אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן מִשּׁוּם דְּלָאו כְּרוּת גִּיטָּא מַתְנִינַן לָהּ.

אמר ליה [לו] רב אשי: אנן [אנו] לא מטעם שיור אנו דנים בהלכה זו, אלא משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה [שאין זו כריתות גט אנו שונים אותה]. כלומר, הטעם מדוע בשיור כזה אין העבד משתחרר, אינו משום שעבד נחשב חלק מן הנכסים, אלא משום שהגט באופן זה אינו מנתק לגמרי את הקשר ביניהם, ומשום כך לא חל השחרור.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: חֲמִשָּׁה – עַד שֶׁיִּכְתְּבוּ כָּל נִכְסֵיהֶם, וְאֵלּוּ הֵן: שְׁכִיב מְרַע, עַבְדּוֹ, אִשְׁתּוֹ, וּבָנָיו, מַבְרַחַת.

אמר רבא אמר רב נחמן: חמשה — אין דנים בהם את ההלכות המיוחדות להם עד שיכתבו כל נכסיהם ולא ישיירו, ואלו הן: שכיב מרע, עבדו, אשתו, ובניו, ומברחת.

שְׁכִיב מְרַע, דִּתְנַן: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת, לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת.

ומבארים: שכיב מרע, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא, אם עמד מחוליו — מתנתו קיימת, לא שייר קרקע כל שהוא — אין מתנתו קיימת.

עַבְדּוֹ, דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא בֶּן חוֹרִין, שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – לֹא יָצָא בֶּן חוֹרִין.

עבדו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לעבדו — יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא — לא יצא בן חורין.

אִשְׁתּוֹ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ – לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפִּטְרוֹפָּא.

אשתו מהו? שאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו — לא עשאה אלא אפטרופא [אפוטרופסית] לנכסים, ולא התכוון להקנות לה אותם באמת. ודבר זה הוא דווקא כשכותב לה את כל הנכסים בלי שיור.

בָּנָיו, דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ.

בניו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא — אבדה כתובתה, אבל אם לא כתב להם כל נכסיו — לא איבדה כתובתה.

מַבְרַחַת, דְּאָמַר מָר: מַבְרַחַת צְרִיכָה שֶׁתִּכְתּוֹב כָּל נְכָסֶיהָ.

ומברחת נכסיה מבעלה, כלומר, אשה שעומדת להינשא ואינה רוצה שרכושה יעבור לבעלה, הריהי כותבת שטר בו היא מעבירה את נכסיה לאחרים, ובמקרה זה אם תתגרש או תתאלמן מבעלה אמרו חכמים שיחזרו אליה הנכסים. ועל שטר כזה אמר מר: מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה, אבל אם משיירת לעצמה דבר מנכסיה, שאינה מקנה אותו בשטר זה — אינה יכולה לתבוע את הנכסים לכשתתאלמן או תתגרש.

וּבְכוּלְּהוּ – מִטַּלְטְלֵי הָוֵי שִׁיּוּר, לְבַר מִכְּתוּבָּה, דְּאַמְּקַרְקְעֵי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, מִמִּטַּלְטְלֵי לָא תְּקוּן רַבָּנַן.

ומעירים: ובכולהו [ובכל] הדברים הללו גם מטלטלי הוי [מיטלטלים הריהם נחשבים] שיור, לבר [חוץ] מכתובה, שהכותב לאשתו קרקע עם בניו, אם לא שייר קרקע אלא מיטלטלים — איבדה כתובתה, שהרי לא נותר לה ממה לגבות, לפי דאמקרקעי תקינו רבנן [שעל קרקעות תיקנו חכמים] את הכתובה, ואולם ממטלטלי [ממיטלטלים] לא תקון רבנן [תיקנו חכמים].

אַמֵימָר אֲמַר: מִטַּלְטְלֵי דִּכְתִיבִי בַּכְּתוּבָּה וְאִיתְנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ – הָוֵי שִׁיּוּר.

אמימר אמר: מטלטלי דכתיבי [מיטלטלים שכתובים ומפורשים] בכתובה שתגבה מהם את החוב, ואיתנהו בעינייהו [והם נמצאים בעינם] — הוי [הריהם] שיור ולא איבדה כתובתה.

אֲמַר ״נְכָסַי לִפְלָנְיָא״ – עַבְדָּא אִיקְרֵי נִכְסֵי, דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ – יָצָא בֶּן חוֹרִין. אַרְעָא אִיקְרֵי נִכְסֵי, דִּתְנַן: נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. גְּלִימָא אִיקְרֵי נִכְסֵי, דִּתְנַן: וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.

ועוד לענין לשונות של מתנה, אם אמר ״נכסי לפלניא״ [לפלוני] — עבדא איקרי ״נכסי״ [העבד נקרא ״נכסים״], והוא בכלל זה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לעבדו — יצא בן חורין, משמע שגם העבד הריהו כלול בנכסים. ארעא איקרי ״נכסי״ [הקרקע נקראת ״נכסים״], דתנן [שכן שנינו במשנה]: נכסים שיש להן אחריות (כלומר, קרקעות) נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, הרי שקרקע קרויה ״נכסים״. גלימא [גלימה] וכל שאר בגדים ומיטלטלים איקרי ״נכסי״ [נקראת ״נכסים״], דתנן [שכן שנינו באותה משנה]: ו נכסים שאין להן אחריות (מיטלטלין) — אין נקנין אלא ב קנין משיכה, משמע שהם נקראים נכסים.

זוּזֵי אִיקְרֵי נִכְסֵי, דִּתְנַן: וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. כִּי הָא דְּרַב פַּפָּא הָווּ לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי חוֹזַאי, אַקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא אַגַּב אַסִּיפָּא דְּבֵיתֵיהּ, כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד תָּוָוךְ.

זוזי איקרי ״נכסי״ [כספים נקראים ״נכסים״], דתנן [שכן שנינו באותה משנה]: ו נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות, כשאותם נכסים נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ובכלל זה גם כסף. ומביאים ראיה לדבר: כי הא [כמו מעשה זה] שרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי [היו לו שנים עשר אלפי זוזים] בהלוואה שהלווה לאנשי בי חוזאי, אקנינהו ניהליה [הקנה אותם] לרב שמואל בר אחא שנסע לבי חוזאי אגב אסיפא דביתיה [סף ביתו], כדי שיוכל רב שמואל בר אחא לגבות את הכספים, ולכתוב להם שובר על פרעון חובם. כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר אחא והכסף בידו, שמח רב פפא כל כך עד שנפק לאפיה [יצא לקראתו] עד המקום תווך. הרי שהמעות נקנות אגב קרקע.

שְׁטָרָא אִיקְרֵי נִכְסֵי, דְּאָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הֵן, אָמַר ״זְכוּ בְּשָׂדֶה זֶה לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בַּשְּׁטָר וְאֵינוֹ חוֹזֵר בַּשָּׂדֶה, ״עַל מְנָת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בֵּין בַּשְּׁטָר בֵּין בַּשָּׂדֶה;

שטרא איקרי ״נכסי״ [שטר גם כן נקרא ״נכסים״], כפי שאמר רבה בר יצחק: שני סוגי שטרות הן בהעברת קרקע: אם אמר לעדים ״זכו (בקנין סודר) בשדה זה לפלוני, וכתבו לו את השטר״ — חוזר בשטר שיכול להתחרט על מה שאמר שיכתבו לו שטר, אבל אינו חוזר בשדה אם כבר זכו לו. אבל אם אמר ״זכו בשדה זה על מנת שתכתבו לו את השטר״ — חוזר בין בשטר בין בשדה, שהרי התנה את הזכייה בשדה בכתיבת השטר, ואם חוזר בו מן השטר — חוזר בכל.

וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא: שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת הֵן, תְּרֵי – הָנֵי דַּאֲמָרַן, אִידָךְ – אִם קָדַם מוֹכֵר וְכָתַב אֶת הַשְּׁטָר, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ:

ורב חייא בר אבין אמר בשם רב הונא: שלשה שטרות הן, תרי [שנים] — הני דאמרן [אלה שאמרנו], אידך [מין אחר] של שטר הוא — אם קדם מוכר וכתב את השטר והמתין עד שיבוא הלוקח וישלם לו, ואז יתן לו את השטר, כאותה ששנינו: