה בִּפְשִׁיעָה, אֲבָל בְּאוֹנֶס – נִתְרַפֵּא מִן הָאֶמְצַע. הֵיכִי דָמֵי בִּפְשִׁיעָה? כִּדְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״.

שנינו במשנה שאם חלה ונתרפא — נתרפא משל עצמו. שלח רבין מארץ ישראל לבבל משמיה [משמו] של ר׳ אלעא: לא שנו דבר זה אלא שחלה בפשיעה על ידי רשלנותו שלו, אבל אם חלה באונס — נתרפא מן האמצע. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] הענין הזה שאדם חולה בפשיעה? ומשיבים: כ מו שאמר ר׳ חנינא, שאמר ר׳ חנינא: הכל, כל המאורעות באים על אדם, בידי שמים, חוץ מצנים פחים, כלומר, קור ומכשולים, שאדם יכול להיזהר בהם, שנאמר: ״צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם״ (משלי כב, ה).

מתני׳ הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב, חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת – חָזְרָה לָאֶמְצַע, שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – אֵין נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים.

האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, כלומר, שאביהם שלח בידיהם מתנות וצרכי סעודה לנישואיו של חבירו. והמנהג היה שכאשר נישא אחד מן האחים, היו שולחים מן המשפחה האחרת שושבין עם מתנות בערך לא פחות ממה שקיבלו הם. כאשר חזרה שושבינות, כלומר, כאשר לאחר מות האב נישא אחד מהאחים, ובני המשפחה האחרת שלחו מתנות כשושבינות — חזרה לאמצע ולא רק לאותו אח שושבין. וטעם הדבר, לפי שהשושבינות נגבית בבית דין, כלומר, שהיא נחשבת כחוב לכל דבר, שהיו חייבים לאב, והיו גובים אותה אפילו בבית דין. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן כמתנה לחתונה — אין נגבין בבית דין, מפני שהן בגדר גמילות חסדים.

גמ׳ וּרְמִינְהִי: שָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוּשְׁבִינוּת, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת לוֹ; נִשְׁתַּלְּחָה לְאָבִיו שׁוּשְׁבִינוּת, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת מִן הָאֶמְצַע! אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי תְּנַן נַמִי מַתְנִיתִין, נִשְׁתַּלְּחָה לְאָבִיו תְּנַן.

שנינו במשנה שהשולח שושבינות עם בנו — הריהי חוזרת לאמצע. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: שלח לו אביו שושבינות, כשהיא חוזרת — חוזרת לו. ואם נשתלחה לאביו שושבינות, כשהיא חוזרת כשהמשפחה צריכה להחזיר — חוזרת מן האמצע. הרי שדינה הראשון של הברייתא חולק על דין המשנה! אמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] שחזרה שושבינות לאמצע, במקרה שנשתלחה השושבינות לאביו תנן [שנינו], כלומר, לנישואי אחד מבניו.

וְהָא ״אַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת״ קָתָנֵי! תְּנֵי: ״לְמִקְצָתָן״. וְהָא ״חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: חָזְרָה לִגָּבוֹת – נִגְבֵּית מֵאֶמְצַע.

ומקשים: והא [והרי] ״אחין שעשו מקצתן שושבינות״ קתני [שנה], משמע שלא האב קיבל מתנות, אלא האחים שלחו שושבינות לאחרים! ומשיבים: תני [שנה] ותקן: ״שעשו למקצתן שושבינות״. ומקשים: והא [והרי] ״חזרה שושבינות״ קתני [שנה] ומשמע: חזרה למשפחה זו! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אם חזרה השושבינות לגבות (להיגבות), שצריך להחזיר אותה — הריהי נגבית מאמצע.

רַבִּי אַסִי אָמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּסְתָם, כָּאן בִּמְפָרֵשׁ; כִּדְתַנְיָא: שָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוּשְׁבִינוּת, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת לוֹ; שָׁלַח אָבִיו שׁוּשְׁבִינוּת סְתָם, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – חוֹזֶרֶת לָאֶמְצַע.

ר׳ אסי אמר: גם אם נפרש את משנתנו כפשוטה — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנה, מדובר שהאב שלח את השושבינות בסתם. כאן בברייתא, מדובר במפרש, כשהשושבינות נשלחת על שמו של הבן השליח. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שלח לו (עבורו) אביו שושבינות, כשהיא חוזרת — חוזרת לו לאותו בן, שלח אביו שושבינות סתם, כשהיא חוזרת — חוזרת לאמצע. ו אילו

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הָכָא בְּיָבָם עָסְקִינַן, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.

שמואל אמר: גם אם נפרש את משנתנו במפרש, הכא [כאן] במשנה, שחזרה השושבינות לאמצע, ביבם עסקינן [אנו עוסקים], כאשר מת הבן השושבין בלא בנים, ואחיו יבם את אשתו, ובחתונת היבם נשלחה לו השושבינות. ועל כך נאמר שאין הוא לבדו מקבלה, אלא היא מתחלקת בין האחים. שאף שיבם יורש את אחיו, מכל מקום אינו נוטל ב מה שראוי לבוא לידי אחיו כ מו ב מה שכבר היה מוחזק בידי האח.

מִכְּלַל דְּאִידָךְ מְשַׁלֵּם? לֵימָא: ״תְּנוּ לִי שׁוּשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״!

ושואלים: מכלל הדברים אתה שומע דאידך [שהאחר] שנשלחה לו השושבינות על ידי האח שמת, משלם? לימא [שיאמר]: ״תנו לי שושביני ואשמח עמו״, ומכיון ששושבינו אינו נמצא, אינו חייב בכך!

מִי לָא תַּנְיָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחֲזִיר קִדּוּשִׁין – מַחֲזִירִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיר – אֵין מַחֲזִירִין; וְאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא אָמַר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּתָה הִיא, אֲבָל מֵת הוּא – אֵין מַחֲזִירִין, מַאי טַעֲמָא? יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר:

מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא] בענין דומה : מקום שנהגו להחזיר כסף קדושין כאשר מת הארוס או הארוסה — מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר — אין מחזירין. ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל: לא שנו כן אלא באופן שמתה היא, שאז הולכים אחר המנהג, אבל מת הוא — לכל הדעות אין מחזירין למשפחתו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? יכולה היא שתאמר: