אֲמַרָה לֵיהּ: מַן יָהֵיב לָן מִכּוֹתָבוֹת דִּירִיחוֹ וְאָכַלְנָא בֵּיהּ! נְפַל עֲלָהּ חוּרְבָה וּמֵתָה; אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְלֹא נִכְנַס אַחֲרֶיהָ אֶלָּא לְבוֹדְקָהּ, מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ.

אמרה ליה [לו] בצחוק: מן יהיב לן [מי יתן לנו] מכותבות (תמרים) של יריחו ואכלנא ביה [ואוכל אותם], שרמזה בכך שהיא מריחה ריח התמר שהיה עימו. נפל עלה [עליה] החורבה ומתה. אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא לשם יחוד וביאה, אם מתה — אינו יורשה, שלא נגמרו הנישואין, ואין אדם יורש את ארוסתו.

״סִבְלוֹנוֹת מוּעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ״ וכו׳. יְתֵיב רָבִין סָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא וּבֵין שֶׁמֵּת הוּא, הֲדַר הוּא – סִבְלוֹנוֹת הָדְרִי, מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה לָא הָדַר; הֲדַרָא בָּהּ אִיהִי – הֲדַרָא אֲפִילּוּ כִּישָׁא דְּיַרְקָא. אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וְשָׁמִין לָהֶן דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. עַד כַּמָּה בְּזוֹל? עַד תִּילְתָּא.

שנינו במשנה שסבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה — אינם חוזרים. יתיב [ישב] רבין סבא [הזקן] קמיה [לפני] רב פפא ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: בין שמתה היא ובין שמת הוא, ובין אם הדר [חזר] הוא בו מן הקידושין — סבלונות (מתנות) שנתן — הדרי [חוזרים], מאכל ומשתה שנתן — לא הדר [חזר]. אם הדרא [חזרה] בה איהי [היא] — הדרא [מחזירה] אפילו כישא דירקא [אגודת ירק] שנתן למשפחה. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ו במקרה שמחזירים, שמין להן למשפחת הכלה דמי בשר בזול, ולא כמחיר שהוא שילם. ושואלים: עד כמה, מה נקרא דמי בשר בזול? ומשיבים: עד תילתא [שליש] פחות מהמחיר ששילם עבורו.

מתני׳ שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת, לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת.

שכיב מרע שכתב בצוואתו כל נכסיו כמתנה לאחרים, ושייר קרקע כל שהוא לעצמו — מתנתו קיימת גם אם אחר כך הבריא. שכיון שהשאיר קרקע לעצמו לפרנסתו הרי זה מורה שנתן את שאר הדברים כמתנה גמורה בחייו. אבל אם לא שייר לעצמו קרקע כל שהוא והבריא — אין מתנתו קיימת שברור מכאן שדעתו היתה שהוא מת, ואילו היה יודע שיקום מחוליו לא היה נותן כלום.

גמ׳ מַאן תַּנָּא דְּאָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא? אֲמַר רַב נַחְמָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא הִיא; דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת בְּנוֹ וְעָמַד וְכָתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ – מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ קַיָּים – לֹא הָיָה כּוֹתְבָן.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור דאזלינן בתר אומדנא [שאנו הולכים אחר הערכה] של דעתו של אדם, אף על פי שלא פירש את הדברים? אמר רב נחמן: שיטת ר׳ שמעון בן מנסיא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו — מתנתו מכל מקום הריהי מתנה, שהרי מדעת שלימה נתן. ר׳ שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, שאלמלא (אילו) היה יודע שבנו קיים — לא היה כותבן, משמע שר׳ שמעון בן מנסיא הולך אחר אומדן דעתו של אדם.

רַב שֵׁשֶׁת אֲמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי הִיא; דְּתַנְיָא, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר וְאָמַר ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּירָא; רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן.

רב ששת אמר: משנתנו, שיטת ר׳ שמעון שזורי היא שהולך אחר אומדנא, כיצד? דתניא [שכן שנינו בברייתא], בראשונה היו חכמים אומרים: היוצא בקולר (שרשרת שהיו מוציאים בה את היוצאים להיהרג) ואמר ״כתבו גט לאשתי״ — אין מדקדקים בדבריו שלא אמר במפורש שגם יתנו לה את הגט (שאילו סתם אדם שאומר ״כתבו גט לאשתי״ — כותבים אך אין נותנים), אלא הרי אלו יכתבו ויתנו, לפי שדעתו היתה שיפטרו אותה מחובת היבום והחליצה. חזרו חכמים לומר לאחר מכן: אף המפרש היוצא לים, והיוצא בשיירא, שאמרו ״כתבו״ — כותבים ונותנים עבורם. ר׳ שמעון שזורי אומר: אף המסוכן, כלומר, חולה מסוכן שאמר ״כתבו״, מניחים שחשב שהוא עומד למות, ונתכוון לגרשה, אלא שלא סיים את דבריו כראוי.

וְרַב נַחְמָן מַאי טַעֲמָא לָא מוֹקִים לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי? שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲמַר ״כִּתְבוּ״. וְרַב שֵׁשֶׁת מַאי טַעֲמָא לָא מוֹקִים לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא? אוּמְדָּנָא דְּמוּכָח שָׁאנֵי.

ושואלים: ורב נחמן מאי טעמא לא מוקים לה [מה טעם אינו מעמיד אותה, את משנתנו] כר׳ שמעון שזורי? ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר ״כתבו״, שמכל מקום פירש מקצת דבריו. ואילו במשנתנו, כשלא שייר קרקע — לא אמר דבר על הכוונה המיוחסת לו. ושואלים מצד שני: ורב ששת מאי טעמא [מה טעם] לא מוקים לה [מעמיד אותה את המשנה] כר׳ שמעון בן מנסיא? ומשיבים: אומדנא דמוכח שאני [הערכה מוכחת כגון זו שדיבר עליה היא שונה], אבל במקום שאין הדברים מוכחים כל כך — שמא אין הולכים אחר הערכה.

מַאן תַּנָּא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וּמוּטָּל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי? וְאָמַר לָהֶן:

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: הרי שהיה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיך למי? ואמר להן החולה: